ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו
לשתֹת. (בראשית
כד , יט)

צורכי האדם, צורכי בהמתו ומידת החסד.

עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ברכות מ) בפסוק  'ונתתי עשב בשדך לבהמתך וגו" (דברים יא טו) שצריך  אדם
להקדים לתת מזון לבהמתו ואחר כך את עצמו,  ויש לך לדעת כי דווקא באין כאן סכנה או צער, אבל  בסכנה או בשיש צער, קודם יש לחוש לצערו
ואחר כך  בהמתו, ולזה כששאל האיש
'הגמיאיני מעט' הרגישה  הצדקת
כי צמא למים הוא ומצטער היה, לזה אמרה  לו 'שתה' וכשנתנה לו שיעור ששיערה כי ודאי אין כאן  חשש לצער הצמא "ותכל להשקותו ותאמר גם
 לגמליך אשאב" כי בגדר זה שאינך
מצטער אותם  צריך להקדים,  והוא שסמך הכתוב לומר ותכל  להשקותו ותאמר גם לגמליך וגו', ואומרו עד
אם  כלו, פירוש לא אשער להם כפי האומדנא,
אלא  אשקה ולא אשא ידי עד שאראה שמים
לפניהם  ואינם שותים, וזה לך האות כי
כלו לשתות.

(אור החיים בראשית פרק כד פסוק
יט)

"גר ותושב אנֹכי
עמכם"

פנחס לייזר

הצירוף
המעניין "גר ותושב" העסיק את פרשני המקרא וניתן לאתר שני כיווני פרשנות
עיקריים:

א.     
אפשרות לראות
ב"ו" החיבור תוספת הסבר; כלומר המילה תושב מבהירה שאין מדובר בגר ,
כלומר בזר ללא כל קשר למקום אלא בגר שהוא גם תושב.

רש"י מפרש בדרך זו, ע"פ פשוטו של מקרא:

" גר
מארץ אחרת ונתיישבתי עמכם" (רש"י בראשית כג, ד)

גם אבן עזרא,
רשב"ם ורד"ק מפרשים בדרך דומה:

'גר ותושב אנכי' – מארץ נכריה באתי לגור כאן ונתישבתי
עמכם, לכן אין לי מקום קברות אבות הנה. ' (רשב"ם שם, שם)

כלומר; צירוף המילים 'גר' ו'תושב' בא להסביר באיזה סוג של גר
מדובר ומשמש הנמקה לבקשתו של אברהם.

בהקשר זה, מעניין לראות את פירושו של רבי חיים בן עטר (אור החיים):

'גר ותושב …' – טעם טענתו גר ותושב על פי מה
שכתב הרמב"ם (הלכות זכיה ומתנה ג, יא) 'יכול ליתן מתנת חנם לגר תושב מפני שאתה מצווה להחיותו, דכתיב (ויקרא כג ד)
'גר ותושב וחי עמך ' ויש לך לדעת כי כל תורתנו הקדושה היא שכליות ובפרט בענייני ההנהגה
הארצית,  וכמו שאנו מתנהגים בגר היושב
עמנו, כמו כן יתחייב שכליות יושבי הארץ להנהיג ביניהם להחיות אדם שהוא גר ותושב עמהם
ולתת לו מתנת חנם, והיא טענת אברהם 'גר ותושב אנכי תנו לי', ודקדק לומר גר ולא
הספיק לומר תושב המכוון לומר שהגם שאני גר ואיני מכם אף עלפי כן הריני תושב, עוד
טעם אומרו "גר" כי חש לומר על עצמו תושב בעולם הזה והוא היפך מידת
הצדיקים, לזה הקדים לומר גר. (אור החיים שם,שם)

רבי
חיים בן עטר משלב כאן טיעון הלכתי-מוסרי הנובע מהחובה ההלכתית להחיות את הזר החי
אתנו ומציין את ההקבלה בין גר התושב שאנו מצווים להחיות לבין מעמדו של אברהם בקרית
ארבע; אברהם הוא "גר תושב" ומצפה ליחס המתחייב כלפיו מתוך היותו גם גר
וגם תושב.

לעומת פירושו הראשון , המבוסס על פשוטו של מקרא, מביא
רש"י פירוש מדרשי המדגיש את הניגוד בין שני המושגים:

ומדרש
אגדה: אם תרצו, הריני גר ואם לאו, אהיה תושב ואטלנה מן הדין, שאמר
לו הקב"ה 'לזרעך אתן את הארץ הזאת'. (רש"י שם, שם ע"פ בראשית רבה
ו')

הנגדה זו
מתארת פנייה של אברהם אל בני חת שיש בה גם בקשה, אך גם תביעה במידה והבקשה לא
תיענה. לא ברור למה רש"י, בניגוד לכל הפרשנים האחרים, בוחר גם להביא פרשנות מדרשית
זו שאיננה תואמת את פשוטו של מקרא.

אך גם פשוטו
של מקרא צריך עיון; אברהם אבינו מציג עצמו כגר ותושב (כאשר התושב בא לתאר את סוג
הגרות), למרות שהארץ הובטחה לו ולבניו.

ייתכן
שמעבר לבקשתו של אברהם מבני חת, יש כאן אמירה המבטאת בצורה עמוקה יותר את עמדתו של
אברהם. עמדה רוחנית וקיומית זו, המאפיינת את אברהם אך גם את דוד המלך בספר תהילים,
מוצאת את ביטויה במדרש:

'וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים'. לא תונינו בדברים ולא תלחצנו… חביבין
הגרים, שבכל מקום שנקראו בישראל נקראו בני ישראל עבדים, שנאמר 'כי לי בני ישראל
עבדים' ונקראו גרים עבדים… נקראו בני ישראל אוהבים, שנאמר 'זרע אברהם אוהבי'
ונקראו הגרים אוהבים שנאמר ' ואוהב גר' … אברהם קרא עצמו גר, שנאמר 'גר
ותושב אנכי עמכם' דוד קרא עצמו גר, שנאמר 'גר אנכי בארץ' ואומר 'כי גרים
אנחנו לפניך' ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על האדמה ואין מקוה' ואמר 'כי גר אנכי
עמך תושב ככל אבותי חביבין הגרים, שלא מל אברהם אבינו אלא בן תשעים ותשע שנים,
שאילו מל בן עשרים שנה או בן ל', לא היה גר יכול להתגייר אלא בפחות מבן ל', לפיכך
גלגל המקום עמו עד שהגיעו לצ' וט' שנים שלא לנעול דלת בפני הגרים הבאים וליתן שכר
ימים ושנים לרבות שכר עושה רצונו שנאמר 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'. (מכילתא פרשת משפטים מסכת
דנזיקין פרשה יח)

מדרש זה המתייחס ברמה
ההלכתית לאיסור הונאת הגר בדברים (כפי שמופיע גם במשנה בבא מציעא נח, ע"ב)
מפליג ביחסו של הקב"ה לגרים ועובר לתיאור מטפורי של שתי דמויות מקראיות
חשובות כ"גרים"; גם אברהם מגדיר עצמו גר וגם דוד מלך ישראל מכנה עצמו
גר. גם ה"ייחוס" של דוד, כפי שתואר בסוף מגילת רות מציג אותו כאחד
מצאצאיו של רות המואביה, הגיורת האולטימטיבית.

תיאור זה
של אברהם ושל דוד כ"גרים" תואם את הנאמר בדיני שמיטה ויובל "והארץ
לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ, כי גרים
ותושבים אתם עמדי"
(ויקרא
כה, כג)

העיקרון
הבסיסי של מצוות השמיטה והיובל ושל כל המצוות התלויות בארץ הוא שאין, ולא תיתכן
בעלות אנושית מוחלטת מסוג כלשהו על הארץ; הארץ שייכת לקב"ה ואנחנו "גרים
ותושבים" בארץ.

כך יש
לקרוא גם את הרש"י הראשון על התורה המנמק את התחלת התורה ב"בראשית"
ולא במצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל ("החודש הזה לכם ראש חודשים") וכך לשון רש"י

'בראשית' – אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את  התורה אלא מ 'החודש הזה לכם' שהיא
מצווה ראשונה  שנצטוו בה
ישראל, ומה טעם פתח בבראשית? משום  (תהלים קי"א) 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת  גוים' שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים  אתם שכבשתם
ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם:  כל הארץ של הקב"ה
היא הוא בראה ונתנה לאשר  ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם  ונתנה
לנו. (רש"י בראשית פרק א פסוק א)

רש"י מציג, בתחילת פירושו על התורה, את העמדה
הדתית הראויה לגבי כל קניין בארץ, כולל הארץ עצמה: אין לאף אדם קניין מוחלט
בארץ: 'ברצונו נתנה להם' – הכול תלוי ברצונו של הקב"ה ולכן תלוי בענווה
הבסיסית של יושבי הארץ ובעשיית רצונו של הקב"ה על ידי יושביה.

השל"ה (רבי ישעיהו הורוביץ) מתאר עמדה דתית זו
הנרמזת במילה "כנען" וזו לשונו:

וצריך האדם הדר בארץ ישראל לזכור תמיד בשם ארץ כנען,
המורה על עבדות והכנעה לה'…תזכו להיות גרים בארצכם, כמו שאמר דוד "גר
אנוכי בארץ" (תהילים קי"ט, ט) ואז: "הללו עבדי ה'" (שם קי"ג, א) הכלל העולה, יושבי הארץ צריכים להיות בהכנע,
וכמו גרים, לא יעשו העיקר להתיישב באיתן מושבו. וזה שאמרו חז"ל: 'וישב יעקב
בארץ כנען' – ביקש לישב בשלוה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם
לעולם הבא?; רק יהיה 'בארץ מגורי אביו', 'גר אנוכי' ויהיה 'ארץ כנען', ויהיה
'מגורי אביו' סוד פחד יצחק, הוא מידת הדין, 'מגור מסביב' (ירמיהו מו, ה)… וזהו 'כי גרים ותושבים
אתם עמדי' (ויקרא
כ, כג) וסימנך 'ארץ אוכלת
יושביה היא', מכלה את הרוצים לישב בה בשקט ובשלוה ובתוקף, לאכול פירותיה ולהנות בה
לבד. (מתוך
"שני לוחות הברית" לרבי ישעיהו הורוביץ ג', יא, לא)

ייתכן
שגם את פירושו המדרשי של רש"י על הפסוק בפרשתנו ניתן לקרוא ברוח אותה הנחיה:
ההבטחה שרירה וקיימת, אך כפי שהסביר רש"י את הריב בין רועי מקנה אברם לבין
רועי מקנה לוט, כך גם כאן ניתן לומר; ההבטחה לא ניתנת למימוש ולתביעה בכוח,
כלומר למרות ההבטחה, אברהם כעת מבקש, מתוך מודעות לגרותו הקיומית, את האפשרות
לקנות חלקת קבר. כיבוש בכוח אינו מקנה קדושה עולמית. והרי כל ספר בראשית הוא
בבחינת "מעשי אבות סימן לבנים". מי יתן ונוכל להפנים את
ה"סימנים" מעמדתם המוסרית והדתית של אבותינו ולא לשגות באשליות של אדנות
כוחנית.

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג.

"ויבא
אברהם לסוד ולשרה ולבכֹּתה" – בין בכי להספד; יקרא דשכבי ויקרא דחיי.

דרך
העולם תחילה לבכות בינו לבין עצמו, ואחר-כך להספיד ברבים, וכמו שכתוב "ויקרא
ה' לבכי ולמספד" (ישעיהו כב, יב), אלא משום
שהיה אברהם בא ממקום רחוק לשם, ובין כה וכה נתקבצו המון העם סביב הבית, משום הכי
נזדרז אברהם להספידה תחילה ברבים. ועוד יש הבדל בעניין המת ואבליו, אם המת גורם
לאבליו שינוי בהליכות עולמו וצערו מרובה משבח המת עצמו, אזי הבכי קודם ועיקר
להספדו, מה שאין כן אם להפך שאין המת גורם הריסה בהליכות עולם של אבליו ושבחו הוא
מרובה, אזי הספדו עיקר וקודם לבכי, משום הכי בחורבן בית המקדש קרא הקב"ה לבכי
על הנהגת עולמו שעל ידי זה נשתנה סדרי העבודה ועוד הרבה שלא כרצון הקב"ה
כביכול, והוא מרובה על הספדו על כמה צדיקים שנהרגו בחורבן בית המקדש, משום הכי כתיב
תחילה לבכי ואחר כך למספד, מה שאין כן מיתת שרה לא גרם לאברהם שינוי בהליכות עולמו
עוד שהרי כבר נתגדל יצחק בנה שהוא התכלית, והספדה רב על פי חשיבותה, משום הכי
הקדים לספוד לה ואחר כך לבכותה. ומשום הכי ה"כ" כל לבכותה קטן, ללמד
שהבכי היה מעט אבל הספדה היה רב. (העמק דבר בראשית כג, ב)

"חסדו
ואמתו"

אהבה
היא בלב, ואילו חסד – במעשה. האמת כביכול מגבילה את החסד. חסד ואמת – מעשה אהבה,
שאינו פוגע באמת. אהבת האדם עיוורת ; היא ממלאת את משאלות האהוב, בלא התחשבות
בערכן האמיתי, אך חסד ה' הוא "חסד ואמת", אין הוא ממלא את אותן משאלות,
העשויות להיות לטובה באמת; בחסד ה' אין האמת נעדרת. כן הדבר לגבי יעקב. הדאגה
לקבורתו היא החסד, שמירת התנאי "אל נא תקברני במצרים" – האמת. כך גם
מבקשת רחב מהמרגלים לעשות עמה חסד ואמת, חסד שיש בו תנאי. "אמת" היא
התבלין, קב החומטין, השומר על עושה החסד, שלא יאבד בידיו את העיקר: את האמת.

וכך
גם אולי כאן: אדיר חפצם של ההורים, להשיא את בניהם. יש המבקשים למלא משאלה זו, בלי
לשים לב אל העיקר – אם אין מזדמנת בת כרוח אברהם, פנה אל ענר, אשכול וממרא, או אל
ארם, – אלה שואפים לחסד בלא אמת. אך אברהם ביקש חסד ואמת, ובשניהם נעתר לו ה'. (הרש"ר הירש על בראשית
כד, כז)

' ועשית
עמדי חסד ואמת' וכי יש חסד של שקר שהוא אמר 'חסד ואמת'?! …אמר לו אם תעשה לי חסד
לאחר מיתתי הוא חסד של אמת . ( בראשית רבה פרשה צו)

'לך לקראת
משה' זה שאמר הכתוב 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו' (תהלים פח), חסד – זה אהרן, שנאמר
(דברים לג) וללוי אמר תמיך ואוריך לאיש חסידך,

ואמת
זה משה, שנאמר (במדבר יב) 'בכל ביתי נאמן הוא, הוי חסד ואמת נפגשו. (מדרש תנחומא שמות סימן כח)