"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר"

(בראשית ל"ב, כ"ה)

אַלְפֵי שָׁנִים

רוֹקֵד יַעֲקֹב

עִם יִשְׂרָאֵל

אֶחָד מוֹבִיל בַּעֲקֵבוֹ

אוֹ מְעַכְּבוֹ

הַשֵּׁנִי נִפְגַּע בִּירֵכוֹ

יָשָׁר אַךְ צוֹלֵעַ

קָדִימָה אָחוֹרָה

הוֹלֵךְ סוֹבֵב

סוֹבְבִים סוֹבְבִים

בְּמֶשֶׁךְ אַלְפֵי שָׁנִים רוֹקְדִים

בְּלֹא הַפְסָקָה רוֹקְדִים

יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל רוֹקְדִים

בְּאוּלַם הַהִיסְטוֹרְיָה רוֹקְדִים

רוֹקְדִים מֵעַל הַהִיסְטוֹרְיָה

 'השירה הזאת' – הוצאת צבעונים

'מודה אני שאין הברכות שלי'

יונתן מוס

הסיפור השגור על יחסי יעקב ועשו עליו גדלנו, מציג תמונה דיכוטומית בה יעקב טלית שכולה תכלת ועשו רשע מרושע. כל מה שיעקב אומר ועושה נכון וראוי, שהרי הוא אבי האומה, וכל מה שעשו אומר ועושה בזוי ומגונה. הסיפור השגור הזה, היונק מקו פרשנות דומיננטי בקרב חז"ל ופרשנים מאוחרים יותר (אשר ביניהם בולט במיוחד המהר"ל^[1]), עלול לעורר שאלות כאשר הוא מעומת עם פשטי המקראות. ניתן, מחד, לפקפק, במידת מוסריותו של יעקב במעשה גניבת הברכות מאחיו, ומאידך, ניתן להעריך את עשו על הקשר המיוחד שהיה לו עם אביו. הדים להערכה חיובית של מעלת עשו בכיבוד אביו מוצאים כבר בחז"ל (ב"ר סה, טז), וקולות אלו מתגברים בתקופת הראשונים. הקריאה האלטרנטיבית הזאת מבוססת, בין השאר, על פסוק לקראת סוף פרשתנו (בר', לה, כט) המתאר את קבורת יצחק על ידי 'עשו ויעקב'. דייקו מכאן פרשנים מסוימים שבשלב מאוחר בחייהם יעקב עצמו הודה בקדימותו של עשו. כך, לדוגמה, כותב רד"ק:

הקדים עשו לפי שהיה בכור אע"פ שמכר בכורתו, יעקב היה נוהג בו כבוד ומקדימו לפניו מעת שהשלים אתו.

ר' יוסף יוזפא אוסטרייכר, שחי במאה ה-15, היה תלמידו של ר' ישראל איסרלן (בעל 'תרומת הדשן'), ומחבר הספר 'לקט יושר', דורש כך גם את סדר תולדותיהם של עשו ויעקב. פרשתנו חותמת בתולדותיו של עשו, לעומת תולדות יעקב המופיעות רק בתחילת הפרשה הבאה. על סידור זה כותב בעל 'לקט יושר':

כך הקדים עשו ליעקב לפי שהוא זהיר בכבוד אביו יותר מיעקב. וראייה יעקב היה נענש שנתעלם ממנו יוסף כמה שנים.

כבר פרשני ימי הביניים הרגישו אם כן ביתרונו של עשו על פני אחיו ביחסו לאביהם, ואפילו לא חששו לבקר את יעקב על יחסו הקלוקל לאביו, שעליו אף נענש. ניתן אפוא לשאול היכן מצאנו שיעקב לא נזהר בכבוד אביו? האם מדובר בגניבת הברכות? אם כן, האם יש בכך פסול? הרי לפי התפיסה המקובלת יעקב היה זכאי לקבל את הברכות. מה חטא, אם כן, בכך ששכנע את אביו לברכו, במיוחד לאור העובדה שעשה זאת בהוראתה ובתכנונה של אימו? ואם אכן חטא, מה זה אומר על הברכות שקיבל מאביו? האם הן בעצם היו שייכות לעשו, ויעקב גנב אותן במרמה בלתי-מוצדקת? האם מי ממפרשי המקרא הקלאסיים טוען כך? למרבה ההפתעה, התשובה לכל השאלות הללו היא חיובית.

בניגוד גמור למהר"ל, קודמו בכס רבנות פראג, ר' שלמה אפרים לונטשיץ, בעל ה'כלי יקר', מציע פרשנות מקורית, מוסרית, ומפתיעה לפסוקים בתחילת פרשתנו, הקוראת אותם כהודאה של יעקב כי גנב את הברכות מעשו במרמה, וכי ברכות אלו באמת שייכות לאחיו, ולא לו.^[2]

על דבריו של יעקב לעשו 'אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי, כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני' (בר' לג, י), כותב הכלי יקר (הדגשים שלי):

…אני מבקש שתקבל מנחתי, כי מודה אני שאין הברכות שלי כי אתה גביר לאחיך וכל גביר ושר נקרא אלהים כמו שכתוב (שמ' ז, א) 'ראה נתתיך אלהים לפרעה'. על כן המשיל ראות פניו כראיית פני אלהים. ועל כן 'קח נא את ברכתי אשר הובאת לך': ולא על המנחה דבר כן, כי אם על הברכות שברכני אבי: קח נא אותה לך כי שלך היא והיא הובאת לך כי אבי כשברכני היה דעתו עליך. ואם תאמר אם אין הברכות שלי, אם כן מאין לי כל הרכוש הזה? על זה אמר 'כי חנני אלהים', שנתן לי על צד החנינה כחונן דלים לא על צד החיוב מצד הברכות.

יעקב 'מחזיר' לעשו את הברכה שהייתה שייכת לו מלכתחילה, שכן יעקב קיבל אותה מיצחק על דעת כך שהוא—יצחק—נותן אותה לעשו. ברכה המבוססת על רמיה אינה ברכה, והיא אינה מובילה לשום תוצאה חיובית, לא ברמה הרוחנית, ולא ברמה המעשית. אם יעקב זכה ברכוש רב, אין זה מכוח הברכה של יצחק, אלא בזכות חן מיוחד מאת ה' המנותק מברכת יצחק. כך גם מסביר הכלי יקר את דבריו של יעקב שביקש ממלאכיו למסור לעשו: 'עם לבן גרתי, ואחר עד עתה' (בר' לב, ה): 

…וזה באור העניין שיעקב שלח לו לאמר 'עם לבן גרתי', לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, לומר לו שהברכות לא נתקיימו בו. ולא בא להכחיש את אביו ולעשות ברכותיו פלסתר חלילה, אלא כך אמר: שכשברך אותי אבי היה סבור שאני עשו ועל דעת זה ברכני, והרמאות אשר עשיתי לא הועילה לי, כי 'לא יחרוך רמיה צידו' (משלי יב, כז), אשר האכיל לאביו להשיג הברכות על ידה, ואין אדם נוגע במוכן לחבירו (יומא לח:), והולכים כל הברכות אחר דעת אבי, ובדעתו היה שיחולו על ראש עשו וכך יהיה. והמופת על זה שהרי גר אנכי בארץ, לא שר וחשוב…ודאי שלא אהנו [=הועילו] מעשיי, כי לא אהני [=מועיל] לרמאי ברמאותו והברכות יחולו על ראש מי שנתכוון אליו יצחק בשעת אמירת הברכות.

בשונה מהמגמה המאפיינת את קודמו בכס רבנות פראג, המהר"ל, שמפרשת את הדמויות התנכ"יות באופן מהותני וטיפולוגי, הכלי יקר בוחן את מעשיהן בפועל לפי אמות מידה מוסריות קבועות ואובייקטיביות. רמאות היא רמאות גם אם היא נעשית על ידי אחד מאבות האומה, ואין טעם לנסות להצדיקה. הכלי יקר אינו חושש להביע ביקורת על התנהגותם של אבות האומה, ובכך מעודד אותנו, צאצאי הדמויות האלה, לקבלת אחריות מלאה על מעשינו.

הכלי יקר קורא את הפסוקים הפותחים של פרשתנו כסיפור של תשובה. יעקב הודה בפני אחיו בטעותו, על כך שרימה אותו, והכיר בכך שבניגוד למחשבתו בצעירותו, ברכה אינה כוח מאגי, או אוטומטי, שניתן לתמרן בניגוד לדעת המברך. כל כוחה של הברכה נובע מכוונת המברך. הצלחה בעולם הזה נובעת מחִינו של הקב"ה, אבל גם מבוססת בראש ובראשונה על מאמץ אנושי שלנו. כך מסיים הכלי יקר את פרשנותו לדברי יעקב לאחיו:   

…שום ברכה לא נתקיימה בי, לא ברכת 'הוי גביר', כי גר אנכי, ולא ברכת ריבוי שפע הבא מטל השמים ומשמני הארץ, כי זה הכול מצד העמל ולא מצד ריבוי ברכה הבאה מטל השמים ומשמני הארץ, לכך נאמר 'ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו' (בר' לב, יד), הראה לו כאילו כל אשר יש לו אינו מן השמים והארץ, כי אם מן הבא בידו דהיינו ממה שבא לו מכוחו ועמל ידו…

במבט לאחור על היריבות בינו לבין אחיו שעיצבה חלק כל כך משמעותי מאישיותו ומחייו, ומן הסתם גם את אישיותו וחייו של אחיו, יעקב מבין שבעצם האחריות לגורלו אינה תלויה באביו או באימו, וגם לא באחיו, אלא במעשיו שלו.

פרשנותו של הכלי יקר שופכת אור חדש על פסוק השיא במפגש בין יעקב לעשו: 'קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח' (בר' לג, יא). יעקב אומר: הברכה שכביכול שלי, היא בעצם שלך, שהרי היא הובאה לך, לא לי. ה' חנני בלי קשר לברכה הזאת, שמעולם לא הייתה שלי. למדתי להעריך את מה שרכשתי באמצעות עמלי, ואני שמח בחלקי. לכן אשמח שאתה תיקח בחזרה את ברכתך, שהייתה שלך לאורך כל הדרך.

עשו נענה להפצרותיו של אחיו, כפי שכתוב: 'ויקח'. ובכך השלימו האחים. מעשה אבות סימן לבנים.     

יונתן מוס מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.

אמנם תאומים אבל מאד שונים

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ" (בראשית ל"ג, ד) אחד ההסברים למפגש המפויס בין עשו ליעקב קשור לאופיו של עשו, כמו שהוא משתקף בכתובים. במידה מסוימת אפשר להבחין בדפוסי התנהגות דומים בין הדרך שהתנהל בה המיקח והממכר של הבכורה ובין הפגישה המפתיעה שבין האחים לאחר שיבת יעקב לכנען. בשני המקרים התנהגותו של עשו אימפולסיבית, חמה, יצרית, לא מתחשבת העתיד (במקרה הבכורה) ולא מתחשבנת עם העבר (בפגישה המחודשת שבינו ליעקב). הזיכרון של עשו קצר, וכך גם מחשבותיו על העתיד. הוא איש הרגע, איש העכשיו. איש שחי במלוא חושיו את ההווה. בזה כוחו וזו חיותו.

יעקב הוא ההפך הגמור. הוא חי כמעט תמיד מכוח הציפייה לעתיד או מכוח זיכרון העבר. ואת שניהם הוא חי בעוצמה רבה. כבר ברעיון לקנות את הבכורה מאחיו, יעקב מתגלה כמי שעיניו צופיות במלוא חושיהן אל העתיד. אבל גם ציפייתו ארוכת השנים לרחל מגלה לנו את כוחו לחיות מכוח התקווה. כשהוא שב ארצה, לעומת זה, זיכרון הרמייה שרימה את עשו חי עמו כאילו אירע אתמול. גם לאחר שרחל נפטרת בלידתה את בנימין הוא שב לחיות בזיכרון האהבה שאהב אותה, והגעגועים אליה אינם עוזבים אותו כל ימיו. מכוח אותה ראיית העתיד, שעל פיה קנה את הבכורה מעם אחיו, הוא גם מברך את ילדיו לפני מותו בברכת יעקב המפורסמת, שבה הוא גם צופה את עתידם.

 (במבי שלג – בספר סיפורי בראשית בהוצאת ידיעות אחרונות)

קמעא קמעא

המלאך שהוא "שרו של עשו" – בן דמותו הרוחני -מופיע לפתע ולופת את יעקב. יעקב אינו נבהל ואינו מנסה לברוח, אלא נאבק עמו ומגייס לשם כך את כל כוחו. המאבק נמשך על פני כל שארית אותו הלילה – סיום נאות לאותו ליל בלהות. "וירא כי לא יכל לו" – מלאך הוא זה, שאינו יכול לנצח אדם! והוא נוגע בכף ירך יעקב ונוקע אותה. אך הנה נסתיים הלילה, ואור ראשון מנצנץ ומגרש את החשכה המעובה: "עלה השחר". יעקב עדיין ממשיך להיאבק, כשהוא כואב מחמת נקעו, אך אינו מוותר ואינו נכנע עקשנותו של יעקב והתמדתו במאבק הן שהביאו אותו אל הרמז הראשון לגאולה – אל עלות השחר: ר' חייא רבה ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכין בבקעת ארבל בשחר וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר ר' חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא: בירבי, כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת. )ירושלמי ברכות פ"א ה"א(

(אלחנן סמט בספרו עיונים בפרשות השבוע)

עַד עֲלוֹת הַשָּחַר / גיל נתיב

בְּלֵילוֹת אֵין-שְנַת

לֵילוֹת שֶל נְדוּדִים

נוֹתַר אִיש לְבָד

נוֹתַר עָם לְבָדָד

      הַנֶּאֶבָק עִמִּי – לֹא שָֹרוֹ שֶל עֵשָֹו

      כְּנֶגְדִּי שִוִּיתִי – לֹא מַלְאָךְ, לֹא שָֹרָף,

      כִּי אִם הוּא

      בִּכְבוֹדוֹ, בְּעַצְמוֹ:

אֵל מוֹצִיאִי מִמִּצְרָיִם

אֵל מַצְמִיאִי בַּמִּדְבָּר

אֵל מוֹלִיכִי לְתָא-מָוֶת

מְקִימִי מִשְּלָדִים וְעָפָר

           גֵּט כְּרִיתוּת כּוֹרֵת עִמִּי

           וּמְשַנֶּה אֶת שְמוֹ וּשְמִי

           מִפְּנֵי מַחְטִיאִי גָּלִיתִי מִמְעוֹנוֹ

           לְחַטֵּט בִּפְצָעַי אֶת צִדְקוֹת פִּזְרוֹנוֹ

שַבְתִּי, שִוַּעְתִּי: דַּי! הֶרֶף!

חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי.

אַךְ אַתָּה אֶרֶךְ-אַף וּקְשֶה-עוֹרֶף

נָגַעְתָּ בְּכַף הֶרְגְּלִי

     וְעַתָּה אַתָּה

     נוֹקֵעַ נַפְשִי וִירֵכִי

    הֵא לְךָ תְּשוּבָתִי הַפִּסַּחַת:

    שַלְחֵנִי אַחֲרֶיךָ,

    נֵאָבֵקָה

    עַד עֲלוֹת הַשָּחַר.

(נדפס ב'הדואר' -שבועון ההסתדרות העברית באמריקה, תשמ"ט)

[1] ראו לדוגמה גור אריה, בר' כה, כז ('…יעקב ועשו…מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים…'), וכן שם, שם כז, לח. וראו גם אור חדש על אסתר ג, ו, המקשר את עשו להמן ('…עשו…בעצמו מבוזה ומגונה והוא נבדל מן הבריאה, ולכך גם כן הוא מבזה את אחר…').

[2] לדוגמאות אחרות לפרשנותו המקורית והמוסרית של הכלי יקר, לעתים בניגוד לפרשנות והעמדות של המהר"ל, ראו שבת שלום, וישב-תשפ"א, שלח-לך-תשפ"א, ראה-תשפ"ב, האזינו-תשפ"ד.