וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן

 וְהוֹצִיא

אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה

 וְשָׁחַט

אֹתָהּ לְפָנָיו. (במדבר יט, ג)

ואמר 'ונתתם' – ולא 'ונתת'… אמר 'ונתתם' לרבים, עכשיו ולדורות.

והטעם כי אלעזר השוחט מיד בית דין יקחנה שיתנוה לו שתעשה בהכשר ועל דעתם,

כענין ששנינו (פרה פ"ג מ"ה) ומי עשאן? הראשונה עשה משה רבינו והשניה עשה עזרא, שבע

מעזרא ואילך, ומי עשאן? שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים וכו'…

והענין לומר כי המצוה הזאת לעומק סודה ראויה להינתן לגדול שבכהונה. ולא נתנה

לאהרן, ואולי הוא לגדולתו, כי הוא קדוש ה' וחסידו המכפר במקדשו ולא רצה ליתן לו עבודת

חוץ, או היה להכתיר אלעזר ולחנכו בחיי אביו במצוה אחת מן המצוות של כהונה גדולה, או

היה לעונש העגל, כדברי רבי משה הדרשן.

(רמב"ן

במדבר יט, ב-ג)

אי-ציות הוא הציות

לחוק! מאבק החוק בקונפורמיזם

שלמה פוקס

פרשת חוקת פותחת ב'חוק' ללא הסבר 'חוק פרה

אדומה', מיד לאחר חוק זה מסופר על מות מרים ועל כך שמשה מכה בסלע ואינו מדבר, חטאם

של משה ואהרון מביא לכך שאין הם זוכים להיכנס אל הארץ המובטחת.

מה ניתן ללמוד מסמיכות פרשיות אלו?

נעיין במקומה של מרים בתודעת העם ובכוחו של

העם – כאשר הוא רוצה. מרים נענשה בצרעת על פי 'דיבורה' על משה וחויבה בהסגר

מחוץ למחנה, ועל כך נאמר:

"וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם

לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם." (במדבר יב' טו')

לעומת צעקת/תפילת משה – העם לא נסע עד היאסף

מרים. איך ניתן להבין שהעם לא נסע? המסע במדבר היה בעקבות הענן (במדבר ט', טו' – כג' )? "…וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן

יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן; עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ…".

לכן ניתן לומר ש'העם לא נסע' – הענן עלה ממקומו וה' רצה לבחון את העם; האם

ישאירו את מרים מאחור או יחכו לה. העם אכן המתין למרים. מעשה זה של העם מקבל

משמעות נוספת, כאשר נגזר על משה שלא להיכנס לארץ; במקרה זה, העם לא נענה למשה

ואינו פונה לה' שיפר את גזר הדין.

בלשון המדרש אומר משה – 'ולא נתן לכם לב לדעת' – מדוע אתם, העם אינם פועלים

בכוחכם למעני? (דברים

רבה ז', י', )

דבר אחר: 'ולא נתן לכם לב לדעת' – א"ר שמואל בר נחמני בשביל

עצמו אמר להם משה את הדבר הזה… א"ר שמואל בר יצחק כיון שנטה משה

אמר להם: אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר, שנאמר: (דברים כט) 'ואולך אתכם מ' שנה במדבר'.

בפרשה מספר נושאים : פרה אדומה – החוק , מות מרים

, חטא משה! הכאת הסלע , מות אהרון – מי מריבה, מלחמה בכנעני, הנחשים – נחש הנחושת\,

שליחת מלאכים לסיחון והמלחמה בו. האומנם רק סמיכות פרשיות?

'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ

מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל'.

פרשן חסידי מסביר בשם ספרי מוסר:

'דבפרה אדומה כתיב 'אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול', דיש לדקדק

מדוע לא כתב מקודם 'אשר לא עלה עליה עול', כי שכיח יותר שיעלה עליה עול מאשר ימצא

בה מום, רק בא לרמז להורות על אדם כי מי שלא נמצא בו מום, דהיינו שחושב שכל

מעשיו הם ביושר, בוודאי לא עלה עליו עול מלכות שמים.' (זכרון נפלאות)

קריאה זו מבינה שחוק פרה אדומה הרי הוא סמל להתנהגות האדם. אכן חוק זה

מצביע על כך שהאדם המטהר גורם לטמא להיות טהור ואילו הוא עצמו נטמא עד הערב. הכהן

המטהר עלול לחוש שכוחו רב; הוא המטהר את הטמאים, וכדי למתן תחושה זו, נטמא הוא עד

הערב.

בשנת תש"ב, חודשים מספר לפני שנספה בשואה,

כותב הרב קלונימוס מפיאצנזא בגטו וורשא על פרשת פרה: חוק פרה אדומה מלמד על

האמונה התמימה! קבלת חוק ללא הבנה, עלינו לקבל ולהאמין בדבר ה', "אין

כיון שנכנסים בכל עצמנו למקווה ומוסרים את כל עצמנו אליו יתברך". קבלת

דבר ה' באה לידי ביטוי בהקדמת 'נעשה לנשמע' על ידי ישראל במעמד הר סיני.

כמה חודשים לאחר דרשתו זו, הוא דורש בפרשת

חוקת תש"ב – על כוחה של מרים וחטא משה שנעשה בכוונה תחילה, על מנת

להגיע אל השפע ואל העם. בדרשה זו באה לידי ביטוי תפיסה שונה: החטא בכוחו לקרֵב;

כלומר, אי ציות משה לחוק הוא המביא את המים לישראל. והרב שואל: מדוע נסמכה הכאת הסלע על ידי משה

למותה של מרים ולכך שלא היו מים? כלומר, מהו הקשר בין חטא משה למות מרים, והוא מסביר: כוחה

של מרים היה בגלל שקיימה את המצוות, למרות שכאישה היא אינה מצווה ובכל זאת

עשתה, כלומר לדעתו 'גדול מי שאינו מצווה ועושה' ממי ש'מצווה ועושה', לדעתו,

כוח תשוקתה העלתה את תשוקת העם לעבודת ה' ובתשוקתה זכו לאורות העליונים בעבודת ה'.

והוא כותב: 'אבל משנסתלקה מרים, לא היה להם

תשוקה כל כך, לכן לא זכו לקבל אורו של משה ממרום, והוצרך משה רבנו להרכין את עצמו

אליהם, כדי להעלותם בהתעוררות תשוקה מהם, ואיך הרכין עצמו להם? על ידי חטא שעשה

לפי ערכו עימהם.

הם התלוננו על המים, ומשה רבנו הכה את הסלע

פעמיים, אף שה' אמר 'ודברתם'. כנודע בספרים הקדושים 'כל שאינו מחויב בדבר אינו

מוציא את הרבים ידי חובתן, שבשביל זה מוכרח הצדיק לפעמים לעשות איזה דבר שהוא חטא

לפי ערכו, כדי לזכות את הרבים'. והרבי מפיאסצנא ממשיך: 'ומסתמא משה רבנו שב

תיכף ומיד בתשובה שלימה על זה ואז העלה בזה גם אותם ויצאו מים רבים ושפע וישועה

רבה '.

משה מכה בסלע וחוטא – מעשה זה היה בכוונה

תחילה בשל חוסר יכולתו להתעלות לדרגתה של מרים. כוחה של מרים היה בשבירת הנורמות,

למרות שאינה מצווה היא יזמה עשייה, ובשל כוחה הצליחה להעיר ולעורר את העם, לכן משה

בבואו למלא את מקום אחותו, חייב לחטוא ולהגיע אל העם, על מנת לעורר את תשוקתו של

העם לה'.

בהמשך הפרשה מתוארת המגפה ועצירתה על ידי נחש הנחושת (במדבר פרק כא' ה' – ט'). על כך אומר התלמוד הבבלי (פסחים נו ע"א):

תנו רבנן: שישה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו ועל

שלשה לא הודו לו… כיתת נחש הנחשת – והודו לו…

התלמוד בחולין (ו', ע"ב – ז' ע"א) מוסיף:

"העיד

רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית

שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו (בשביעית). חברו עליו אחיו ובית אביו, אמרו

לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור, אתה תנהג בו היתר?! דרש להן מקרא

זה: (מלכים

ב' יח') 'וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי

עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן', אפשר בא אסא ולא ביערו,

בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום! אלא מקום

הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו".

רבי יהודה הנשיא מתיר את יבול בית שאן בשנת

השמיטה וזאת בשל עדות קדומה על ר' מאיר שכך נהג. לטענת חבריו כיצד מתיר הוא איסור,

הוא עונה 'מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו' – לעיתים יש צורך בחידוש.

הפרשה חותמת בשליחת מלאכים (לשלום) לסיחון:

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ

הָאֱמֹרִי לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ… (במדבר כא', כא' – כג' )

אך בדברים (ב' כד' – כט' ) נאמר:

…רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן

מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ

מִלְחָמָה… וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ

חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר: אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ …

על כך נאמר במדרש (דברים רבה ה' יג'):

דבר אחר: 'ותגזר אומר' – (איוב כב') א"ר יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: כל מה שגזר משה, הסכים

הקב"ה עמו. כיצד?

…הקב"ה א"ל: שילחם עם סיחון שנאמר: (דברים ב) 'והתגר בו מלחמה' והוא לא עשה כן, אלא 'ואשלח מלאכים' וגו',

א"ל הקב"ה: כך אמרתי 'לך להלחם עמו' ואתה פתחת בשלום?! חייך שאני מקיים

גזרתך, כל מלחמה שיהו הולכים לא יהו פותחים אלא בשלום, שנאמר: 'כי תקרב אל

עיר' וגו'.

מי קיים הפרשה הזאת? יהושע בן נון …'

ובלשון מדרש תנאים (ספרי במדבר פיסקא מב') נאמר:

"גדול השלום ושנואה מחלוקת, גדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צריכים שלום,

שנאמר 'כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום' (דברים כ י) 'ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום ואמת' (דברים ב כו)".

לסיכום בפרשת ה'חוק' – חוקת, יש קריאה למאבק

בקונפורמיזם:

א.      הפרשה פתחה בחוק המחייב אמונה תמימה, אך גם בחוק הלא

מובן, יש רמזים על ההתנהגות הרצויה: אל יעלה על דעתך לטעון שאין בך מום.

ב.      שבירת החוק על ידי משה , הכאה בסלע ולא קיום הציווי

לדבר אל הסלע. מצאנו של ב'אש קודש' שמעשהו היה בכוונה תחילה, על מנת להביא את השפע

לבני ישראל בשל מות מרים והיה עליו להפר את חוק ה', כדי להתעלות לרמתה. משה למד על

כוחה של מרים מכך שהעם שלא נסע כאשר מרים נענשה בצרעת.

ג.       

כיתות 'נחש

הנחושת' ע"י חזקיה הפך לסמל וכך דרש רבי ממעשה חזקיה שניתן לבטל את קדושת

הארץ ולהתיר את בית שאן בשנת שביעית.

ד.      שבירת החוק על ידי משה, כאשר קרא לשלום ולא יצא ישר

למלחמה כאשר צֻווה. המדרש קורא את מעשה משה כמלמד את ה' כביכול כיצד יש לנהוג, וה'

הסכים עמו.

ה.      עלינו לקיים את 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' – במחשבה

לקראת תיקון!

שלמה פוקס – מנהל חינוכי בפרויקט 'יעוד ויחוד' בבית מורשה ומלמד בהיברו יונין קולג',

בבית שמואל ובקולות

הכאת הסלע: תגובה של ייאוש או קיום

מצוות הא-ל?

כלום רשאים אנו להתחקות אחרי רחשי

לבבו של משה רבנו באותה שעה? מה היה בלב עבד ה' שה' בעצמו העיד עליו ש"בכל

ביתי נאמן הוא"? מה הסיח את דעתו מלמלא את שליחותו כהלכה?

הנה ההשערה שהיינו מעלים על דעתנו:

משה נטל את המטה מן המקדש, שהיה מונח בו זה קרוב לארבעים שנה; הוא לקח את המטה

בידו כדבר ה' ובסימן זה של שליחותו האלוהית הלך והקהיל את העם. וכך הוא עמד שוב

לפני העם – אחרי קרוב לארבעים שנה – ומטה האלוהים בידו. בתחילת שליחותו, לפני

כארבעים שנה, היה זקוק למטה זה לצורך האמנת שליחותו בפני העם, ועתה הכאיבה לו

המחשבה שלא התקדם באותן ארבעים השנה, כי לא רכש את אֵמון העם למרות כל מה שפעל

במשך ארבעים שנה. ובמרירות התחושה הזאת שכח את שליחותו ובמקום לדבר אל הסלע בנחת

דיבר קשות אל העם והטיח בפניו דברי תוכחה. בסערת רגשותיו היכה את הסלע.

(הרש"ר

הירש על במדבר כ, יא)

החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם

בכתוב, ורש"י פירש (בפסוקים יא יב) מפני שצוה אותם "ודברתם אל הסלע",

ולא אמר "והכיתם", … ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שצוה "קח

את המטה" יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד, מה המטה הזה

בידו? וכן במכות מצרים, שאמר (שמות ז טו) 'והמטה אשר

נהפך לנחש תקח בידך', והוא להכות בו, ולפעמים יאמר 'נטה את ידך', ורצונו

לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע, ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה,

כי הכל שוה אצל הסלע.

 (רמב"ן במדבר כ , ח)

מורשת יעקב ומורשת עשו: על מה גאוותננו?

במשה הוא אומר:

'ונצעק אל ה' וישמע קולנו', אמר לו: אתם מתגאים על שהוריש לכם אביכם 'הקול קול

יעקב' 'וישמע ה' את קולנו', ואנו מתגאים במה שהוריש לנו אבינו 'ועל חרבך

תחיה', שנאמר 'ויאמר אליו אדום לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך'.

(ילקוט שמעוני ישעיה מא , תנ)

'וישלח ישראל

מלאכים' וכתוב אחר אומר בפרשת דברים 'ואשלח מלאכים'. רבותינו אמרו: שתי אגרות כתבו

אחת של משה לשלום, ואחת של ישראל למלחמה.

(חזקוני במדבר כא , כא)