וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. (בראשית לד, א)

מי אחראי; דינה, לאה, יעקב או שכם בן חמור?

'ותצא דינה בת לאה' – זה

שאמר הכתוב (תהלים מ"ה) 'כל כבודה

בת מלך פנימה'.

אמר רבי יוסי: כשהאישה מצנעת את עצמה בתוך הבית, ראויה

להינשא לכהן גדול ותעמיד כוהנים גדולים שנאמר 'כל כבודה…'.

(תנחומא

וישלח סימן ו)

'ותצא דינה בת לאה'

– ולא בת יעקב היא? תלאה הכתוב באמה, מה לאה יוצאנית אף

זו יוצאנית, ומנין? דכתיב (בראשית

ל') 'ותצא לאה לקראתו'.

(תנחומא

שם, שם)

'וענתה בי צדקתי ביום מחר', רבי יהודה בר סימון אמר:

כתיב (משלי כז) 'אל תתהלל ביום מחר',

אתה אמרת 'וענתה בי צדקתי ביום מחר', למחר בתך יוצאת ומתענה, שנאמר (בראשית לד) 'ותצא דינה

בת לאה'.

(בראשית רבה פרשה עג , ט)

אמר רבי שמואל בר נחמן: כל מי שנודר ומשהה

את נדרו, סוף שבא לידי עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע.

ממי אתה למד? כולהון

מיעקב; על ידי שנדר ושהה את נדרו בא לידי כולן.

עבודה זרה מנין? (בראשית לה) 'ויאמר יעקב

אל ביתו הסירו את אלהי הנכר'.

גילוי עריות מנין? מדינה,

שנאמר (בראשית לד) 'ותצא דינה'.

שפיכות דמים מנין? שנאמר

(בראשית

ל"ד) 'ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים'.

לשון הרע מנין? שנאמר

(בראשית

לא) 'וישמע את דברי בני לבן'.

(ויקרא רבה לז , א)

נפקדות נוכחת של דינה

תמר ג'ינג'יחשווילי

 דינה בת לאה נולדה

ליעקב אחרי עשרה בנים שנולדו לו משלוש נשים. לאה ילדה את זבולון ובשמו ביטאה את

היותו מתָּנָה ואת הציפייה שלה לקבל כבוד מיעקב אישה, לאחר שילדה לו שישה בנים.

דינה נולדה אחרי זבולון, שמה לא פורש, ולא נזכרה לגביה שום התייחסות רגשית הנוגעת

לתפקיד שהיא ממלאת במאבק הנשים על לב יעקב. בפסוק קצר נאמר "ואחר ילדה בת,

ותקרא את שמה דינה" (ל, כא).

הפעם השנייה והאחרונה שאנחנו פוגשים

את דינה בתורה היא בפרשת וישלח, בפרק לד. הסיפור הוא עליה, אך קולה לא נשמע. בפרק

זה היא מופיעה בשמה בתארים שונים המתייחסים אליה; 'בת יעקב', 'נערה', 'ילדה', 'אחות'

של אחיה. דינה כאישיות אינה נוכחת כלל. רצונה ומחשבותיה לא מתוארים

ומותירים מקום להשלמת פערים בדרש. במאמר קצר זה אני רוצה לעקוב אחרי נושא השליטה

ואבוד שליטה של שתי נשים שעברו תקיפה מינית – דינה ותמר.

דינה היא ילדה/נערה המופיעה

כ"דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב" שיוצאת לרעוֹת בבנות הארץ. מפשט הכתובים

משתמע שהילדה היחידה במשפחה של בנים, רוצה חברה של בנות גילה. שכם בן חמור, בנו של

נשיא ארץ החיווי, לוקח אותה ומנסה לאנוס אותה. אם מדייקים במילים ברור לנו שהיא לא

הסכימה, שהיא קפאה והפכה לחֵפץ – "וישכב אותה ויענה", שכם "שוכב אותה",

ולא שוכב עמה בהסכמה, וזה העינוי – תקיפה מינית אלימה. מהמשך הפסוקים נראה שניסיון

האונס נעצר, כי נאמר "ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה וידבר אל לב

הנערה". שכם נפגש עם חוסר הניסיון של דינה והבנתה את היחסים בין המינים. הוא

מגלה שדינה היא נערה – ילדה. גילוי זה כנראה הדהים אותו וגורם לו להתאהב בה, ולכן

הוא נעצר ודיבר אל ליבה. הוא הלך לאביו וביקש מחמור נשיא ארץ החווי (בפסוק ד) "קח לי את הילדה הזאת לאישה". בינו לבין עצמו דינה

היא נערה, אך דינה נותרה ילדה. שכם מבקש מאביו את "הילדה הזאת", את דינה

שהיא תמה.

יעקב אבי דינה שומע שבתו נטמאה ושותק

עד שהאחים יחזרו מרעיית הצאן. יעקב שמע שמועה שדינה נטמאה, משמע – נאנסה. דינה לא

חזרה לביתה ונשארה בבית שכם; אולי נחטפה או אולי נשארה שם מרצון (מפסוק כו ברור

שדינה לא חזרה לביתה – עיין שם.). המשא ומתן על

בקשת הנישואין של שכם עם דינה מתנהל מול יעקב ובניו כאיש אחד. הדבר ניכר בלשון

רבים "חמור בני נפשו חשקה בבתכם". האחים נוטלים את השליטה, יעקב דומם,

חסר נוכחות כאָב. האחים ענו במקום אביהם ואמרו אל חמור ושכם "לא נוכל לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה". סביר להניח שבגלל היותה הבת

היחידה והקטנה, הם מתייחסים אליה כפטרונים. מהמשך הפרק נראה שדינה עדיין בבית שכם.

אחיה לא מבקשים לראותה, לא שואלים לשלומה, ולא מבררים מה בדיוק אֵרע לה, וכן כלל

לא מעניין אותם מה היא חושבת ורוצה, פיה לא נשאל. השליטה היא של האחים; הם מנהלים

משא ומתן מתוך מגמה לטהר את שם המשפחה ומתוך מגמה לנקום. "ויענו בני יעקב את

שכם… במרמה וידברו, אשר טמא את דינה אחותם" (פס' יג'). שמעון

ולוי הרגו כל זכר, את שכם ואת חמור ולקחו את דינה מבית שכם (פסוקים כה- כו). סביר להניח שהרגישו כמושיעי דינה. לאחר

מכן הגיעו כל בני יעקב ובזזו ושבו את מה שנותר בעיר (פסוקים כז–כט). מהמשך התורה אין אנו יודעים מה עלה בגורלה של דינה לאחר התקיפה

המינית ומעשה אחיה. כאמור, המדרשים נתנו מענה, אך אני רוצה להישאר ברובד הפשט.

בספר דברים בפרשת כי תצא נאמר

"כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא ארשה ותפס אותה ושכב עמה… לו תהיה לאישה

תחת אשר ענה לא יכול לשלחה כל הימים" (דברים כב, כח–כט). החוק מתייחס למעשה של פיתוי נערה בתולה, גם אם היחסים היו

בהסכמה – "ושכב עמה" בניגוד ל'שכב אותה' אצל

דינה. מעשה הפיתוי מוגדר כעינוי. גם הוא מעשה אלים מכיוון שהאחריות מוטלת על

הגברים לא להרבות זנות בארץ. התורה רוצה לתת אפשרות לשיקום מעמד האישי של הנערה

המפותה, שעברה עינוי עבורו היא עלולה לשלם מחיר יקר. היא עלולה לֵהפך לעזובה או

לזונה בחברה בה הבתולים הם קריטריון הכרחי למי שרוצה להינשא בכבוד.

בסרט "מתנה משמים" של דבור קוסאשווילי – שהוא סרט גרוע לדעתי – מסופר על נערה שמשפחתה חשדה

שנאנסה לאחר חטיפה לא משעשעת. המשפחה והקהילה מאלצים את הנערה להתחתן אם האיש שחטף

אותה. הנערה לא נשאלת לגרסתה ולרצונה. היא עוברת אינוס נוסף על ידי אמה המבקשת

לבדוק את בתוליה. הנערה נאלצת להתחתן עם החוטף שלא אנס אותה, כדי ששמה לא יוכתם.

אנו רואים שכל מה שנעשה בנערה הוא רצון המשפחה ורצון החברה. טובת הנערה – היחידה

שעברה את העינוי – לא נחשב וקולה לא נשמע. המשפחה והנורמות החברתיות המקובלות הן

אלה המחייבות ומכריחות את הנערה להישאר לבד עם הטראומה והעינוי הנפשי הכפול שעברה.

תמר בת דוד אחות אבשלום (שמואל ב פרק

יג) מתוארת כנערה יפת

תואר ובתולה שנאנסה על ידי אחיה אמנון, בעקבות אובססיה שלו. אמנון משתגע מכך שהיא

בתולה ובלתי מושגת "ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו כי בתולה היא ויפלא בעניו לעשות לה מאומה" (פסוק ב). בעקבות עצת רֵעו יונדב בן שמעה אחי

דוד, אמנון התחלה ומבקש מאביו "שתבוא תמר אחתי

ותלבב לעיני שתי לביבות ואברה ידיה" (פסוק ו). סביר להניח שאביו הבין, אך לא העלה על דעתו עד כמה כוונותיו של

אמנון זדוניות. בניגוד לדינה, שקולה לא נשמע, בסיפור אמנון ותמר לאחר יצירת אווירת

פיתוי וסחיטה מינית, תמר נוכחת באישיותה ובמלותיה

הישירות. מחד גיסא, היא מכבדת את רצון אביה ואחיה, אך מאידך גיסא, היא עומדת בגאון

מול אמנון, מציגה קול הגיוני, מבקשת רחמים עליו ועליה ומציעה אלטרנטיבות. אך אמנון

"לא אבה לשמוע בקולה, ויחזק ממנה ויענה וישכב אותה" (פסוק יד). הוא מתייחס אליה כחֵפץ, החזיק בה בכוח ושוכב אותה! היא

לא היתה מבחינתו אלא רק גוף,לא אישיות בעלת רצון ועמדה.

אמנון נהג באלימות נוראית. לאחר מכן, הוא סילק אותה בכוח מדירתו ולמרות תחנוניה

הוא נהג בה בחוסר רחמים. תמר הלכה וצעקה. אחיה אבשלום שפגש אותה, הבין מה קרה לה

ואמר לה "ועתה אחותי החרישי, אחיך הוא, אל תשיתי את לבך לדבר" ותמר

שתקה. הדבר חרה מאוד לדוד וסביר להניח שלא האמין שבנו יעשה מעשה כזה. תמר נותרה

לבדה עם הטראומה – "ותשב תמר שוממה בבית אבשלום אחיה". חיי תמר

נמחקו והיא היתה למדבר שממה. אבשלום לקח את השליטה מתמר

ובבקשו ממנה לשתוק, הוא נטל ממנה את כוחה ואת יכולתה לדאוג לביטחונה ורווחתה, הוא

הפך אותה לתלויה בו לחלוטין וגרם במידה רבה לשממתה. אבשלום לא יכול היה לסלוח

לאמנון ולהקשיב לאחותו. היחסים בתוך המשפחה אינם בריאים אחרי האירוע הטראומטי.

שנתיים אחרי האירוע אבשלום רצח את אמנון.

גם כיום נשים שעוברות תקיפה מינית

לרוב שותקות או מושתקות. הן נותרות לבד עם הטראומה וקולן לרוב לא נשמע. הלקח החשוב

ביותר שניתן להפיק מסיפור דינה וגם מסיפור תמר הוא לא לקחת את השליטה מנפגעות

התקיפה. החזרת השליטה משמעה פיתוח יכולת קשב ופעילות רק בעקבות רצון הנשים, גם אם

זה אומר לשתוק ולא לעשות. הנפגעות יודעות מה נכון להן ומה כוחן ולכן חשוב לפנות

ולהפנות אותן למרכזי סיוע היכולים לתת ייעוץ ועזרה לנפגעות ולחברה הסובבת, כך

שאפשר יהיה להחזיר להן את השליטה וליצור מצב של ביטחון בסיסי ואפשרות לא להישאר

לבד עם הטראומה.

תמר ג'ינג'יחשווילי

היא רכזת המגזר הדתי במרכז סיוע לנפגעות ולפגעי תקיפה מינית בתל אביב.

המרכז נותן סיוע לנשים 24 שעות ביממה בטלפון

1202. להתנדבות בחינוך במגזר הדתי ניתן להתקשר לתמר (טלפון נייד 052-4311894)

"ויירא

יעקב מאד ויצר לו": אין מנצחים במלחמה

'ויירא יעקב

מאד ויצר לו' – אמר ר' יהודה ברבי עילאי: לא היא יראה לא היא צרה, אלא

'ויירא' שלא יהרוג, 'ויצר לו' שלא ייהרג. אמר אם הוא מתגבר עלי, הורגני ואם אני מתגבר

עליו, אני הורגו הדא הוא (זהו פירוש הביטוי הכפול)

'ויירא' שלא יהרוג, 'ויצר לו' שלא ייהרג.

(בראשית רבה פרשה עו)

"ויאבק איש עמו

עד עלות השחר"

'ויאבק איש

עמו': לא יעקב, אלא יריבו, הוא המתקיף – יעקב נלחם רק מלחמת מגן.

 (הרש"ר הירש

בראשית ל"ב, כ"ה)

מעשה דינה:

זווית מוסרית

'עכרתם אותי': לשפוך דם חנם, והזכיר לשון עכירה

כאדם שעוכר היין בשמריו, כן עכרתם אותי ביושב הארץ, להוציא עלי שם רע שיאמרו הרעו לאנשי

שלומם.

(רבינו

בחיי בראשית לד , ל)

ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים

המעשה הזה לשפוך דם נקי, והרב השיב בספר שופטים (רמב"ם

הלכות מלכים פי"ד ה"ט) ואמר שבני

נח מצווים על הדינים, והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך

לדון בשש מצות שלהן, ובן נח שעבר על אחת מהן הוא נהרג בסייף… ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל, והם ראו וידעו

ולא דנוהו.

ואין דברים הללו נכונים בעיני, שאם כן היה יעקב

אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם, למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים, וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו

והצילם?

ועל דעתי, הדינין שמנו

לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך

ופלך בלבד, אבל ציווה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס

ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו… ומכלל המצווה הזאת

שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו

כן אינן נהרגין, שזו מצות עשה בהם… ומה יבקש בהן

הרב חיוב?! וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה

זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו?…, אלא שאין הדבר מסור ליעקב ובניו

לעשות בהם הדין.

(רמב"ן בראשית לד, יג)

"שני בני יעקב שמעון ולוי": תיבת שני מיותר…

ובא ללמדנו דאף על גב שנתאחדו בכעס גדול להחריב עיר

ומלואה, וגם התאחדו להביא עצמם לידי סכנה עצומה, מכל מקום היו שנים, היינו ששונים

היו בדעת המבעיר את האש הזה, אחד בא בדעת אנושי המקנא לכבוד בית אביו, המביא

לאש כזה והוא אש זרה כידוע, ואחד בא בדעת קנאת ה' בלי שום פניה

ורצון היא אש שלהבת יה, ומכל מקום מאש כזה גם כן יש להיזהר הרבה לכוין המקום והזמן, ובלא זה היא מקלקלת הרבה, ויעקב אבינו

פירש בתוכחתו שתי הדעות שהיה בזה, ולא הסכים גם לאש המעולה, כאשר יבואר

בפרשת ויחי.

(העמק דבר לנצי"ב

מוולוז'ין בראשית ל"ד, כ"ה)