קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים

וּמִכָּל הָאֱמֶת

אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת

עַבְדֶּךָ

כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי

אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה

 וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. (בראשית לב, יא)

כי במקלי. מכאן שחייב אדם שיזכור ימי

הרעה בזמן השלוה, כדי שיתבונן ביתרונו ויודה להקב"ה על זאת. וכן אמר שלמה

המלך ע"ה (קהלת ז, יד) 'ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה', פירוש

ביום טובה ראה ביום רעה.

(רבנו בחיי לב, יא)

קָטֹנְתִּי – אמנם אינני מבקש ומתפלל

עבורי; אני כבר קיבלתי ממך הרבה, וכבר אין בידי להודות לך על כל זה; כבר קָטֹנְתִּי

מרוב חסדיך. שכן שיעור קומתו של אדם נמדד – לא בריבוי המוחלט של מעשיו – כי אם

בריבוי ההיחסי של מה שעשה, לעומת מה שקיבל. כולנו עומדים בסכנה להיות פחות,

ככל שיש לנו יותר.

(הרש"ר

הירש לב, יא)

"וכן לא ייעשה"

לאה קליבנוף

בפרשת וישלח אנו

פוגשים בשם ישראל בפעם הראשונה. יעקב, הנותר לבדו בלילה שלפני פגישתו המחודשת

עם עשיו אחיו, נאבק עם המלאך, והמלאך איננו יכול לו. לאחר המאבק, כשיעקב מבקש את

ברכתו, משיבו המלאך כי "לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל". שינוי

שמו של יעקב לישראל, השם שיישא העם אשר יבוא מבניו, הינו מתת הצידה לדרך אשר נותן

המלך ליעקב לקראת פגישתו המאיימת עם אחיו.

זמן קצר אחר כך נשמע

השם ישראל בשנית. שכם בן חמור פוגש בדינה בת יעקב-ישראל, שוכב איתה ומענה אותה.

המקרא מתאר את תגובתם של אחיה בשובם מן השדה "ויתעצבו האנשים וייחר להם מאד

כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא ייעשה". ניתן לפרש את

כוונת הדברים כנבלה שנעשתה בישראל האיש (כלומר, יעקב), אביהם, אולם ניסוח המשפט,

שבו מוזכר השם יעקב מיד אחר כך, עשוי להצביע כי בפעם השנייה הזו הופך השם ישראל

לרחב יותר. ישראל עדיין איננו שמו של עם, אולם נראה כי בפעם הזו הוא משמש כשמו של

השבט כולו – יעקב וכל משפחתו. מעבר לכך, הפסוק המביא את מחשבותיהם של האחים טומן

בחובו תביעה שהיא רחבה יותר מאשר כעס על מעשה אישי, הוא מצביע על שיפוט מוסרי

השייך לאותה הקבוצה, ישראל, וקובע ברורות "וכן לא ייעשה". הפרשנים

חלוקים על דרך הפרשנות של המילים "וכן לא ייעשה", אולם בדבריו הישירים

של הרמב"ן ניתן לראות גישה זו בבירור: "על כן אמר בישראל, כי איננה נבלה

בין הכנענים".

אם כן, נראה כי בפרשת

וישלח, במעבר בין האירועים השונים, מתגבשת הכרתם של בני יעקב את עצמם כקבוצה נפרדת,

ישראל. אמנם כבר לאבותיהם היו אפיונים ייחודיים וקשר עם הא-ל האחד, אולם בשלב זה

הם מתגבשים כשבט נפרד, קבוצה בעלת אמות מידה וערכים עצמאיים משלה, שונה מאלו של

הסובבים אותה.

ההיפרדות מקבוצות

אחרות מהווה חוט שני מקשר בין אירועי הפרשה. בסיום הפרשה הקודמת בחר יעקב לעזוב את

לבן אבי נשותיו. בראשיתה של פרשה זו מסרב יעקב להצעתו של אחיו, עשיו, לבוא עימו.

הפגישה הנרגשת שהתקיימה אך זמן קצר קודם לכן איננה מצביעה על סיבות ממשיות לחשש

מפני כוונותיו של עשיו. ובכל זאת, יעקב מעדיף ללכת לבדו ולא להילוות אל אחיו.

בהמשכה, מסרבים האחים לבקשתו של שכם לשאת את דינה, בקשה שכוללת גם הצעה לשבת ביחד

עם תושבי שכם, ולהיות לעם אחד. יושבי שכם נכונים לכך ואף נעתרים לבקשתם של האחים למול

את עורלתם, אולם שמעון ולוי, הזועמים על אשר נעשה לדינה אחותם, בוחרים לנקום בכל

תושבי העיר, לא רק בשכם עצמו. הם הורגים כל זכר, לוקחים את הנשים והטף ובוזזים את

רכושם.

ההיטהרות וההיפרדות

הרשמיות מתרחשות מיד בהמשך הדברים. ה' מתגלה ליעקב ומצווה עליו לבנות לו מזבח.

לקראת בניית המזבח מורה יעקב לכל בני שבטו להסיר את אלוהי הנכר אשר בקרבם ולהחליף

את בגדיהם, וטומן באדמה את אלוהי הנכר ואת הנזמים. מעתה נפרדים בני יעקב מיושבי

הארץ גם בחזותם החיצונית.

רצף האירועים בפרשה

חושף את תהליך ההתגבשות של ישראל. את תהליך הפיכתו לשבט, שברבות הימים עוד יהיה

לעם. את התגבשות אמונתו הדתית בא-ל אחד, ואת ראשית יסודות תורת המוסר שילוו אותו.

אולם לכל אורכה שזורים בתוכה גם הסכנות הטמונות בתודעת הנפרדות. יותר מכל ממחישים זאת

דברי האחים המוזכרים לעיל על הנבלה אשר נעשתה בישראל ועל כך שכן לא ייעשה. רצונם

להגן על אחותם והקביעה כי המעשים אשר נעשו הם מעשי נבלה מהווים את ראשיתה של תפיסת

מוסר חשובה מאין כמותה (וראו לדוגמה את דברם של הרש"ר הירש על הרוח שפיעמה

בליבם של שמעון ולוי), אך תוצאת השקפתם במקרה זה היא איומה. הטבח שמבצעים שמעון

ולוי אינו מבדיל בין אשם לחף מפשע, הפגיעה בישראל מצדיקה בעיניהם כל נקמה.

בשלב הבא תופנה

האלימות כלפי פנים, ואת המשכו של התהליך נראה בפרשה הבאה, וישב, בעת מכירת יוסף.

פשט הפסוקים מעלה כי האחים קינאו ביוסף ולכן חפצו להתנכל לו, אולם במדרש בבראשית

רבה נמצא ההסבר כי האחים רצו להרוג את יוסף כיוון שראו כי מצאצאיו עתיד לצאת ירבעם

בן נבט, מי שפילג את מלכות ישראל ממלכות יהודה "והשיאם לבעלים" כלומר,

החטיאם בחטא העבודה הזרה. כך נתנה להם התגבשות אמונתם את החירות לפגוע גם באחיהם

שאיים על התהליך הלאומי, אולי אפילו הרוחני, כפי שהם האמינו שעליו להתפתח.

על

פני הדברים מדובר בהשתלשלות מפתיעה. רצונו של יעקב בהתרחקות מאחיו, לאחריו מעשה

שכם ודינה ונקמתם הנוראה של שמעון ולוי בבני שכם ובהמשך הדברים מכירתו של יוסף.

קשה עוד יותר להכיל את הדברים כשהם קשורים בקשר בל-ייפרד דווקא בתהליך התגבשותו של

ישראל כשבט, בעל אמונת ייחוד ותפיסה מוסרית עצמאית. ובכל זאת הדברים עולים מהמקרא

בבירור – בפעם הראשונה שבה נקרא השם ישראל על הקבוצה, משמש הדבר כהקדמה למעשה טבח נורא.

נראה כי דווקא בחיבור

שבין האירועים טמונה האזהרה הגדולה, כי בתוך תוכו של תהליך ההתגבשות העצמית,

ויצירת התודעה העצמית הנפרדת, טמונה סכנה. ההיפרדות מאלוהי הנכר, ההיפרדות מהלבוש

המקובל, גם אם היא רצויה וברוכה, נושאת עימה תמיד את צילה האפל והמאיים – את הסכנה

כי הקבוצה הנפרדת תראה עצמה כעליונה. ומתחושת עליונות זו עלולה לצמוח האמונה כי מי

שאינו משתייך לאותה הקבוצה, ערכו פחות מזה של בניה שלה. ובמיוחד בולט הדבר במקרים

שבהם אכן ישנה פגיעה בבני הקבוצה, או אז מוסרות כל ההגבלות, ואותה תחושת עליונות

מתירה פגיעה שאין לה שיעור וגבולות. וכפי שנלמד ממכירת יוסף, חמורה במיוחד יכולה

להיות הנקמה במי שנחשד כמערער – או אפילו רק כמי שעלול לערער – על התפיסה הלאומית

והרוחנית של בני הקבוצה, אותה תפיסה עצמה שכוננה את התגבשותה ואת ייחודה של

הקבוצה, זאת אפילו אם הוא עצמו בשר מבשרה.

קשה אבל חשוב להתבונן

ולהבין את המסר העולה מהצמידות המופיע בפרשה. המעשה שנעשה בדינה אכן היה המעשה

נבלה. יתרה מזו, לפי התמונה העולה מהמקרא ומהפרשנים אכן הייתה הבחירה בהיטהרות ובהתמסרות

לא-ל האחד תהליך רוחני מעמיק, שבו התייחדו בני ישראל באותה התקופה. אבל דווקא בכך

טמון השיעור הגדול, שכן הסכנה שבתחושת העליונות אינה פוחתת גם במקרים שבהם נראה כי

אכן לבני הקבוצה ישנן סיבות לסבור כי מבחינות מסוימות הם הגיעו לדרגות התפתחות

רוחניות או מוסריות גבוהות יותר. לעיתים דווקא התחושה של ההשתייכות למשהו שהוא נעלה

יותר, ואפילו האמונה כי ישנו קשר מיוחד עם א-לוהים, אשר בשמו פועלים ומכוחו

יונקים, עשויות להביא לתחושה של חירות לפעול ללא גבול וללא מידה, ולשמש כתחליף

להקשבה לתחושת המוסר האנושית הטבעית, ומכאן אפשר ליפול אל עבר התהום המוסרית

העמוקה ביותר.

לאה קליבנוף כותבת ויוצרת דוקומנטרית.

"ויירא יעקב מאד ויצר

לו"

הרהורים מענייני דיומא

רש"י,

בעקבות מדרשי רבה ותנחומא מבאר את הלשון הכפולה "ויירא-ויצר":

ויירא – שמא יֵהָרֵג, ויֵצֶר

לו – אם יהרוג הוא את אחרים.

כל כך פשוט!

כל כך ברור!

לרשימה

שפרסמתי השנה לרגל יום הזיכרון לרצח רבין התקבלו תגובות רבות ומגוונות.

החלטתי לא

לפרסם תגובות אלו, כי דומני שכל אחת מהן פותחת דיון שאיננו קשור למסר הפשוט

והברור שרציתי להעביר ברשימה זו.

יש הטוענים

לתורת הקונספירציה: לדברי הגודגלים בתפיסה זו, יגאל עמיר, למרות הודעתו והרשעתו

בדין, לא רצח את רבין, ולכן כל ניסיון לקשור את הרצח לאווירה של שטנה ודלגיטימציה

שהיו קיימים בחלק מהציבור אינו רלוונטי. אין לנו כמובן כל בסיס משותף לדיון עם

בעלי תפיסה זו.

כמו-כן, יש

נסיונות להשוות את רצח רבין לאלפי קרבנות הטרור וגם לקשור את התגברות הטרור

למדיניות שננקטה על יד ממשלת רבין. מעבר לכאב העצום שכולנו חשים על אבדן של בני

אדם בפעולות טרור או במלחמה, דומני שהשוואה זו גם היא מסיטה את ההתמודדות עם

הסוגיה העיקרית אותה ניסיתי להציג.

בחברה

הישראלית קיימים חילוקי דעות נוקבים בסוגיות של מדיניות חוץ וביטחון. הבחירות

הכלליות מעלות לשלטון ממשלות המובילות מדיניות שלרוב חלק מהציבור מתנגד לה. זכותו

של ציבור זה לפעול להחלפת השלטון ולמחות באופן דמוקרטי נגד כל החלטת ממשלה שאינה

נראית לו.

יחד עם זאת,

התפתחה בחברה הישראלית אווירה של דלגיטימציה לדעות של ה'אחר',

עד כדי מתן לגיטימציה לפעול באלימות.

תופעות כמו

רצח אמיל גרינצווייג, ברוך גולשטיין במערה, רצח רבין, טייטל ובעיקר חיבורים

"תורניים" כגון 'תורת המלך' המתירים דמם של גויים והזוכים

ל"הסכמות" מאת רבנים ידועי שם מערערים את יסודות קיומנו כחברה דמוקרטית.

כשהדברים החמורים האלו נעשים ע"י יהודים 'דתיים' ולא נשמע קול חזק המוקיע את

המעשים ואת החיבורים, יש כאן בנוסף חילול השם.

לכן, מעבר

לחילוקי דעות אידיאולוגיים ופוליטיים, אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להסכים על תרבות

דמוקרטית של ניהול מחלוקות; יום הזיכרון לרצח רבין הוא תמרור אזהרה לסכנה הצפויה

לנו אם מסר זה לא יופנם.

פנחס לייזר,

עורך

קוראים

מגיבים

קראתי

בעניין רב בשבת "וירא" את רשימתו של עידו פכטר (תלמיד בישיבת "מעלה

אדומים") על גירוש ישמעאל, עד שהגעתי להשוואתו לבני ישמעאל של היום, ועל

קביעתו ההיסטורית, כי "מלחמת העצמאות נבעה מכך שלא הייתה הסכמה על מושבם של

שני הבנים זה לצד זה", ומסקנת הקורא היא כמובן שאי- ההסכמה מתחלקת בשווה. כיוון

שעידו הוא תלמיד צעיר, יש להניח שב-1948 עדיין לא נולד, ולכן כנראה הרשה לעצמו

לכתוב דברים שבעליל אינם אמת. ב-1948 "בני יצחק" הסכימו גם הסכימו לחיות

בצד "בני ישמעאל", אבל "בני ישמעאל" סרבו, כידוע, חד-צדדית,

ופתחו במלחמת-השמד, שבה התכוונו לא רק לנצח, אלא חזרו והדגישו בפומבי שהם מתכוונים

גם להשמיד כליל את היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. על כן, העולה מדברי עידו פכטר,

כי הייתה כביכול הדדיות בין שני הבנים אינה אמת, והיא כתיבה אלימה. מותר לקשור את

פרשת השבוע לחיינו היום, וגם מותר לבטא כל עמדה פוליטית, שמאל או ימין, אבל אסור

לבלבל בין "הערכות" לבין "עובדות", ו"שבת שלום"

נכשל בפרסום של אי-אמת, וצריך הכותב לחזור בו מדבריו.

יותר מדי

כוחות רשע בעולם מאשימים כיום את ישראל, ורק את ישראל, בהאשמות שווא, וכה מצער שגם

יהודים דתיים מוסיפים שמן על המדורה המיותרת והמסוכנת הזו.

בכבוד רב

אמנון שפירא,

קיבוץ טירת צבי

עידו פכטר, כותב המאמר, מעיר:

חכמים הזהרו בדבריכם.

טעה כבוד

הקורא בהבנת דברי. ידוע לכל בר בי רב כי מדינות ערב הן אלו שפתחו במלחמת השמד

שהתהפכה עלינו למלחמת העצמאות, ואינני מבין מהיכן בדברי ניתןללמוד אחרת.

אף על פי כן, אבהיר את כוונתי שוב במלים ספורות: השוואת סיפור ישמעאל דאז להיום,

לא באה להטיל ח"ו דופי בתפקודה של מדינת ישראל במהלך מלחמת העצמאות ובתרחישים

שקדמו לה. מדינת ישראל לא רצתה במלחמה וכל שכן שלא חפצה בגירושם של אנשים מבתיהם.

עם כל זאת, אין זה סוד כי אלפי הפליטים הפלשתינאים שברחו מבתיהם בעקבות המלחמה

וממשיכים עדיין לחיות במחנות פליטים מסביבנו, חיים עד היום בתודעה של גירוש. העוני,

המצוקה ותנאי המחייה הבלתי נסבלים אשר שוררים במחנות, אינם מאפשרים ואינם יכולים

לאפשר להם לצאת מהתודעה הזו, ולהשלים עם קיומה של מדינת ישראל. טענתי היא איפוא כי המפתח לכינון שלום אזורי טמון בפתרון בעיית הפליטים מבחינה

הומניטרית תחילה. אם נשכיל, ואם ישכיל העולם, להביא

לשיקומם של פליטים אלה, כפי שקורה בכל העולם, תהפוך תודעתם מתודעת גירוש לתודעת שליחות,

וכבודם אשר נטלו הם מעצמם, יושב להם. רק בדרך זו, נוכל לכונן כאן שלום; שלום שיהיה

מושתת על ערכים של הכרה וכבוד הדדי ולא של שנאה ונקמה.