וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים

אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹר:

 בָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו

 וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ

עִמּוֹ. (בראשית

לב, ז)

הכל בעיני המתבונן

והנראה בעיני

בענין הזה, כי עשו לא קבל השלוחים כהוגן ולא השגיח עליהם, ואולי לא היו לפניו כי לא

נתן רשות שיבאו לפניו וידברו עמו כלל, כי היה הכתוב מספר ששאל להם מה שלום אחי ומה

ענינו ועניני ביתו ובניו, וקראו לו בשלומו, ואמרו לו כי אני הולך לקראתו לראותו, והם

היו מגידים כן ליעקב, והכתוב לא סיפר שיאמרו השליחים דבר בשם עשו, אבל עברתו שמורה

בלבו, ולעשות לו רעה היה הולך בחיל הזה. והנה השלוחים חקרו במחנה וידעו כי הוא הולך

לקראת יעקב.

וזה טעם

"וגם", כי אמרו באנו אל אחיך אל עשו ולא ענה אותנו דבר ולא שלח לך דברי שלום,

וגם הולך לקראתך בזרוע וחיל, ולכך הוסיף לו פחד על פחדו, ויירא יעקב מאד ויצר לו. וכך

אמרו רבותינו (ב"ר עה ז) כי השלוחים הכירו בו שנאה, אמרו באנו אל אחיך

אל עשו, אתה נוהג בו כאח והוא נוהג עמך כעשו. אבל בסוף כאשר ראה הכבוד הגדול שעשה לו

יעקב ואשר השפיל עצמו לפניו שהשתחוה ארצה שבע פעמים מרחוק עד גשתו אליו, נכמרו רחמיו,

וחשב כי הוא מודה בבכורתו ובגדולתו עליו כאשר פירשתי (לעיל בפסוק ה), והתנחם בזה,

כי הלבבות לה' המה לכל אשר יחפוץ יטה אותם.

(רמב"ן בראשית

לב ח)

באנו אל אחיך

אל עשו – ומצאת חן בעיניו כאשר אמרת, וגם הנה הוא מתוך ששמח בביאתך ובאהבתו

אותך, הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו לכבודך. זהו עיקר פשוטו. וכן 'גם הנה הוא יוצא

לקראתך וראך ושמח בלבו'.

(רשב"ם בראשית

לב ז)

המלאכים ויעקב אבינו

יוסי מורגנשטרן

בפרשת ויצא ובפרשתנו, הקשר

של יעקב אבינו עם מלאכים בולט ואפילו אומר "דרשני". בפרשה הקודמת הם

"מלאכי אלוהים" (בר' כ"ח,

י"ב, בר' ל"א, ב) ולעומת זה בפרשתנו הם שלוחים – בני אדם. החזרה על

המילה בסמיכות פרשיות הביאה אותי לחשוב על הקשר בשימוש חוזר במילה זו אצל יעקב.

וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ

הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. (בר'

כ"ח, י"ב).

הרמב"ם לא כתב פירוש מסודר למקרא אבל ניתן למצא

פירושים לפסוקים רבים בספר הפילוסופי הגדול שלו – מורה נבוכים. הנה דברי

הרמב"ם על חלום יעקב בפרשתנו.

נצב או יצב, יש שהוא במשמעות של קביעות

והתמדה:… כלומר, קבוע ומתמיד. כל מה שנאמר משם זה כלפי הבורא הוא במשמעות

זאת: והנה ה' נִצב עליו (בראשית כ"ח, 13) – קבוע, מתמיד עליו, כלומר, על הסולם אשר קצהו הראשון

בשמים וקצהו האחרון על הארץ, ובו מטפס ועולה כל מי שעולה עד שהוא משיג בהכרח את מי

שעליו

, מכיוון שהוא קבוע ומתמיד

בראש הסולם, וברור שמה שאני אומר "עליו" הוא על דרך המשל

הזה שהומשל. ומלאכי אלהים (בראשית

כ"ח, 12) הם הנביאים… מה מושלם דברו 'עולים

ויורדים': העלִיָה לפני הירידה, כי אחרי העליה וההגעה אל שלב ידוע של הסולם, תבוא

הירידה עם הצו שקיבל להנהיג את אנשי הארץ וללמדם. דבר זה מכנים בשם ירידה, כפי

שביארנו (מורה נבוכים

חלק א פרק ט"ו).

לפי הרמב"ם החלום מראה

ליעקב הדרך הראויה להנהיג את העולם. עול ההנהגה מוטל על הנביאים, אך לפני שהם

יכולים לרדת אל העם וללמד הם צריכים לעלות ולגלות האמת ומתוך הכרה זו הם יהיו ראויים

להנהיג את העם.

פירוש הזה של הרמב"ם

מזכיר מאד את משל המערה של אפלטון בספרו "המדינה" המתאר את הדרך אל

ההנהגה של המנהיג האידיאלי – המלך הפילוסוף. הנביא ביהדות הוא המקביל לפילוסוף אצל

היוונים. נדמה לי שלא במקרה הרמב"ם מדבר על אפלטון במורה נבוכים רק שני פרקים

אחרי שהוא מפרש את חלום יעקב כדגם לבניית מנהיגות נכונה. הנה דבריו:

"ואין זה אצל בעלי תורה לבד, אבל גם אצל הפילוסופים,

וחכמי האומות מקדם היו מסתירין הדברים בהתחלות ומדברים בהם בחידות. ואפלטון ומי שקדם

לו היה קורא החומר הנקבה והצורה הזכר (מורה נבוכים חלק א פרק י"ז).

אין כאן מקום להרחיב את הדיבור

על המשמעות של חומר וצורה אצל אפלטון, אבל עצם הבאת הקטע הזה על ידי הרמב"ם

כל כך קרוב לפירושו על חלום יעקב מצביע אולי על האפשרות הסבירה שבזמן כתיבת פירושו

על חלום יעקב, משל המערה היה מול עיניו.

משל המערה של אפלטון הוא

אחת המטאפורות הידועות ביותר מאת הפילוסוף הנודע. המשל, המוצג בספרו "המדינה", מספר על קבוצת אסירים

שנכלאה מגיל רך במערה חשוכה ואשר רותקה בשלשלאות בצורה כזו שראשם של האסירים

מופנה תמיד אל צד אחד ולא יכול עוד לנוע. מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה

בוערת מדורה שלא נכבית לעולם, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין

האש

לבין החומה חולפות בריות הנושאות פסלים. הפסלים, הנישאים מעל גובה החומה, והמוארים

מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צליהם על הקיר עליו צופים האסירים. סבורים

האסירים כי מה שהם רואים בקיר הוא בעצם החיים

המציאותיים. אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. כוח כלשהו גורר אותו במעלה דרך עפר

תלולה אל מחוץ למערה. הוא יכול להתבונן סביבו, ולראות שהבריות אינן צללים, והוא

יכול להביט ולראות את הטבע, את הציפורים, ואת גורמי השמיים בלילה. הוא יכול גם

להבחין בצלו שלו.

האסיר מחליט לחזור

למערה, על מנת לספר לאסירים האחרים על נפלאות העולם שבחוץ ולשחררם. אך כאשר הוא

חוזר למערה, האסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא נכה. הוא מנסה להסביר להם על

העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול, ולו היה משחרר אותם מכבליהם כפי

שהתכוון לעשות, היו האסירים רוצחים אותו.

אצל הרמב"ם העליה

בסולם להתקרב לה' הוא מקביל ליציאה מהמערה של האסיר הנמלט על מנת לראות את האור

האמיתי. החזרה למערה של האסיר על מנת ללמד את הנשארים מה הוא למד, מקביל לירידה

בסולם של הנביאים ללמד את העם. הלעג שספג האסיר בחזרה למערה מקביל להפליא ללעג של

העם כלפי נביאינו ירמיהו, ישעיהו ועמוס.

הרמב"ם שונה

מאפלטון בזה שהוא רואה את הצורך לחזור למערה או לרדת אל העם כחובה דתית. את החיוב

המוטל על הנביא או המורה לרדת אל העם (מעין חיקוי האל) אפשר לראות בכמה פרשיות

במקרא במפורש או כמשל, ואני אביא רק שתי דוגמאות.

דרך משל: אסתר מתחבאת

בבית המלך (בהשאלה – מלך מלכי המלכים) ורק בעידודו של מרדכי היא מסכנת את חייה

ויוצאת לעזרת העם.

וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר, אַל תְּדַמִּי

בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי

בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ

וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ, וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

(אסתר

ד, יג-יד)

אסתר חוזרת אל עמה (כינסה את כל היהודים) אך היא

מבינה את הסכנות: "וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (אסתר ד,ט"ז). למרות הסכנות היא חוזרת למערה.

אולי פרשה אחרת מסמלת בצורה חזקה ביותר את הקושי לקיים

את החובה דתית לחזור אל המערה, והיא סיפור הצדיקים בסדום: "וַיֹּאמֶר ה': אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם

בְּתוֹךְ הָעִיר, וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" (בר' יח:כו).

אבן עזרא בפירושו לפסוק מבהיר

משמות של "בתוך העיר":

וטעם 'בתוך העיר' שהם יראים את השם בפרהסיא, וכן

"שוטטו בחוצות ירושלים" (ירמיה ה, א).

היו צדיקים בתוך העיר – בבתי מדרש – אבל לא ברחובות

העיר העוסקים במעשי חסד ובהפצת תורת ה'. הם החליטו לא לחזור למערה. ובהמשך, דברי

הרד"ק על דברי ירמיהו המובאים בדברי אבן עזרא:

שוטטו – חפשו ובקשו… הנה כי היו בירושלים חסידים ועבדי

האל, ואיך אמר ירמיה "אם יש עשה משפט מבקש אמונה ואסלח לה" פירש אדוני אבי

ז"ל כי ירמיה אמר "בחֻצות ירושלם" ואמר "ברחובותיה" כי החסידים

שהיו בירושלם היו מתחבאים בבתיהם ולא היו יכולים להתראות ברחובות ובחֻצות מפני

הרשעים".¹

אברהם² ומשה הם דוגמאות

נוספות לחכם המנהיג, שהוא הנביא-השליח.

ובסוף נחזור ליעקב. "ויעקב איש תם יושב

אוהלים" (בר' כה, כז). אבל הוא יצא מהאוהל.

ולפי המדרש הוא למד בבית המדרש של שם ועבר – אבל הוא יצא מבית המדרש. המלאכים

שירדו מהסולם פגשו אותו וליוו אותו בחזרתו לארץ ישראל. והוא ממשיך בעבודת ה' בעולם

ושולח מלאכים אל עשו.

אמנם, איננו נביאים וגם לא מורי הדור, אך כל אחד

בעולמו, בנוסף לשאיפה ללמוד יותר ולהתקרב לה' בדרך בה בחר, צריך לאמץ אל לבו את

דברי הרמב"ם – לרדת מהסולם ולחזור למערה. רצוי שהאדם לא יוותר על

התקווה לתקן את העולם, ולו במקצת, למרות הפחד לא להצליח, ואולי, בגלל השתדלותו,

יהיה העולם מקום קצת יותר טוב.

לצד האמירה בלב: "אנוכי עפר ואפר", רצוי

להתקרב לעם עם הקריאה "בשבילי נברא העולם!".

1. עיין נחמה ליבוביץ,

עיונים בספר בראשית, דפים 132-131.

2. ראה משנה תורה

הלכות עבודה זרה א. ברצוני להודות לפרופסור חנה כשר שקראה את המאמר והעירה לי

הערות מעניינות וחשובות.

יוסי

מורגנשטרן הוא מתכנת מחשבים.

"ויירא יעקב מאד ויצר לו": במלחמה

אין מנצחים – יש רק קורבנות וכאב

'ויירא יעקב

מאד ויצר לו' – אמר ר' יהודה ברבי עילאי: לא היא יראה לא היא צרה, אלא 'ויירא' – שלא

יהרוג, 'ויצר לו' – שלא יהרג. אמר: אם הוא מתגבר עלי, הורגני ואם אני מתגבר עליו, אני

הורגו הדא הוא (זהו פירוש הביטוי הכפול) 'ויירא' שלא יהרוג, 'ויצר לו' שלא יהרג.

(בראשית רבה פרשה עו)

מצפונו של

יעקב מעיק עליו ביחסו לעֵשָו אחיו, ומועקתו היא כה רבה עד שאין הוא מסוגל להרים

כנגד עֵשָו ראש ובוודאי שלא יד, ואפילו לצורך עמידה על נפשו ונפש ביתו. יעקב חש

צורך להשיג את סליחת עֵשָו. התנהגותו במיפגש עם עֵשָו כאמור איננה מעידה על פגם

באישיותו, אלא אדרבה, לפנינו כאן ראשית התיקון שיעקב מתקן את עצמו, במעבר ממה שהיה

מסומל בחייו בשם הגנאי יעקב, לקראת מה שעתיד להיות מסומל בשם הנשגב ישראל,

ואין זה מקרה כי פרשת שינוי השם ופרשת ההתפייסות עם עֵשָו סמוכות זו לזו.

(י.ליבוביץ:

שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 135)

"ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" – עת

מלחמה ועת שלום

"בהאבקו

עמו" – הוא מיותר, וכבר דרשו חז"ל על זה בחולין (צ"א, ע"א). אכן לפי

הפשט הפירוש 'בהאבק יעקב עמו', שעד כה נאבק המלאך את יעקב, ועתה רצה למשוך

את ידו ממנו, וחזר יעקב ונאבק את המלאך, ומשום הכי (משום כך) נענש ותקע כף ירכו,

וזה היה בשביל שמידתו של יעקב

היה אהבת

השלום במידה גדושה, כמו שכתבנו לעיל על כן כאן שהיה לו לנוח גם כן, בהימשך המלאך

ממנו ועבר על מידתו, משום כך נענש בירכו, הוא מקום הילוך, וזהו מנהג של אדם

– וזהו כלל גדול כשאדם רגיל במידה טובה נעשה עליו כנדר ואחר כך כשעובר עליו הרי זה

נענש – ועוד יש לומר שבא ללמדנו לדורות ומעשה אבות אות לבנים בזה, כאשר יבואר (לב, לב).

(העמק דבר

לב, כו)

…ובא

ללמדנו איך לתנהג עם מתקוממיו שלא להתחר עמהם ביותר, וכאשר יסור הפחד ראוי להניח

את הרודך לילך לדרכו, ובא האות על זה.

(העמק דבר

לב, לב)

"וישקהו" או "וישכהו"? האם אפשר

להאמין לנשיקתו של עשו?

"וירץ

עשו לקראתו וישקהו": אל תהי קורא 'וישקהו' אלא 'וינשכהו'.

ונעשה צוארו עמוד כמגדל השן צוארך וקהו שיניו של אותו רשע, וכיון שראה שלא עלתה

בידו תאותו, התחיל כועס וחורק בשיניו, שנאמר: 'רשע יראה וכעס שיניו יחרוק ונמס'.

(פרקי דרבי אליעזר פרק לו)

"וישקהו"

– נקוד. יכול שהיתה נשיקה של אהבה? רבי שמעון בן אלעזר אומר: והלוא כל מעשיו של

עשו בתחילה של שנאה היו? – חוץ מזו, שהיא של אהבה.

(אבות דרבי נתן נוסח ב')

"וירץ עשו…

ויחבקהו… וישקהו ויבכו": האם אפשר

להאמין לו?

מלת "ויבכו" היא עד נאמן לכך, שלפנינו

התגלותו של רגש אנושי טהור. יכול אדם אמנם לנשק ולבו בל עמו, אולם דמעות

המתפרצות ברגעים כאלה חזקה שהן יוצאות מעומק הלב; הנשיקה הזאת והדמעות הללו מגלות

לנו, כי גם עשו הוא מזרע אברהם אבינו, ואינו רק צייד פרוע, כי איך יכול היה להגיע

לדרגת שליט בהתפתחות האנושית?! החרב לבדה, הכוח הגשמי גרידא לא יכשירו את האדם

לכך.

(מתוך פירוש הרש"ר הירש על התורה)

"ויבכו" – שניהם

בכו. בא ללמד שגם יעקב נתעוררה עליו לשעה זו אהבה לעשו. וכן לדורות: בשעה שזרע עשו

מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את

עשו, כי אחינו הוא. וכמו שרבי היה אוהב אמיתי לאנטונינוס – וכן הרבה.

(מתוך פירוש "העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין)

וַיִּהְיוּ בְנֵי לוֹטָן

חֹרִי וְהֵימָם וַאֲחוֹת לוֹטָן תִּמְנָע. (בראשית פרק לו, כב)

'ואחות לוטן תמנע' מאי היא? – תמנע בת מלכים הואי, דכתיב (בראשית ל"ו) 'אלוף לוטן אלוף תמנע'. וכל אלוף – מלכותא בלא תאגא

(כתר) היא. בעיא לאיגיורי (ביקשה להתגייר), באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה.הלכה

והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת.

נפק מינה עמלק, דצערינהו לישראל (יצא ממנה עמלק שציער את ישראל). מאי טעמא ? דלא איבעי

להו לרחקה ( מפני שלא היו צריכים להרחיק אותה).

 (בבלי

סנהדרין צט ע"ב)