"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ"

(בראשית ל"ד, א')

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דִינָה לָמוּת וַתִּגְוַע וַתֵּאָסֶף אֶל עַמָּהּ וַתָּמָת בְּמִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: וַיִּפְּלוּ אַחֶיהָ עַל פְּנֵי דִינָה אֲחוֹתָם וַיִּבְכּוּ עָלֶיהָ וַיִּשְּׁקוּ לָהּ :וַיִּקְבְּרוּ אוֹתָהּ בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה בַּעַל-צְפֹן נִכְחוֹ בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם הַנִּשְׁקָף אֶל-דֶרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כְּנַעֲנָה:

(שאול טשרניחובסקי, "פרשת דינה", (1936) מתוך פרויקט בן יהודה)

שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם. אמר להם: הכלים הללו שבידכן גזולים הם בידכם. למי הם ראויים? "למכרותיהם" – לעשו שמכר את הבכורה.

(בראשית רבה צ"ח, ה)

"על דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר" [דברים כב 24]

רמי פינצ'ובר

הדף מוקדש לאחותי היקרה, דר' צביה זליגמן שתחיה,

שחייה מוקדשים לסיוע לקורבנות אונס וגילוי עריות. 

ספר בראשית, הוא ספר שכולו ראשית, שחוזרת ומתגלגלת בעולמנו ללא הפסקה, יש בו קנאה, שנאה ורצח, יש בו סבל, רעב ונדודים, יש בו גם אחווה וישנו גם הצד האפל של האנושות: סיפורי אונס וגילוי עריות מחרידים, שניים מתוכם בפרשתנו, כשהידוע מבניהם הוא אונס דינה. האונס השני, והפחות מדובר הוא אונס בלהה על ידי ראובן. 

צוואת יעקב לבניו, המכונה "ברכת יעקב", נפתחת בשתי קללות המופנות כלפי שלושת בניו הגדולים. משמעון ולוי אנשי החמס והרצח אשר נקמו באכזריות את אונס דינה אחותם^[1] בהשמדת העיר שכם, נמנעת הזכות בנחלה מוסדרת בישראל, "אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל"[בראשית מט 7].  ומראובן הבכור נלקחת הבכורה בפסוק המזכיר אירוע נשכח:" פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה "[שם 4] .האירוע מוזכר מיד אחרי סיפור מותה הטראומתי של רחל: "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל".[שם לה 22] במקרה חריג זה מסתיימת הפִּסקה באמצע הפסוק. אין מילים לתאר את הזוועה. אולם בתרגום השבעים מילאו את הריק המאפיין מצבים אלו, בהוספת המילים "וירע בעיניו". במשנה[מגילה ד ט] נאמר: "מעשה ראובן נקרא ואינו מתֻרגם", ומפרש אלבק "משום כבודו של ראובן"^[2]. בא יעקב ומזכיר את המעשה במילים סתומות שפירושם על פי ר' אליעזר ור' יהושע על פי המדרש[בראשית רבה וילנא צח ד] "פחז"ת חטא"ת זני"ת,"^[3]  ברור וחד משמעי – ראובן חלל את כבוד אביו ובמילים פשוטות וברורות: אנס וגילה את ערוות דודתו בלהה, מיד לאחר מותה של רחל אשתו האהובה של יעקב. מעשה בלתי נסלח. וכבר הראה לנו חוקר חשוב^[4] שהשורש פח"ז מצביע על "בעל תאווה שאינה נבלמת, כמים הזורמים."

מה עבר בנפשו של יעקב בעקבות שני המקרים הנוראים שנפלו עליו? אין אנו יודעים, אולם עונשו החמור של ראובן, נישולו מהבכורה, מלמד עד כמה המעשה הזה פגע ביעקב.

הפגיעה בנפשותיהן של דינה ובלהה אינה מוזכרת, בדומה לסיפור מעשי אונס אחרים במקרא^[5]. כאילו שהאונס הוא פגיעה בכבודו של בעל האישה, פגיעה בסדר החברתי, ולא באישה הנאנסת. ולא זו בלבד אלא שחז"ל במדרשים רבים על הפסוק, משווים את התנהגותה של דינה להתנהגותה של לאה האם ואומרים: "יצאת מקושטת לקראתו כזונה לפיכך כת' ותצא דינה בת לאה"[בראשית רבה וישלח פ] ובמילים אחרות ניתן לומר: שיש כאן האשמת הקורבן, כבדומה לגרסה הנשמעת לעתים קרובות מפי האנסים, מעורכי הדין שמייצגים אותם ואף אצל שופטים בישראל שמקלים באחריותו של האנס, בטענה: "שגם לנאנסת אשמה תורמת^[6]". וגם אנחנו לעתים נוקטים בעמדה דומה, בעיקר כשמדובר בנשים בזנות. עמדתם הנחרצת של מדרשי חז"ל הרבים בגנותה של הנאנסת^[7] מעוררים תמיהה גדולה, מכיוון שאפילו קריאת פשט הפסוקים מוכיחה בעליל שהאשמה מוטלת על האנס האכזרי כפי שמוכיח שטרנרברג.^[8]

רק פעם אחת בתורה אנו שומעים באופן ברור דיון בנושא הזעקה המרה של נערה נאנסת: "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה: כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ"[דברים כב' 27-26]. אולם גם כאן מדובר רק באונס בשדה ולא בעיר. כִּי יִהְיֶה … בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ.  וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים … עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר וְאֶת הָאִישׁ עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. [שם 24-23]. האם העובדה שבעיר הנאנסת אינה זועקת, משמעותה הסכמה לאונס, או שאין הנאנסת ראויה לחמלה? האם העדר הזעקה, האֶלֶם, איננו  חלק בלתי נפרד מהאירוע הטראומתי?

על האֶלֶם כותבת אחותי דר' צביה זליגמן^[9]: "אֶלֶם, בעיקר בעקבות טראומה מינית, מתרחש לעתים קרובות לפני הזעקה ואינו מאפשר אותה. הזעקה איננה נשמעת, לא רק מתוך הפחד לפצות את הפה או בשל העדר עד. הזעקה איננה נשמעת מפני שלא נבראה כלל. כלומר, לא הייתה זעקה שהשתתקה וגוועה בהיעדר אוזן כרויה של אדם המוכן לקלוט את הזעקה. לא הייתה זעקה מפני שלא נותר מי שיזעק אותה. לאחר מהלומת המחץ של הטראומה, הכל נדם. זהו רגע של אֵינוּת [אי קיום] שעלול להמשך לאורך חיים שלמים".  

בניגוד לשני סיפורי האונס האילמים של פרשתנו, שבהם אין אנו שומעים את קולן של הנאנסות ואיננו יודעים מה עלה בגורלן, בספר שמואל ב'[פרק יג] מתואר סיפור האונס המפורט והמזעזע, של תמר בידי אחיה אמנון. שם אין התעלמות ממצבה של הנפגעת, להיפך, ישנה התייחסות למצבה לפני האונס, בסיומו ואף בשארית חייה. מתיאור זה בספר שמואל ניתן להשליך על מקרי אונס אחרים, כמו גם על מצבן של הנאנסות בפרשת "וישלח".

אולם עלינו לשאול את עצמנו, מדוע קשה לנו להקשיב הן לאלם והן לזעקה של נשים וגברים שעברו אונס?

בהקשר זה כתבה אחותי^[10] והתייחסה לקושי של המטפלים להקשיב בטיפול לנפגע או נפגעת הטראומה המינית"…אנו חשים מותקפים על ידי ידיעה נוספת זו על אודות הרוע בעולם. נדמה שאין דבר שיכול לנטרל את האיום הזה, לא תיאוריה לא טכניקה, וגם לא ניסיון קליני…."

אחותי נעזרת בתורתו של הפילוסוף לוינס כדי להצביע על מה נדרש ממטפלים ואף מכל אדם הנפגש ב באדם הסובל. וכך היא כותבת: "…מפגש זה עם האחר משמעו פתיחות להשפעה שלו עליי. פגיעותו הופכת אותי לפגיעה. היא שובה אותי, גורמת לי לסבול, יוצרת טראומה. דבריו של האחר מערערים את הסדר. עלינו להתערער כדי להגיב, שהרי ערעור תחושת הבטחון והנוחיות הוא הכרחי על מנת לראות את האחר הסובל. במקום עדות, לוינס דורש מאתנו לאמץ את הסבל של האחר,… פניו הסובלים של האחר "תופסים אותי", הם נוגעים בי, והם נוגעים אלי…"

גם אנו, לא נוכל להישמר. עלינו לשאת את זעקתן, את אִלְּמוּתָן , ולא לשתוק את העוול שנעשה לדינה, בלהה, תמר ופילגש בגבעה, וכל נפגעות ונפגעי טראומה מינית שחיים ביננו.

רמי פינצ'ובר – מהנדס, תושב נטף

וישלח יעקב מלאכים

שלח יעקב אצל עשיו מלאכים ממש, לאיזה תכלית עשה זו? – ודי בשלוחים שלו! – שרצה לרמוז לו כמה גדול הוא השלום . והוא שכתבו בירושלמי, שהמלאכים חציים אש וחציים מים, ועושה שלום במרומיו עשה המלאכים כן, להראות שטוב הוא להיות בשלום – וזה רצה לרמוז לו לעשיו, שיהיה עימו בשלום עיין שם. נמצא שעיקר תאוותו של יעקב היה – לעשות שלום עם עשיו, וכבר ידוע משל שאמרו רבותינו ז"ל, במה אברכך? אם בבנים – יש לך, אם בעושר – יש לך. והנה בזה הוא מובן – שנתקשה במה שנאמר, שאיזו ברכה היה צריך יעקב? והלא בנים היה לו, ועושר גם כן היה לו. מה היה רוצה?- שלום. לזאת אמר ברכת כוהנים, דהיינו 'וישם לך שלום' – שיהיה לו עם עשיו אחיו, שזו הייתה תאוותו.

(חכם חיים אברהם גאגין, 'חיים מירושלים' עמ 265 מתוך 'החכם היומי")

פרשת דינה

"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת־לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב" (בראשית לד, א).

מים בקשו רחמים עלי.

הניחו לי לרגֹע ברוך עריסתכם

בהֵמיתכם אשקיט אשמה וגֹעל.

מים בקשו רחמים עלי.

את חללַי מלאו בצלילותכם

נקו את הפצעים שלא הגלידו.

מים בקשו רחמים עלי.

באברַי הפיחו כח זרימתכם

חדשו בי טֹהר שאבד.

(הרבה תמר דובדבני, טבילה להתחדשות בעקבות פגיעה מינית. בתוך: "פרשת המים: הטבילה כהזדמנות להיטהרות, לצמיחה ולריפוי", הקיבוץ המאוחד תשע"ב)

'וַתֵּצֵא דִינָה'

יש שדרשו על מקרא זה 'כאמה כן בתה'. ויש שדרשו 'כאביה כן בתו'.
כאמה, שנאמר 'ותצא לאה לקראתו' (בראשית ל, טז). מה זו יצאה לקבל פני בעלה בדבר מצווה, אף זו לשידוכין יצאה.
כאביה, שנאמר 'ויצא יעקב' (שם, כח, י). מה זה יצא בשל אחיו עשיו, אף זו יצאה בשל אחיה למצוא לה מקום.

'וַתֵּצֵא דִינָה … לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָֽרֶץ'

דינה זנב לאחיה הייתה. משגדלה, ראתה שאין מקומה אתם, יצאה לראות בבנות הארץ.
הוא שנאמר 'או חברותא או מיתותא'.

'וַתֵּצֵא דִינָה … לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָֽרֶץ'

שתקנית הייתה דינה, וקול לא היה לה. וכל כך למה? משום שבני ביתה לא הקשיבו לה ולא הרבו לדבר עמה, כמו שאמרו חכמים: 'אל תרבה שיחה עם האשה'. לפיכך יצאה לראות בבנות הארץ.

דינה כאילמת הייתה, הוא שנאמר 'ותצא דינה… לראות' לראות יצאה, ולא לשמוע. ועוד נאמר 'וישכב אתה ויענה' (בראשית לד, ב) ולא נאמר 'ותצעק דינה'. וכי יעלה על דעתך שלא צעקה דינה? אלא כאילמת נהייתה, שמחמת הכאב ומחמת הבושה נשתתקה ונדמה.

 (רבקה לוביץ, דרשוני כרך א' עמ' 66-67)

המלכים אשר מלכו בארץ אדום

וב"זוהר" נשא, שנינו: למדנו ב"ספרא דצניעותא" – עד שזקן הזקנים לא התקין עצמו תחלה בכל אותם התיקונים העילאים, היה מעמיד וממנה מלכים שונים. אבל אי אפשר היה להם להישאר בקיומם. והוא נאלץ לדחות אותם מפניו, מבלי להשתמש בהם עד לעת מצוא בזמן מן הזמנים הבאים. וזהו שכתוב: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום". בארץ אדום – במקום שכל הדינים השונים נמצאים. כי עד שראשו החיוור של זקן הזקנים לא מצא את תיקוניו הראויים, לא יכלו גם המלכים ההם למצוא את תיקוניהם הראויים. אך כשהוא העמיד את עצמו בתיקונו השלם, ניתן גם להם תיקון שלם. הוא תיקן את התיקונים שלמטה אך אחרי אשר תיקן את עצמו תחילה. את תיקוני כל העולמות העליונים והתחתונים תיקן אז. ומכאן שכל נשיא בעמיו שלא הביא את עצמו לידי תיקון גמור ושלם, גם העם באי-תיקון והשלמה ישאר. וכשהוא מביא את עצמו לידי תיקון על ידי המעלות והמידות המשובחות, שהקנה לעצמו, גם העם כולו יהיה שרוי בכל תיקוניו הראויים תמיד. אולם אם לא יתקין את עצמו תחילה, גם העם לא ימצא את התיקונים הראויים לו. מניין לנו זה? מעתיק-הימים אנו למדים זה. כי עד שהוא לא התקין את עצמו בכל תיקוניו תחילה, גם כל אותם הנאצלים, שהיו מצפים להיות נתקנים,  גם הם לא נתקנו בכל אותם התיקונים, שהיו צריכים להם. הם לא יכלו להתקיים – וכל העולמות שנוצרו – נחרבו.

 (הרב שמואל צבי זצר, מידת הרחמים, עמוד לח)

[1] יש לדייק בסיבת הנקמה כשהאחים מתארים את אשר אירע הם אומרים: "כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל" ו "אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם" ולא "אשר עינה", עניין הנקמה הוא בגין טומאת ופגיעה בקדושה ולא הפגיעה בדינה אחותם. 

[2] מזכיר את ימינו שכאשר אדם "מכובד" נתפס במעשה אונס, כל המערכות שמסביבו מנסות להגן עליו.

[3] הקושי בהבנת המילה "פחז" הוביל את ר' אליעזר ור' יהושע לפרש אותה בראשי תיבות [נוטריקון].

^[4]  הדברים מובאים בשם החוקר פרופ' יונה גרינפילד ז"ל בדברי הספד שכתב עליו, פרופ' שלמה מורג במאמר "מעיינות הפילולוגיה" ב "על הפרק" 12 [התשנ"ז].

[5] מלבד סיפור אונס תמר כמפורט להלן.

[6] טענת אשם תורם בתביעות נזיקין הינה סוג של טענת הגנה, לפיה גם התובע עצמו אשם בנזק שנגרם לו.

[7] חננאל מאק לעיל הערה 2 מראה בדיונו המעמיק במדרש בראשית רבא פרשה פ, שחז"ל מאשימים בעיקר את הנאנסת וכלל אינם מאשימים את האנס עצמו, מתוך תפיסה חינוכית המגייסת את "הסיפור המקראי לקידום מסר חינוכי מוסרי… בעיקר לנשי ישראל ולבנות ישראל.. אשמתו של הפושע הראשי, אין בה כדי להמעיט את אחריותה שלה למעשה." ["דפים למחקר בספרות" תשס"ב]

[8] ראו הערה 2. "הפעלים שנבחרו לתאר את הפשע טעונים בשיפוט מפורש ואוטוריטטבי מטעם המספר עצמו: אין דומה "וישכב אותה" ל "וישכב עמה", "ויענה" מדבר בעד עצמו. החזרה המשולשת… אינה מותירה ספק שדינה לא נענתה לשכם מרצון" [מ.שטרנברג "איזון עדין בסיפור אונס דינה", בתוך "הספרות" ד' תשלג עמ' 197]

^[9] במאמרה "מאלם לרב קוליות- תנועה בשתיים בטיפול ההתייחסותי בנפגעות ובנפגעי טראומה מינית" בתוך "שיחות" לג' חוברת מס' 2 מרץ 2019.

^[10] "בהעדר העד אין ידיעה: הטרגדיה הטיפולית של גב' A" בתוך "היה או לא היה" [עורכות עפרה אשל וצביה זליגמן].