וַיְהִי כַּאֲשֶׁר

כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ

וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם.

וַיֹּאמֶר: בַּת מִי

אַתְּ? הַגִּידִי נָא לִי, הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין.

וַתֹּאמֶר אֵלָיו: בַּת

בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר. (בראשית כ"ד, כ"ב-כ"ד)

ויקח – עדיין

אין כתוב כאן שגם נתן. גם בסיפורו (פסוק מז) הוא אומר שנתן לה

את התכשיטים רק אחרי שכבר הודיעה לה את משפחתה. אולם הוא ראה לנכון להוציא אותם

כבר עכשיו, ולהראות לה מעט מהעושר שהביא בידיו. הן היה בדעתו לבקש אכסניה בבית;

וידע אליעזר בטיב העולם, ועל כל פנים הוא ידע בטיב העולם הארמי; שאם לא כן, לא היה

רואה בגמילות חסד מידה כה אופיינית ומאפיינת. למצוא אכסניה לעשרה גמלים ואנשיהם,

לשם כך יש צורך לא רק בבת בעלת שאר רוח כאברהם, אלא הבית כולו צריך להיות חדור מאותה

רוח נדיבה. הנערה אמנם היתה פנינה, אך מי ידוע באיזו משבצת. על כל פנים, סבור היה

אליעזר, שכדאי להראות מעט כסף, עוד בטרם ישאל על הבית ועל האפשרות למצוא שם

אכסניה. ולא זו אף זו: ידועת היתה רבקה את נפש אחיה המושל בבית. יודעת היתה שאין

הוא עשוי לקבל בסבר פנים יפות מספר עבדים וגמלים.

(הרש"ר

הירש כד, כב)

סיכום חיי אברהם כסיכום ספר בראשית עד כה

לאה שקדיאל

כשנברא האדם, זכר

ונקבה, הותר לו, כמו לבהמות, לאכול רק מעשב השדה, ומפירות העצים מלבד פרי עץ הדעת

טוב ורע.

קין, נאמן לצו זה, עוסק

בגידולי קרקע אחרי הגירוש מגן עדן, כדי לספק אוכל לבני האדם. כשעולה המחשבה להקריב

לאלהים, באופן הגיוני הוא הקריב מפירות אלה. הבל רועה צאן: במסגרת הצו "לעבדה

ולשמרה", האדם מנהיג את החיות ומשגיח שיהיו כפופות לו, אולי חולב אותן, אולי

גוזז את צמרן, לתועלתו.

כשעולה המחשבה להקריב

לאלהים, מחדש הבל חידוש מרעיש: הוא איננו מסתפק בהקרבת חלב צאן או צמר צאן, אלא

שופך דם צאן, הורג "נפש חיה"(ביטוי הנאמר גם על החיה וגם על האדם), כדי

להקריב לאלהים! קין, האח הבכור, מזועזע עד עמקי נשמתו מהתנהגותו של אחיו, ומתעמת

איתו.

אבל אלהים מנסה את קין

ומקבל דווקא את מנחתו של הבל, מצפה שקין יתמודד עם הכעס המוצדק שלו, כדי שיתחשל

ויתקדם. כמו שלפני כן אלהים ניסה את אדם וחווה בעניין העץ האסור. התנהגות שרירותית

של אלהים שנועדה ללמד את האדם מי הוא אדון הבריאה. לאדם יש עליונות על יתר הבריאה,

הוא היחידי שנברא "בצלם אלהים", היחידי בעל יצר טוב ויצר רע (כלומר, יש

לו בחירה חופשית), אבל עם כל זאת נמנע ממנו להיות כאלהים.

כאן הכישלון הטראגי

(במונחים של אריסטו: פגם אופי, היבריס, גאווה). הגורר בהכרח (גורל) את נפילתו של

קין: הוא סבור בטעות כי אם אלהים מסכים לקבל את מנחת הצאן ההרוג של הבל, אלהים

יקבל את מנחת האדם ההרוג על ידיו! אם האדם כמו החיה אוכלים עשב, והאישה היא

"אם כל חי" כלומר ראש הפירמידה של כל החיות בעולם, ועכשיו מתברר שמותר

להרוג חיה ואלהים מקבל את זה, אז מותר להרוג אדם ואלהים יקבל את זה!

אלהים מנסה להסביר לקין

את ההבדל בין דמו של הבל הצועק אליו מן האדמה לבין מנחת בכורות הצאן של הבל. אלהים

מבין שהנחת העבודה שקין יכול לשלוט בכעסו המוצדק על הבל ועל אלהים – ההנחה הזו

קרסה. הציפיות היו גבוהות מדי. ולכן קין נענש בגירוש (בדומה לאדם וחוה אשר נענשו

בגירוש מגן עדן) מהארץ הנושבת אל הישימון.

 אולם יש לעצור בכל מחיר את הרעיון הנורא שמותר

להרוג בני אדם כמו שמותר להרוג חיות! עכשיו החיה בסכנת הכחדה היא קין הנודד

במידבר, הוא עלול להיות טרף לכל צייד חיות מזדמן, ולכן יש להגן עליו מפני סכנה זו,

לסמן אותו כיצור שונה עקרונית מכל יתר החיות. (כידוע המדרש מתאר את למך בדיוק כך,

צייד חיות אשר בטעות הורג את קין האדם.)

קין המגורש מן הארץ

הנושבת מוצא פיתרון אשר מייחד את בני האדם מן החיות, מאפשר להם פרנסות חדשות שאינן

דומות כלל לחייהן של החיות ולהתפרנסות מהן, ובזה יש כפרה מסויימת לחטאו: הוא בונה

עיר, וצאצאיו ממציאים את התעשייה ואת האומנויות. בכך הוא מראה כי הוא הבין היטב

שיש הבדל מהותי ותהומי בין האדם לחיה.

האם הפיתרון של קין –

התבחנות בני האדם מן החיות באמצעות צורת התישבות חדשה ומקצועות חדשים – האם העיר

תציל את האנושות ממעגל נוסף של חטאים? לא. וזה מתברר בשני מעגלים: דור המבול, ודור

הפלגה.

אלהים אומר בפירוש כי

הוא ניחם על אשר עשה, יש שגיאות שצריך לתקן. התיקון הוא הברית, מושג שלא מופיע

קודם, ושוב בשני מעגלים: הברית עם נח ובניו, והברית עם אברהם ובניו.

בברית עם נח אלהים

מבסס במפורש את ההבדל בין בני אדם לבעלי חיים. הכרחי להתיר לבני האדם להרוג חיות

לצורך אכילה (אם כי עדין יש לזכור את הדמיון של האדם ליתר הנפש החיה, כי הדם הוא

הנפש, איסור אבר מן החי בלשון חז"ל, ומסד לכל דיני הכשרות שבתורה). אבל אוי

ואבוי אם מישהו יסיק מזה שמותר להרוג גם בני אדם. "שופך דם האדם באדם דמו

יישפך, כי בצלם אלהים עשה את האדם". לראשונה מחבר אלהים במפורש את ייחודו של

האדם שנברא בצלמו עם "חוק יסוד: איסור רצח אדם". מכאן ואילך יש לנו מילה

מיוחדת להרג בני אדם לעומת הרג חיות – רצח. בכל פעם שבני אדם מגדירים סיבה מוצדקת

להרג בני אדם הם חוזרים להשתמש במילה להרוג, כלומר, להתיר את דמו של האדם להיות

כדמו של בעל חיים במקרה ספציפי זה או אחר (הגנה עצמית, הוצאה להורג בצו בית דין,

מלחמה).

האנושות יוצאת לדרך

חדשה באמצעות הברית עם נח ובניו. אולם החידוש של קין – התרבות האנושית המתבחנת

מעולם החיות באמצעות העיר – עדיין נכשלת. מגדל בבל מוכיח כי יישומו של צלם אלהים

שבאדם ממשיך להתבסס על המכנה המשותף הנמוך והמסוכן ביותר – חטא הגאווה, השאיפה להיות

כמו אלהים. שימוש מסולף זה בעליונות האדם על החיות מוביל בהכרח לסילוף הקשור אליו,

להיתר לרצוח בני אדם, כלומר להרוג אותם כפי שבני אדם הורגים חיות לתועלת בני האדם.

חז"ל קוראים זאת כבר בסיפור של מגדל בבל: אלהים מחליט ליצור הבחנה בין בני

האדם לא על ידי השמדת אלה שאיבדו את צלם אלהים שבהם והפקדת ההמשך בידי הצדיקים כמו

במבול, אלא בשיטה חדשה: על ידי סימון חלק מן האנושות כמורה דרך לכל היתר.

"ונברכו בך כל משפחות האדמה", הוא אומר לאברם הנשלח לכנען. עליך מוטל

ללמד את כולם איך שומרים אל עליונות האדם על יתר היצורים ("צלם אלהים") יחד

עם כפיפות עקרונית מוחלטת לאלהים אדון העולם. איזון עדין כבר אמרנו?

בין הסיפורים על אברהם

בולטים שני מבחנים של אלהים: סדום, ועקדת יצחק.

סדום היא עיר חטאה כמו

בבל, גם היא בבקעה, וכאן מבליט פשט הכתובים את הזלזול באדם כצלם אלהים, בעטיו סדום

מתחייבת כלייה. מי שמוחק את צלם אלהים של הזולת, פוגע באל עצמו, ומאבד את זכות

הקיום שלו בעולמו של הקב"ה.והנה, הפעם אלהים לא אומר לאברהם מה לעשות, אלא

מנסה אותו: "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה? כי ידעתיו למען אשר יצווה את

בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אלהים מודיע לו מראש על

כוונתו להשמיד את סדום ועמורה – כדי לשמוע מה הבין אברהם עד כה. אברהם עומד

בניסיון זה באופן יוצא מן הכלל: הוא מתווכח עם אלהים על הציפיות האלוהיות מהאדם

שנברא בצלם, כשווה מול שווה. כן, הוא ראוי לייצג את דרך הצדקה והמשפט של ה' בעולם

של בני האדם.

אבל עוד עניין לא פתור

נשאר מפרשת קין והבל. אכן יש עתה מנהיג לעולם שילמד את האנושות אודות ערכו הייחודי

של האדם וקדושת חיי אדם לעומת חיות אחרות. אבל מה עם הרעיון של הקרבת בן אדם לעולה

לאלהים? האם זה יוצא מגדר רצח והופך להריגה מוצדקת, כמו קרבן של בעלי חיים?

התשובה היא פרשת

העקדה. כאן נאמר בפירוש כי אלהים ניסה את אברהם. אברהם אמור להבחין בין כפיפות

מוחלטת שלו כאדם לצו של אלהים, לבין האיסור הברור לרצוח בני אדם. ולכן גם הניסיון

הוא לגבי "בנך יחידך אשר אהבת", כלומר המובחר בבני האדם מנקודת מבטך,

אותו תבחר לקרבן לאלהים.

אני מצטרפת לאלה

הסבורים שאברהם נכשל בניסיון זה: אלהים נאלץ להתערב וללמד אותו במפורש מה ההבדל

בין יצחק לבין האיל, בין אדם לבין חיה, ומדוע אמונתו בה' הוכחה מעל לכל ספק גם ללא

הקרבתו של יצחק לעולה לה'. לא רק אין צורך להרוג אדם כדי להוכיח אאת האמונה בה', אלא

אסור בשום אופן להרוג אדם, אפילו לא בנסיבות ברורות אלה של צו אלוהי להעלות אדם

לעולה.

אני רואה כאן הקבלה

בין אדם הראשון לנח – הם מצווים במפורש מה לעשות או לא לעשות, ואלהים מצפה מהם פשוט

לציית לצו. אדם הראשון נכשל, ונח הוא התיקון לחטאו. הזוג השני הוא קין ואברהם – הם

אמורים להבין מעצמם איך לנהוג, לסנן את המסרים הסותרים שהם מקבלים מאלהים, לדעת

למה לציית ולמה לסרב. האדם נברא בצלם אלהים ולכן אין לציית אם אומרים לו על ימין

שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. אברהם הוא התיקון לקין, ככל שאפשר לאדם למצות את

התיקון הזה.

אברהם מבין כי הוא נכשל כאשר ציית ללא ויכוח

לפקודה הבלתי חוקית בעליל להעלות את בנו לעולה לה'. הוא יודע שהגיע לסוף דרכו. הוא

עשה כברת דרך מדהימה אבל אין לאן להתקדם. בסוף סיפור העקדה מבצבץ המידע על שידוך

ליצחק, כלומר השחרור של יצחק לחייו העצמאיים ללא אברהם אביו. רכישת מערת המכפלה

משלימה את העניין: אברהם מבסס טרם מותו את מפעל חייו, אחוזה בארץ כנען עבור

"נשיא אלהים" אשר בתוך יתר האנושות.

פרשת חיי שרה מסתיימת עם מותו של אברהם. וזו

המורשת שלו גם לנו, כסיכום של המהלך האלוקי כולו מאז בריאת העולם: צדקה ומשפט,

איסור הקלת ראש בהריגת אדם שנברא בצלם כאילו היה סתם חיה, ואפילו איסור להקריב חיי

אדם שנברא בצלם – כל אדם – בשם צו אלוקי כלשהו כביכול.

לאה שקדיאל, אשת חינוך ופעילה חברתית, ירוחם

'גר ותושב אנוכי

עמכם' – טעם טענתו 'גר ותושב' על פי מה שכתב הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה

ג, יא) 'יכול ליתן מתנת חינם לגר תושב מפני שאתה מצווה להחיותו, דכתיב (ויקרא כג ד) 'גר ותושב

וחי עמך'.

ויש לך לדעת

כי כל תורתנו הקדושה היא שכליות ובפרט בענייני ההנהגה הארצית, וכמו שאנו מתנהגים בגר

היושב עמנו, כמו כן יתחייב שכליות יושבי הארץ להנהיג ביניהם להחיות אדם שהוא גר

ותושב עימהם ולתת לו מתנת חינם, והיא טענת אברהם 'גר ותושב אנכי – תנו לי', ודקדק

לומר גר ולא הספיק לומר תושב המכוון לומר שהגם שאני גר ואיני מכם, אף עלפי כן

הריני תושב, עוד טעם אומרו "גר" כי חש לומר על עצמו תושב בעולם הזה והוא

הֵפך מידת הצדיקים, לזה הקדים לומר גר.

(אור החיים בראשית

כג, ד)

מדוע התנגד אברהם כל כך לבנות כנען דווקא?

"מבנות

הכנעני" – פן יאמרו עלי על ידי ירושה ומתנה נכנס הוא לארץ, לפיכך איני

רוצה אלא על ידי הקב"ה שיתננה לי בחזקה.

(חזקוני כד,

ג)

הרי יש

לזכור, כי כאשר דחה אברהם את בנות כנען, גם אנשי ארם היו עובדי עבודה זרה. לפיכך,

לא אלילי כנען, אלא השחיתות המוסרית שבכנען היתה המניע להחלטתו. אליליות היא ביסודו

של דבר תעיית השכל, ולזו יש תקנה. אך שחיתות מוסרית תופסת את כל ההוויה האנושית על

כל עומק הנשמה והרגש, וכאן גם אברהם לא יכול היה לקוות למצוא לבנו אשה צנועה

וטהורה במוסרה, אשה שתביא לביתו את פנינת האצילות וטהרת המוסר.

(הרש"ר

הירש בראשית כד, ד)

כל אדם יכול לעשות תשובה והתשובה מכפרת על הכל

"ויקברו אותו יצחק וישמעאל": מכאן שעשה

ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם.

(רש"י בראשית כה, ט)

"חיי שרה": פירש רש"י 'כולן

שווין לטובה' ואף על גב דגבי ישמעאל כתיב 'ואלה שני חיי ישמעאל' איכא למימר (יש

לומר) שעשה תשובה, כדפירש רש"י גבי 'ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו', וגר שנתגייר

כקטן שנולד דמי וכל השנים שהיו קודם לכן, כל הרע שעשה לא נחשב לכלום, והיה

כמי שעשה תשובה כל ימיו.

(דעת זקנים מבעלי התוספות: בראשית כג,

א)

קרית ארבע – ד' אמות

ויש להתבונן

בפרשה הזאת הרומזת כי אף אם תגדל מעלת האדם והיה העולם כולו ומלואו שלו אין לו בו

אלא קברו של ד' אמות שהרי אברהם

כל הארץ ניתנה לו במתנה, ומה שקנה שם ראשונה מערת המכפלה היה בקרית ארבע היא

חברון.

(רבנו בחיי

חיי שרה כג, כ)

…וזהו

חלקו של כל אדם בעולמו, שהוא נקבר בקרית ארבע אמותיו, רמז לאותן ארבע אמות שנותרו

לאברהם לאחר שניתנה לו כל הארץ במתנה, ולמעשה, זה מה שנשאר לכל בן-אנוש מכל גדולה

וקניין שהוא רוכש בחייו.

(י. ליבוביץ:

שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 94)