וַיְבִאֶהָ
יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ

וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה
וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ

 וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ (בראשית כד, סז)

קבורת שרה, יצחק
ורבקה, אברהם וקטורה-הגר כסגירת מעגל.

"ויצחק בא
מבוא באר לחי רואי": שהלך להביא הגר לאברהם
אביו שישאנה.

(רש"י
בראשית כד, סב ע"פ בראשית רבה)

"מבאר
לחי רואי…ויקח את רבקה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו…ויֹסף אברהם ויקח אשה ושמה
קטורה"

לדעת רבי יהודה (בראשית רבה סא, ד) קטורה היא הגר, היא האישה
ששרה בשעתה הביאה אל אברהם. הנה מה טהור ואנושי היה יחס זה בעיני חכמינו, אם כי
סופו היה עגום ומעציב. יצחק, כך הם אומרים, הלך אל הבאר אשר במדבר, והביא משם את
הגר לאברהם; בעצמו לקח לו את "אמו החורגת". והן כה אהב את אמו! ובלכתו
שמה, הן טרם מצא ניחומין על פטירת אמו! יובנו דברים אלו כעובדה היסטורית או כדרשה
שיצאה ללמד, בין כך ובין כך נמצינו למדים על ההשקפה שציינה את ימי חכמינו. לעומתם,
האיך ירדה תקופתנו, בה מתיחות – אם לא איבה – שרויה בין בנים מבוגרים לבין אביהם,
בעטיו של זיווג שני!

(הרש"ר הירש
בראשית כה, א)

…
המדרש אומר, שלאחר מות אמו שרה הלך יצחק להחזיר את אמו-חורגתו לאביו. הוא הלך לבאר
לחי רואי כדי להביא משם את הגר, אשר בגלל אמו הורחקה, ולהחזיר אותה לאביו ולתקן את
העוול. והסיפור האגדי מספר הרבה בשבחה של הגר, שאותה הוא מזהה עם קטורה, ואומר:
"למה נקרא שמה קטורה? שנאים מעשיה כקטורת". פירוש מליצי זה מעיד עד כמה
בעלי האמונה הגדולים בעולמנו הגו במעשיהם של האבות, ועמדו על כל פגם וכל ליקוי
שהיה בהם, וחשבו על תיקונם. מזה יש ללמוד הרבה לדורות: שאין לעשות אידיאליזציה של
כל מה שהיה, אלא שיש לראות את הדברים כשם לעצמם, ולהבין אותם, לשפוט אותם ולחשוב
על תיקונם.

(י.ליבוביץ:
הערות לפרשיות השבוע, עמ' 23)

"גר ותושב אנכי
עמכם"

אלישבע באומגרטן

בפרשה שלנו, אנו פוגשים את אברהם בסוף חייו, בתום
האירועים הרבים והמגוונים שעברו עליו, מתחילת מסעו מארץ מולדתו כמהגֵר לארץ זרה
ועד לערוב ימיו בהם הוא חי בארצו החדשה כבן בית. ניתן לומר שבשלב זה של חייו,
אברהם הגיע אל תקופה של רוגע ושלוה, כאשר חייו מסודרים ואין הוא צריך לדאוג למעמדו
הרוחני, החברתי או הכלכלי. המהגר שעזב את ארץ הולדתו ועבר לארץ רחוקה כבר הספיק
להתיישב, ללדת בנים, למצוא את מקומו בין יושבי הארץ ולקבל הבטחה מפורשת מהאל שבו
דבק שארץ זו, ארץ כנען, תינתן לזרעו. הבטחה זו ניתנה לאברהם במספר הזדמנויות לאורך
הפרשות שקדמו לפרשתנו ובוודאי שלאחר הניסיון בעקידת יצחק, אברהם היה צריך לחוש
בטוח בהבטחה זו ובזכותו על הארץ. ולמרות הביטחון הזה, בחינת מעשיו של אברהם בפרשה
זו, יש בה בכדי להדגים לא רק מהי דרך ארץ, אלא גם שיעור מפורט לגבי האופן שבו
אנשים הבאים למקום אשר בו תושבים נוספים המתגוררים בו לפניהם, צריכים לנהוג עם
סביבתם, ואפילו כאשר אותם תושבים חדשים יודעים שארץ זו הובטחה להם על ידי האל. נדמה
שמעשי אברהם המרכזיים בפרשה – קבורת שרה ומציאת בת זוג ליצחק בנו, מהווים המשך
ישיר למעשיו במשך חייו ויש בהם הנחייה גם לדורות הבאים.

בפתח הפרשה אברהם בוכה וסופד את אשתו. רגעי אבל אינם
הרגעים שבהם אנו מצפים שאנשים ידעו להתחשב בסובבים אותם ובוודאי לא במי שאינם מבני
משפחתם הקרובה. אברהם כבעל הבטחה על הארץ היה יכול להחליט לקבור את שרה במקום
שאותו ראה לנכון, ללא סידור העניין מראש או פניה רשמית לגורם כלשהו. אך כאשר אנו
מעיינים בסיפור רכישת מערת המכפלה, הרי שלפנינו דוגמא כיצד אברהם פותח במשא ומתן
ידידותי לרכישת חלקת האדמה אשר בה המערה. אברהם איננו מניח שבשל הבטחת האל יש לו זכות
לעשות בארץ כבתוך שלו. בפנייתו אל בני חת הוא מדגיש ואומר:

"גר ותושב אנכי עמכם, תנו לי אחזת קבר
עמכם ואקברה מתי מלפני" אברהם מציג עצמו כגר ותושב והמפרשים מסבירים שהוא
מדגיש בדבריו: "מארץ נכרייה באתי לגור כאן ונתיישבתי עמכם, לכן אין לי מקום
קברי אבות הנה, הניחו לי לקנות קרקע כאן ותתרצו אתם יושבי העיר להניח לי לקבור בה מתי
ממשפחתי, כי אחוזת קבר אין יכול להיות אלא ברצון בני העיר." (רשב"ם בראשית כג 5)

בדברים
אלה מסביר אברהם את זרותו במקום ואת הצורך שלו לחפש אחר משהו שאילו היה מקומי לא
היה צריך לחפש אחריו באותה צורה. ניתן לשעֵר שברגעי האבל חש אברהם את בדידותו ואת
זרותו באופן בולט עוד יותר, שכן מותה של שרה שליווה אותו לאורך כל דרכו הארוכה
מחרן ועד ארץ כנען בוודאי הותיר בו תחושת בדידות ותלישות. עם זאת, תגובת אנשי
חברון מעידה על מידה מסוימת של הפתעה מבקשת אברהם. תשובתם "שמעֵנו אדני,
נשיא אלהים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבר את מתך" מלמדת עד כמה התערה
אברהם בתושבי המקום. ולמרות תגובתם, מתעקש אברהם לסמן את האזור אותו הוא קונה מהם
ולסכם את הפרטים, כדי שיהיה בטוח שעסקה זו תתקיים כך שאף אחד לא יוכל להטיל עליה
פקפוק בעתיד. על אף שנראה שאברהם יכול היה בקלות להיכנס באישון לילה ולהקים אחוזת
קבר ללא רשות אנשי המקום או סמכות מקומית כלשהי, ונראה שמעשה כזה לא היה זוכה
לביקורת גלויה, דואג אברהם להקפיד על יחסים תקינים ומסודרים עם שכניו. את העסקה
הוא מבצע לפני שער העיר, כאשר עפרון מצהיר באזני כל בני העיר על נכונותו לתת לאברהם
את השדה.

במעשה זה של אברהם, ובתגובת בני חברון, ניתן לראות
השתקפות של יחסי השכנות והשלום עליהם הקפיד אברהם לאורך כל שנותיו בארץ כנען. יחסי
שכנות אלה החלו עם לוט, קרוב משפחתו, כאשר אברהם חלק עמו את ארץ המרעה. כמו במקרה
של קניית מערת המכפלה, גם במקרה של לוט רצה אברהם לדאוג לכך שהאדם עמו הוא היה
צריך להגיע להסכם יהיה שלם עם ההסכם. אברהם איננו מנצל את סמכותו כבעל הבטחה אלא
נותן לבן שיחו להיות שותף, ובכך לגרום לכך שהחיים המשותפים יתנהלו ללא מחלוקות.
הוא הדין במקרה של הבארות בבאר שבע וההסכם שאליו מגיע אברהם עם אבימלך. גם במקרה
זה מבקש אברהם לדאוג לכך שאבימלך יסכים שטענתו יש בה ממש, וניתן לראות בתגובת
אבימלך "מי עשה את הדבר הזה וגם אתה לא הגדת לי וגם אנכי לא שמעתי בלתי
היום" (בראשית
כא 26) ביטוי ליחסים התקינים בין
השניים כאשר אבימלך מדגיש שלא היה עושה כדבר הזה, שכן קיימת ברית ביניהם.

רוח זו של אברהם, של יחסי שכנות תקינים והתחשבות בזולת
היא חזקה כל כך שגם עבדו אליעזר מונחה על ידי אותם כללים, כאשר הוא בא להסדיר את
נשואי בנו של אברהם, נושא אותו ביקש אברהם לסדר לפני מותו, מיד לאחר מות שרה.
אברהם איננו מסביר לאליעזר כיצד ידע אם מצא את הכלה הנכונה לבנו. הוא רק מצווה
עליו למצוא אישה אשר תיאות לבא לארץ זרה. אישה זו אמורה מצד אחד למלא את מבוקשו
שיצחק לא יתחתן עם בנות הארץ, שכן בנות הארץ לא התאימו ליצחק לפי דעת אברהם, אך
באותו זמן ניתן לראות שאותה אישה שתבחר צריכה לדעת לחיות בארץ זרה, ולנהוג בה
כראוי. אברהם איננו נותן לאליעזר הוראות מדויקות אך עבדו יודע כיצד למצוא את הכלה
המתאימה. המבחן בו הוא מעמיד את הנשים על עין הבאר מסמל את אותם ערכים של הכנסת
אורחים ודאגה שכל אדם הנמצא בסביבה, מקומי או זר, יחוש בנוח עם הסובבים אותו. רבקה
איננה מכירה את אליעזר ואף איננה שואלת אותו שאלות. למרות זאת ועל אף הקושי הפיזי
המוכר מסיפורים אחרים במקרא סביב הבאר, דוגמת פגישת יעקב ורחל או ציפורה ומשה,
רבקה איננה מהססת להשקות את אליעזר ואת גמליו ולהזמינם אליה לביתה. במעשיה מתאימה
רבקה לרוח אותה ביקש אברהם ללמד את בניו ובנותיו, כאשר מעשיה בביתה בחרן, במקום בו
היא בעלת הבית, אמורים ללוותה גם כאשר תגיע לארץ חדשה בה היא תחוש שונה וזרה, על
אף ההבטחה האלוהית של הארץ לדורות שלאחריה.

נדמה שאין ביטוי טוב יותר להצלחת אברהם לגרום ליחסי
שכנות טובים ולהסדרת יחסיו עם הסובבים אותו, הן בתוך משפחתו והן בקרב שכניו, באופן
כזה שכולם יחושו בנוח, מאשר המתואר בסוף הפרשה. אברהם נקבר לצד שרה במערת המכפלה,
והמקרא מציין באופן מפורש שאין מחלוקות על כך שאחוזת הקבר שייכת לאברהם, בתוך אותו
שדה של עפרון בן צחר החתי, ובכך מאשר שלא היה מי מבני העיר שכעס על התיישבותו של
אברהם בקרבם. יתירה מכך, הקוברים אותו הם שני בניו יצחק וישמעאל, אשר ביניהם יכלו
להיות בעיות ומתחים שנבעו מיריבויות ומויכוחים על הבכורה ועל הזכות על הארץ. במקום
זאת, ניתן לראות את שניהם קוברים יחד את אביהם ומקיימים בכך את מורשתו ליחסים
טובים ותקינים בינם לבין עצמם.

לסיכום, מעשיו של אברהם במהלך חייו ובשעה שקבר את אשתו,
מלמדים על הדרך שבה חייב אדם לנהוג כאשר הוא בא לגור במקום בו יושבת אוכלוסייה
שהגיע למקום זה מכבר. חלוקת הארץ בין רועיו של אברהם לבין רועי לוט, חלוקת בארות
המים – מצרך בסיסי לקיום חיים תקינים, ודאגתו לכך שאם הוא מייחד לעצמו אזור בעיר
למטרותיו שלו, במקרה שלנו לקבורה, יהיה זה אזור המקובל ומוסכם על בני המקום יכולים
להוות עבורנו דוגמא לדרך בה אנו צריכים לנהל את יחסינו עם סביבתנו. יש ללמוד
מאברהם, שעל אף ההבטחה האלוהית שהיתה נתונה לו, לא קבע עובדות בשטח, אלא דאג לפתֵח
מערכת יחסים מתחשבת והדדית עם תושבי הארץ ואף הוריש מורשה זו לכלתו ולבנו, ויש
לקוות שגם לדורות שאחריהם.

ד"ר אלישבע באומגרטן מלמדת היסטוריה של ימי הביניים בחוג
לתולדות עם ישראל ובתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן.

מכתב גלוי לעו"ד שמאי ליבוביץ

מאת

אוריאל סימון

הגבול בין קידוש השם לבין חילולו הוא, כידוע, כחוט
השערה. מיטב הכוונות יכולות להניב תוצאות הפוכות.

לפי הכתבות בעיתון 'הארץ' (4.10.2002) השווית בדבריך
בבית המשפט בין ברגותי למשה רבינו ובין הפרקליטות לפרעה. שתי ההשוואות מופרכות
מבחינה מקראית, ומקוממות מבחינה מוסרית. משה רבינו לא היה "לוחם חירות",
והוא לא הרג את המצרי כדי לערער את השעבוד המצרי. כל מה שעשה היה להציל איש עברי
מידי איש מצרי שקם להורגו, על-ידי שהקדים להרוג את ההורג (דין רודף): "…ויגדל
משה ויצא אל אחיו וירא בסִבלותם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן
כה וכה וירא כי אין רואה, ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (שמות ב', 12-11). השימוש בפועל 'הכה' הן לגבי מעשהו של פרעה
והן לגבי מעשהו של המצרי מבהיר שכאן וכאן מדובר בהכאה הגורמת למיתה (הוראה שכיחה מאד במקרא, כגון:
בראשית ד', 15; שמואל א' י"ח, 6) ושמעשהו של משה היה מוצדק (מידה כנגד מידה). בניגוד לכל זאת, מצדיק ברגותי
הריגה ללא הבחנה כאמצעי ראוי במלחמה נגד הכיבוש. שמעתי אותו כמה פעמים מכריז
(בעברית בטלוויזיה הישראלית): "כל עוד נמשך הכיבוש לא יהיה ביטחון בערי
ישראל".

עוד פחות תופסת ההשוואה בין הפרקליטות לפרעה. משה לא
ברח למדין בגלל שחשש שלא יזכה למשפט הוגן, אלא מפני שידע שימיתוהו ללא משפט: "וישמע
פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה, ויברח משה מפני פרעה" (שמות ב', 15). ופרעה לא יכול היה להעמיד אותו לדין אך ורק
מפני שהוא הקדים לברוח מחוץ להישג ידו, ולא מפני שהוא "הבין שאין לו סמכות
לשפוט מנהיג של עם המבקש חירות". פרעה מתואר בתורה וחרות בתודעתנו כרודן רצחן
("כל הבן היִלוד היאורה תשליכוהו" – שמות א', 22), ואתה מוכן לייחס לו שיקול-דעת נאור ומרחיק-ראות, אך
ורק כדי להכריז קבל עם ועולם שאפילו פרעה היה טוב וחכם מן הפרקליטות הישראלית.
משהו חמור מאד קרה לשיקול-הדעת שלך, שמאי.

אך נניח לאנלוגיות המקראיות ונפנה לעיקר – המשמעות
המוסרית של הנשיקה הפומבית שהענקת לברגותי בבית המשפט. מדבריך וממעשיך מתבקשת
המסקנה שבמלחמת שחרור הכל לגיטימי, ואין כל מקום לדרוש – בשם מוסר המלחמה
והתבונה הפוליטית – שום ריסון עצמי וברירה באמצעים. הנורא בטרור הפלשתיני הוא
שמטרתו אינה מוגבלת בצורה משכנעת לשחרור עצמי וכוללת אצל רבים את השאיפה להפוך
מכבוּשים לכוֹבשים, ושאמצעיו בלתי-מרוסנים באופן קיצוני (רצח המוני אשר אחד משיאיו
אמור היה להיות ב'פי גלילות'). והנה אדם כמוך, הטוען בלהט כלפי הצד הישראלי,
שהמטרה (הביטחונית) בשום פנים ואופן איננה מקדשת את כל האמצעים, מעניק לברגותי
תמיכה מוסרית וחיזוק באמונתו הנפסדת שהמטרה (הלאומית) אכן מקדשת את כל האמצעים!
בכך אתה לא רק לוקה במוסר כפול (מתיר להם מה שאתה אוסר עלינו) אלא גם מקבל על עצמך
אחריות לחיזוק ידם בשפיכת דמי נקיים ("אפילו יהודי כשמאי ליבוביץ מצדיק את
מעשינו"). ההוקעה של חטאי ישראל אינה מתחזקת על-ידי החיפוי על חטאי ישמעאל,
אלא נחלשת ומתערערת על-ידו. המוסר הוא אחד וחייב להיות אחיד, אחרת הוא מאבד את
תוקפו.

מרוואן ברגותי זכאי להגנה משפטית מלאה ומעולה, אך לא
לגיבוי מוסרי ולתמיכה אידיאולוגית. שמאי היקר, אתה נקלעת למבוי סתום, ולמענך
ולמעננו אתה חייב למצוא את עוז הנפש וגבורת הרוח כדי להיחלץ ממנו.

(פרופסור אוריאל סימון, ממייסדי עוז ושלום נתיבות שלום, לימד
במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן – מכתב זה התפרסם בעיתון "הארץ"
(14.10.02) בשינויים קלים)