"וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ".

(בראשית כ"ד, פסוקים נ"ז-נ"ח)

רש"י: "וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ , מעצמי, ואף אם עינכם רוצים".

הלא גלגל הקב"ה והוציא את ישראל ממצרים אלא בשביל שרה רבקה רחל ולאה […] ובשכר שאמרו להלרבקה: התלכי עם האיש הזה, ותאמר אלך; ונתנה בטחונה על הקב"ה.

     (תנא דבי אליהו רבה כז, ב)

ונשאלה את פיה. מכאן שאין משיאין את האישה אלא מדעתה.

(בראשית רבה ס, יב)

ויקראו לרבקה. דרך ארץ הוא כן, כלומר אע"פ שהקב"ה חפץ בזיווג זה אע"פ כן אמרי לנו התלכי מיד עם האישהזה או עם אדם אחר לאחר ימים או עשור, ואע"פ שמנהג הוא כמו ששנינו נותנין לבתולה שנים עשר חדש לפרנס את עצמה, ותאמר אלך איני חוששת להתעכב בשביל קישוטי עצמי.

(רשב"ם)

והיכן יצחק?

נַחֵם אילן

הסיפור המקראי שייך מבחינה סוגתית לסוגת 'הסיפור הקצר'. מאפייניה העיקריים הם: העלילה מתפתחת באמצעות דו-שיח או מעשים (ולא באמצעות תיאורים), ככלל המספר עוסק ברובד הגלוי (מעשים, פעולות, התנהגויות) ולא בסמוי (מניעים, תחושות ורגשות), ויש בסיפור פערים מפני שהמספר מניח שהקורא יזהה אותם ויוכל לגשר עליהם. ככל שהסיפור קצר יותר ודחוס יותר, כך הוא נחשב איכותי יותר, שכן המספר הצליח לומר יותר בפחות. כדי למצות את כל מה שחבוי בטקסט נדרש הקורא לקרוא גם בין השיטין, לזהות את ההעדר ולהטות אוזנו לקולות עמומים שלרוב אינם נשמעים ולהבחין באורות המבליחים לרגע. בקצרה, כדי להפיק את כל מה שגלום בסיפור המקראי יש לקוראו בעיון רב, להתייחס לכל מילה ולעיתים אפילו לכל אות, 'לקרוא גם את הלבן ולא רק את השחור', ובעיקר לקרוא לאט. הבה נעיין ברוח זו בפרשת 'חיי שרה'.

אברהם נוכח בפרשה כדמות פעילה ויוזמת, ויצחק נדחק אל מאחורי הקלעים. שם, מאחורי הקלעים, מתחוללת דרמה טעונה ומותחת לא פחות מאשר בקדמת הבמה.

כשהלכו אברהם ויצחק לעקדה נאמר פעמיים 'וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו' (כב, ו, ח) וברור שהכוונה לאב ולבנו, אולם כשנאמר בסופה 'וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע' (שם, יט) מדובר באברהם ושני נעריו. והיכן היה יצחק? סתם הכתוב ולא פירש, ודווקא משום כך על הקורא הביקורתי לחשוב ולהרהר שהלשון מדויקת ודווקאית. שמא יצחק לא הסכים לשוב עם אביו. יצחק חווה טראומה קשה מאוד בעקדה, ואחריה סבל מפוסט טראומה מתמשכת, כפי שיתברר בהמשך. בפרק הקודם (פרק כא) 'עקד' אברהם את בנו הבכור, ישמעאל, כששילח אותו ואת אימו למדבר עם 'לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם' (כא, יד), ואלמלא התערב מלאך ה' ברגע האחרון היה ישמעאל מת שם. בפרק התוכף (כב) עקד אברהם את בנו הצעיר. במונחים מודרניים אברהם היה אב אלים ומסוכן. ליצחק היו תעצומות הנפש לומר 'אני לא חוזר עם האב הזה ולא מוכן לגור בביתו'. ה'יַחְדָּו' עם הנערים מדגיש בדרכו מי לא כלול במסע מהר המוריה בחזרה לבאר שבע… כך נחתמה פרשת 'וירא'.

מיד אחר כך, בתחילת פרשת 'חיי שרה', מסופר על מות שרה, על אבלו של אברהם עליה, על מאמציו לרכוש חלקת קבורה ועל פעולתו הנמרצת להסדרת התהליך (פרק כג). אברהם מעוצב כדמות החלטית ואסרטיבית, והוא 'ממלא את המסך'. הוא מצוין בשמו אחת עשרה פעמים במהלך היחידה הספרותית הזאת, ועשה שלוש עשרה פעולות (וַיָּבֹא, לִסְפֹּד, וְלִבְכֹּתָהּ, וַיָּקָם, וַיְדַבֵּר, וַיָּקָם, וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיְדַבֵּר, וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיְדַבֵּר, וַיִּשְׁמַע, וַיִּשְׁקֹל, קָבַר) שחלקן בעלות נפח גדול מבחינת תוכנן או משך הביצוע שלהן.

הסיפור המקראי הוא ספרות ולא דו"ח אירוע, ותכליתו חינוכית. לכן אין בכל המסופר על אברהם להאלים ולהעלים את יצחק. הקורא הביקורתי מודע לכך שלצד האלמן הזקן יש גם יתום, וזכרו נעדר לחלוטין מן הסיפור. שמא הסיבה לכך היא שלא נכח באותו מעמד מראשיתו ועד סופו?

עיקר העלילה בפרשת 'חיי שרה' נסוב על מסע העבד לחרן ביוזמת אברהם כדי למצוא בת זוג הולמת ליצחק. ברוב המוחלט של הפרק (כד, א-סא) אברהם הוא היוזם והמניע הישיר והעקיף של העלילה המותחת. יצחק מוזכר בדברי אברהם או העבד, ובאופן הזה המספר מזכיר במרומז שיצחק לא היה שותף בתהליך, ואין לדעת אם כלל היה בידיעתו ולרצונו. הוא אפילו לא נכח בבית אביו כשהלה תדרך את עבדו וענה על שאלותיו (כד, ב-ט).

רק מששב העבד ועימו רבקה לארץ כנען הופיע יצחק, ואז מתברר מדוע נעדר עד כה מן הסיפור: 'וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי, וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים' (כד, סב-סג). יצחק גר הרחק מבית אביו. למרבה האירוניה הוא בא מן המקום שבו התגלה המלאך להגר כשברחה מאֵימת שרי שעינתה אותה (טז, ו-יד). דווקא שם חש בטוח. אין זה רחוק להניח שהגר התגוררה שם עם ישמעאל אחרי הצלתם בעקבות הגירוש מבית שרה ואברהם. הגר הייתה אפוא 'האם הטובה דייה', כלשון הפסיכולוגים, והעניקה ביטחון ליצחק, חסך שממנו סבל בבית אביו (ואימו?).

מיד בסמוך 'וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה' (סו). בפסוק זה מתרחש המעבר הבין-דורי. אומנם אברהם יזם את המסע ותדרך בקפידה את העבד, אולם העבד דיווח ליצחק על כל מעשיו. בבת אחת היה יצחק למבוגר האחראי, הפעיל. אברהם נעלם, והפסוק החותם את הסיפור הארוך הזה הוא 'וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ' (סז). נחשפת כאן סימטריה מפתיעה: בסוף הפרשה הקודמת ובתחילת הפרשה הזאת יצחק נעלם, ולקראת סופה אברהם נעלם. אך בזה לא תמה פרשת חייו של אברהם.

בתחילת הפרק הבא (כה) נדחסות עשרות שנים לשישה פסוקים:

'וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. וַתֵּלֶד לוֹ אֶת זִמְרָן וְאֶת יָקְשָׁן וְאֶת מְדָן וְאֶת מִדְיָן וְאֶת יִשְׁבָּק וְאֶת שׁוּחַ. וְיָקְשָׁן יָלַד אֶת שְׁבָא וְאֶת דְּדָן וּבְנֵי דְדָן הָיוּ אַשּׁוּרִם וּלְטוּשִׁים וּלְאֻמִּים. וּבְנֵי מִדְיָן עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ וַאֲבִידָע וְאֶלְדָּעָה; כָּל אֵלֶּה בְּנֵי קְטוּרָה. וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק. וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם' (כה, א-ו). גם בגיל מופלג היו לאברהם חיי מין פעילים, והוא היטיב לנהל את עסקיו. גם אם לא חי עם יצחק ולא ראה אותו, אברהם חש מחויבות כלפיו ודאג להסדיר את כל ההיבטים הקנייניים והממוניים עם צאצאיו הרבים כך שיצחק יזכה בעיקר רכושו מבלי תובעים נוספים בסביבתו. זו אכן מחווה יפה ואחראית של אברהם כלפי יצחק, אולם אין אפילו רמז לכך שמחוות הללו הניעו את יצחק לשוב אל בית אביו.

רק אחרי שהשלים 'לנקות את השולחן' יכול היה אברהם למות בשלווה. מותו מתואר בלשון רכה ונינוחה: 'וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי: מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו' (ז-ח). מעטים זכו וזוכים למות מתוך שלווה שכזו. וכאן מזומנת לקורא הפתעה נוספת, ושמא מוטב לומר הפתעה מדומה: 'וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא. הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת, שָׁמָּה קֻבַּר אַבְרָהָם וְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ' (ט-י). שני הבנים העקודים פעלו מתוך שותפות והרמוניה, מתוך אחווה ומחויבות לאביהם על אף כל מה שעולל להם בצעירותם. משמת אברהם תמו החשבונות, ושניהם תפקדו כבנים נאמנים לאביהם. איזו תמונה פסטורלית. הפסוקים הללו מעוררים לחשוב שמא היחסים הטובים והקרובים ביניהם היו לא רק כשארגנו את קבורת אביהם אלא במשך כל חייהם. המתיחות והעוינות היו בין האימהות, אולם הן לא פגמו ביחס האחווה בין ישמעאל ויצחק.

ועם זאת, גם משחלפה הסכנה באופן מוחלט, יצחק לא שב לבית הוריו: 'וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יִצְחָק בְּנוֹ, וַיֵּשֶׁב יִצְחָק עִם בְּאֵר לַחַי רֹאִי' (יא). יצחק המשיך לחיות במקום הבטוח בעבורו – באר לחי רואי!

***

קריאה צמודה בסיפורי פרשת 'חיי שרה' מלמדת מה יכול קורא מיומן להפיק מן הסיפור גם בלא שייאמר במפורש. מסיפור עלילה נעשה הטקסט המקראי למעין כתב חידה, שיש לקוראו שוב ושוב, ובכל קריאה לזהות עוד רמז או נתון מחשיד, ואחר כך גם לפצחו. כידוע, רק לעיתים רחוקות נמתחת במקרא ביקורת ישירה על תפקודן של דמויות מרכזיות הנחשבות חיוביות. לרוב הביקורת מרומזת, סמויה, כמו נלחשת להרף עין. סוף פרשת 'וירא' וכל פרשת 'חיי שרה' מזמנים לקורא הדים ועדים לביקורת נוקבת על אברהם בגין מה שעשה ומה שלא עשה. כל אלה חיוניים לסרטטו כדמות אנושית ומורכבת, לא מושלמת ולא חפה מטעויות. דווקא משום כך היא ראויה לשמש מקור השראה. המתרחש מאחורי הקלעים מעניק ממדים של עומק ואמינות לדמויותיהם של אברהם, ישמעאל ויצחק.

פרופ' נחם אילן הוא דיקן הפקולטה למדעי הרוח וראש התוכנית לתואר שני בתרבות יהודית בזיקתה לתנ"ך והוראתה במכללה האקדמית חמדת.

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה / בִּנְיָמִין גַּלַּאי

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׁרָה מֵאָה שָׁנָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה, שֶׁבַע שָׁנִים.

וַתָּמָת – הִיא נִסְתַּלְּקָה מִן הָעוֹלָם בְּהַר חֶבְרוֹן, לְקוֹל טְפִיפַת רַגְלֵי הַמְשָׁרְתִים, שֶׁשָּׁכְחָה אֲפִלּוּ אֶת שְׁמוֹתָם. כָּל יְדִידֵי הַמִּשְׁפָּחָה לִוּוּ, כִּתְּפוּ אֶת אֲרוֹנָהּ, לִמְקוֹם מְנוּחָתוֹ הָאַחֲרוֹן. קְרָשָׁיו, נָפְלָה שָׁם הֲבָרָה, הָיוּ דַּקִּים-מִן-הַדַּקִּים, קַלִּים-קַלִּים. וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׁרָה מֵאָה שָׁנָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה, שֶׁבַע שָׁנִים. שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה.

וַתָּמָת  – אַךְ בֶּאֱמֶת כָּבָה נֵרָהּ יָמִים רַבִּים, רַבִּים לִפְנֵי שֶׁמִּשְׁכָּנָה הָאַחֲרוֹן הָיָה עָפָר. וְהָאֲרוֹן שֶׁבּוֹ שָׁכְבָה הָיָה עָשׂוּי כָּל-הַשָּׁנִים זִכְרוֹן עֵצִים מְבֻקָּעִים עַל הַר אַחֵר, עַל הַר אַחֵר, בְּאֶרֶץ מוֹרִיָּה.

על האהבה המיוחדת שיש לי לכתיבתו של בנימין גלאי אכתוב אולי בהזדמנות אחרת, כרגע אתמקד רק במספר דברים שמעורר בי השיר הזה.

גלאי בא ממחוזות המדרש המפורסם, המספר ששרה מתה בעקבות השמועות ששמעה על עקדת בנה האהוב יצחק, ועם זאת, הוא מכיר בכך שעברו שנים רבות בין ניסיון העקדה שהתרחש בימי ילדותו של יצחק, לבין מותה של שרה כשיצחק כבר מבוגר למדי (בן שלושים ושבע, על פי המסופר). בשירו מתאר גלאי איך שנים רבות רבות הולכת שרה ודועכת בביתה המסודר והעשיר, עד שהיא נעלמת לחלוטין. מנותקת מעשייה ומפעילות, היא מסתגרת בתוך עצמה, בדאגה שלה, בזיכרונות ובתחושות האסון הבלתי נמנע. בסופו של דבר נושאים קרובי המשפחה אל הקבר הפתוח ארון ריק ממהות אנושית ומלא בזיכרונות ממיתים.

לא פירוש לספר בראשית כתב לנו בנימין גלאי, אלא הבנות אמת של משורר בן דור המדינה. גלאי עבר את מלחמת השחרור ואת המלחמות שאחריה, וראה במו-עיניו מה עושות המלחמות לחברה שלנו – לאימהות שלנו. כל ילד שנולד כאן הוא חייל בפוטנציה, כל לידה היא מוות המצפה להתממש, ואימהות חיות בארץ הזאת בדאגה בלתי פוסקת מה-"חס וחלילה".

(גבי ברזילי – תרבות יהודית מתחדשת, פורסם באתר ב – 2018)

"וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס" – רמז לבאות

פעמיים בפסוקים אלה נאמר על יצחק שהוא יוצא או הולך בשדה. יצחק הוא איש שדה, ומאוחר יותר יעדיף את בנו עשו, איש השדה… לעומתו, רבקה מקומה באוהל, לשם מביא אותה יצחק, ובהמשך תאהב את בנה יעקב, יושב אוהלים. המפגש בין שניהם מתואר בצורה סימטרית, המועילה כדי להראות את ההבדל בין יצחק לרבקה. קודם כל נאמר שבעוד רבקה יודעת שפניה מועדות לפגישה עם מי שעתיד להיות בעלה, הרי שלא סופר לנו כלל שיצחק יודע שנעשה לו שידוך, הוא יוצא לשוח בשדה לתומו… על יצחק נאמר: "וישא עיניו וירא והנה…" ואף על רבקה נאמר בזו הלשון: "ותשא רבקה את עיניה ותרא". שימו לב שאין כתובה אצל רבקה המילה "והנה", המציינת הפתעה, ראיית דבר לא צפוי. מה רואה יצחק? "גמלים באים". מה רואה רבקה? את יצחק. אף שהדיווח הזה נאמן ואוביקטיבי, הבחירה לתאר מה ראו השניים רומזת להבדלים שביניהם. יצחק רואה תמונה כללית,ורבקה ממוקדת יותר, היא רואה את העיקר. רבקה מיטיבה לראות מיצחק, שעליו יאמר הכתוב: "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת". זאת ועוד, כשרבקה

מתכסה בצעיף אין הדבר מונע ממנה לראות את יצחק, אך יצחק אינו יכול לראות את פניה. היא רואה ואינה נראית, ויש בתיאור זה רמז מטרים לטיב יחסיהם בעתיד.

(רחל רייך, "כי עירום אנוכי" 2015, עמ' 27 – 28)

מעשה אבות

וביובל הארבעים ושנים בשנה הראשונה בשבוע השביעי קרא אברהם את ישמעאל ושנים עשר בניו ואת יצחק ושני בניו וששת בני קטורה ובניהם. ויצום לשמר את דרך ה' לעשות צדק, ולאהבה איש את רעהו ולהיות כמהו לכל אדם וללכת ככה איש איש  ]בשים לב[  אליהם ולעשות משפט וצדק בארץ.

(ספר היובלים, חיבור יהודי מתקופת בית שני, חלק מכתבי הקודש של יהודי אתיופיה  (מהדורת כהנא)  כ, א-ב)

סימן לבנים?

יש דבר כזה שנקרא שבת חיי שרה. זה שבת שבה פותחים את מערת המכפלה, את הצד המוסלמי שלה, לטובת כל מיני יהודים, וחבר'ה באים לעשות שם את השבת. השבת הזאת למעשה כמו פסטיבל ערד של הדתיים. מאות, עשרות אלפי דתיים שנמצאים שם. ואני זוכרת שפשוט אני הולכת בדבר הזה ואני המומה. אתה רואה מאות, באמת, אלפים של אנשים שמסתובבים ברחוב הראשי של חברון, כאילו טיילת תל אביב. והכוחות מתוגברים בצורה מטורפת ויש עוצר טוטאלי במשך איזה ארבעה או חמישה ימים כהכנות לדבר הזה, וכולם מסתובבים בחברון כאילו היא שלהם.

(עדות חיילת מחטיבת הנח"ל, 2002 – 2003 , באדיבות שוברים שתיקה)

מעשה אבות

ויהי בשבוע הראשון ביובל הארבעים וארבעה בשנת שתים היא השנה אשר בה מת אברהם, ויבאו יצחק וישמעאל מבאר שבע לחג את חג השבעות והוא חג הבכורים, אל אברהם אביהם, וישמח אברהם כי באו שני בניו. כי מקנה רב ליצחק בבאר שבע, והלך יצחק לראות את מקנהו ושב אל אביו. ובימים ההם בא ישמעאל לראות את אביו ויבאו שניהם יחדו ויזבח יצחק זבח לעולה ויעל על מזבח אביו אשר עשה בחברון. יזבח זבח תודה ויעש משתה שמחה לפני ישמעאל אחיו.

(ספר היובלים כב, א-ד)

סימן לבנים?

חברון בשבת חיי שרה זה פשוט הכי קיצוני.  30,000איש מגיעים למערת המכפלה, כמו וודסטוק נראה. […] האלפים שמתפללים עוברים פנימה והחוצה לתוך חברון. הם לפעמים גם מאוד אלימים ופולשים לחנויות של הפלסטינים שיש שם, שוברים דברים וזו נקודה תמידית של חיכוך בין חיילים ליהודים. הייתי כאן יום שלם והלכתי מכות עם יהודים וזו הייתה חוויה מאוד מעניינת, אבל האירוע הזה ספציפית, ]היה] במעלה הציר. התחיל זרם של אנשים לחצות דרך הקסבה ולהכווין אנשים ללכת לשם, תנועה די גדולה של יהודים דרך הקסבה. יוזמה עצמאית שלהם?  יוזמה עצמאית של המתנחלים, ובעצם הגדוד של גולני חייב לאבטח את הדרך הזאת עכשיו כי היא עוברת בתוך שכונה מוסלמית עוינת. אז בשלב הזה הולכים ופותחים שם מעבר, כולם די בלחץ ובהיסטריה, כל הקצינים, כי זו סיטואציה באמת קשה ומורכבת לאבטח. מה ההשלכות של דבר כזה מבחינת האנשים שחיים באזור שדרכו עוברים עכשיו? הם לא יכולים לצאת מהבית שלהם, וזה בטח מאוד מפחיד כי האנשים האלה יודעים שהם )המתנחלים (לא מעוניינים שהם יישארו שם או יחיו שם. אז כשהאנשים האלה פולשים להם לשכונה והצבא מאבטח את זה, אני מניח שהם מפחדים.

(עדות סמ"ר מחטיבת הנח"ל, 2018 , באדיבות שוברים שתיקה)