"וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן".  

(בראשית פרק: ל"ד, פסוקים: י"ד-י"ח)

ומדרשו שטעה בענין השדה, הנאמר בקין והבל כי יוסף היה לו לשום אל לבו מה שקרה להבל עם קין שמצד הקנאה הרג איש את אחיו, ויוסף סבר בשלמא קין שהרג את אחיו היינו לפי שנאמר ויהי בהיותם בשדה. על עסקי שדה, כי אמר שדה דאת קאים עליה דידי הוא (השדה שאתה עומד עליו, שלי הוא). אם כן היה סבה לדבר אבל אחי למה יהרגוני חנם, כי קנאת כתונת פסים אינה דומה לקנאת שדה, זהו שמר הכתוב:" והנה תועה בשדה", כי שדה זה הנאמר אצל קין הטעהו ולא ידע שטבע הקנאה מחייבת שעל דבר מועט יקום איש על רעהו ורצחו נפש.

 (הכלי יקר ל"ז, כ"ג)

שמחת חג חנוכה על מה ולמה?

דבורה (דבי) ויסמן

מכל חגי ישראל ומועדיו, החג הכי פחות אהוב עליי, הוא חג החנוכה. באופן חלקי אולי זה נובע מהרצון להיות "איפכא מסתברא" ולא לאהוב את מה שמרבית בני העם היהודי אוהבים ולהעדיף מה שרבים אינם אוהבים, כמו למשל, את חג הפורים.

ויש גם סיבה עמוקה יותר והיא שאינני "מתחברת" לא לשלילת התרבות היוונית ולא לניצחונות הצבאיים של המכבים ואעז גם לומר שאפילו לא לחנוכת בית המקדש. מה שכן דווקא מוטיב האור בעת חשכה מאד מדבר אלי. יש במוטיב זה מאפיין המשותף לדתות ותרבויות שונות ורבות לגבי פרק הזמן הזה של השנה, במחצית הצפונית של כדור הארץ. האור מסמל את האמונה ואת התקווה, אבל עם כל יופיו וחשיבותו האנושית, אין די בכך כדי לקבוע חג ארוך של שמונה ימים.

כך חשבתי והרגשתי עד לאותו קיץ, לפני מספר שנים, בו הייתה לי סוג של חוויה  תיירותית בירושלים. אינני יודעת אם אתם מודעים לעובדה שיש ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, מוזיאון ובית כנסת של העדה הקראית. על פי דברי המדריך, שהוא בן העדה, הקראים  בישראל מונים כ-30,000 איש וכ-40,000 איש בעולם כולו. הקראים מחשיבים את עצמם ליהודים האמיתיים, דווקא משום שהם דוחים את מה שאנו קוראים בשם "התורה שבעל פה". עבורם, "התורה שבעל פה" היא אוסף של רמאיות, התחכמויות ותחבולות (אולי מה שנקרא בשפה הלכתית 'הערמות'), של קבוצת רבנים שלא פירשו נכון את התורה ולא כיבדו אותה כפשוטה. לדוגמא, הקראים מדגישים מאד את ענייני הטומאה והטהרה. לנו – היהודים ה"רבניים" בשפתם, אסור להיכנס לאולמות התפילה שלהם, משום שאנו טמאים. דוגמא נוספת מעניינת מתייחסת לקיום יחסי אישות בליל שבת, אותם הם אוסרים מחשש שלמחרת הם יהיו טמאים ולא יוכלו להיכנס לבית הכנסת. (סיבות נוספות: זריעת זרע היא מלאכה אסורה בשבת, ויש אומרים שזאת פעולה מעייפת מדי ליום המנוחה!)

מעבר לזה, המילים הקשות ביותר באותו סיור מרתק נאמרו על הדלקת הנרות בחנוכה ובמיוחד, על ברכת הנרות – "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו…". איפה ציוונו? הם שואלים, הרי החג אינו מופיע כלל בתנ"ך. לדעת הקראים, זאת עבירה מפורשת של איסור נשיאת שם ה' לשווא. מצאתי משהו נחמד שנכתב על ידי קראי ושם נאמר שיש קראים שחוגגים את חנוכה, ולשיטתו זהו סימן שהם התבוללו בתוך התרבות "הרבנית" הדומיננטית.(זה מזכיר לי, להבדיל, יהודים "רגילים" בעיקר בחו"ל שחוגגים את חג המולד.) כשסיירתי במוזיאון, אמרתי לעמיתים שלי לסיור שהיו ביניהם גם יהודים לא קראים וגם נוצרים, שלמרות שאני בעד חופש הדת, אני מקווה מאד שהקראים לא יהפכו לקבוצה גדולה ומשפיעה בתוך העם היהודי.

יש לנו מקור בתורה לסמכות הרבנים: בספר דברים פרק י"ז: ט'-י"א, כתוב "ובאת אל הכהנים ואל הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" צריך לשים לב למילה "ודרשת."  ב"שבת שלום," מספר 1281, שיצא לפני מספר חודשים לשבת פרשת "שופטים", כתבה חברתנו, הרבנית לאה שקדיאל:

…"לא בשמיים היא," כפי שמעידה דרשה אחרת של חז"ל (בבלי בבא מציעא נ"ט ע"ב) שהרי מודה הקב"ה בדרשה ההיא כי "נצחוני בניי: הלוחות השניים מעשה ידי אדם מייצגים את הסמכות הניתנת בידי חכמי כל דור ודור ליישם את התורה שניתנה מאת ה' בסיני למציאות משתנה."

הסמכות לרבנים לדרוש, גם כשאין ביניהם הסכמה, היא מאבני היסוד של היהדות. כיהודים רבניים, אנחנו מחייבים את המחלוקת, ומוסיפים פירושים על גבי פירושים לפשט התורה. בעצם, אחת הביקורות של הקראים על המשנה טוענת שהמשנה מלאה במחלוקות.

אפשר לומר שהתפתחות ההלכה הושפעה עמוקות ממרד החשמונאים.

ספר מקבים א' מתעד את הסיפור הזה:

"ויוגד לאנשי המלך (=אנטיוכוס) ולחיִל אשר היו בירושלים בעיר דוד, כי ירדו אנשים אשר עברו את מצוות המלך למחבואים במדבר. וירדפו אחריהם רבים וישיגום ויחנו עליהם, ויערכו עליהם מלחמה ביום השבת. ויאמרו להם: רב לכם, צאו ועשו כדבר המלך וחיו. ויאמרו: לא נצא, ולא נעשה דבר המלך, לחלל את יום השבת. וימהרו לעשות אתם מלחמה. ולא ענו להם, ולא השליכו עליהם אבן, ולא סתמו את המחבואים, באמרם: נמות כולנו בתומנו, עדים לנו השמים והארץ כי בלא משפט תספונו. ויערכו עליהם מלחמה בשבת, וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם כאלף נפש אדם.
ויידע מתתיהו ואוהביו, ויתאבלו עליהם עד מאוד. ויאמרו איש אל רעהו: אם נעשה כולנו כאשר עשו אחינו, ולא נילחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו, עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני הארץ. ויוועצו ביום ההוא לאמור: כל אדם אשר יבוא עלינו למלחמה ביום השבת – נילחם בו, ולא נמות כולנו, כאשר מתו אחינו במחבואים" (מקבים א, ב', 31-40).

להילחם בשבת מותר, ובוודאי כשמדובר בלחימה הגנתית.

בעקבות התובנות הללו, אני מתבוננת באופן שונה על חג החנוכה ורואה בו בעיקר את חגה של "התורה שבעל פה", ושל המשכיות והתפתחות ההלכה. במובן הזה מדובר בחג משמעותי ביותר עבורי,  וסמליות האור מתעצמת. בספר משלי(ו: כ"ג) כתוב: "כי נר מצווה ותורה אור…". רעיון המופיע בכתבי המהר"ל, ב"פחד יצחק" של הרב הוטנר, ובמקומות נוספים.

הזכרתי קודם לכן שגם החג הנוצרי, ,חג המולד, הוא חג של אור בעת חשכה. בימי הביניים, הפך חג המולד, לפי מקורות נוצריים מסוימים, לחג של זלילה, שתייה מופרזת,  משחקי קלפים והימורים והוללות כללית. הפרוטסטנטים הפוריטנים שהיו משביתי שמחה ידועים, מחקו את החג מהלוח שלהם. מאמצע המאה השבע-עשרה עד אמצע המאה התשע-עשרה, באנגליה ואחר כך גם בארצות הברית, החג לא היה נחוג, או שהדברים נעשו באופן מאד מצומצם.

אצלנו המשתה או סעודה הן מצוות מרכזיות בפורים. ומה קורה בחנוכה? הרי אין מצווה מסוימת של סעודה. יש גישה מעניינת של הרב מרדכי יפה (1513 – 1612) המכונה "בעל הלבושים" או "בעל הלבוש" שהיה מחכמי בוהמיה, רב, פוסק, ואחד ממפרשי השולחן ערוך.

הוא טוען שחז"ל ביקשו בכוונה להבחין בין שמחת פורים לשמחת חנוכה. בפורים, מחד גיסא, גזר המן שכל היהודים יושמדו פיזית. לכן אחרי שניצלו מן האסון, הדרך הנאותה לציין את הישועה הייתה דרך גופנית של אכילה ושתייה. מאידך, אנטיוכוס ואנשיו לא גזרו גזרת מוות פיזית על היהודים, אלא על חיסול  אמונתם ותרבותם. לכן הדרך הראויה לחגוג את הניצחון היא רוחנית בלבד, דרך אמירת הלל, ועל כן הסעודות בחנוכה הן רשות ולא מצווה.

ממש באותה תקופה פסק השולחן ערוך בהלכות חנוכה: "יש לספר לבני ביתו עניין הניסים שנעשו לאבותינו בימים אלו ומכל מקום לא הוי סעודת מצווה אלא אם כן אומרים בסעודה שירות ותשבחות…"

ונקודה נוספת שחשוב לדעתי  להזכיר בהקשר הזה הינה העובדה  שבחנוכה, אין מצווה המתייחסת למתנות לאביונים ובוודאי לא למשלוח מנות. אבל כן נכתב בשולחן ערוך: "מרבים בצדקה בימי חנוכה…". יהי רצון שנזכה לקיים נוהג חשוב זה, ושנחגוג את חג החנוכה גם בהיבט הרוחני וגם בהיבט הפיזי של דאגה לצורכי הזולת.

ד"ר דבורה (דבי) וייסמן – אחת ממייסדי קהילת ידידיה בירושלים, עוסקת בחינוך ובדו-שיח בין-דתי.

על גבורה נשית בחנוכה

שלוש גיבורות שהן בעצם ארבע, נקשרו בחג החנוכה במרוצת הדורות: אם שבעת הבנים בדמותה הכפולה (אחת קדומה ואחת מאוחרת יותר), יהודית והאחות החשמונאית. דומה שהן מייצגות חלופות מגוונות של גבורה נשית.

…המודלים של גבורה נשית שעוצבו סביב החג נעים אפוא בין מודלים של נשיות צעירה ומושכת, שמשתמשת בכוח הפיתוי שלה ובין המודלים המוכרים יותר של נשיות מבוגרת ואימהית, שמציגה מודל פסיבי של עמידה בסבל גדול מנשוא מתוך הסכמה גמורה (במקרה האם המקבית) או מתוך מחאה ואף התנגדות (בגרסה החז"לית). בכל הסיפורים מתוארות נשים בסיטואציה אלימה ביותר שנכפת עליהן מבחוץ.

בחנוכה אני מהרהרת בגיבורות העתיקות הללו ובאמי הפרטית^[1], ומייחלת לצמיחתה של חלופה יהודית- נשית חדשה, שאותה לא יכלו לשער דורות עברו: נשים אמיצות ונועזות שמגשרות בין החברה היהודית לזרים שבסביבה, מפתחות שפה משותפת ושיח מילולי, ומונעות את חוסר ההבנה ואת ההסלמה, השנאה והאלימות – מודל הגיבור המגשרת. לו יהי.

ענת ישראלי, מתוך מאמר בספר העשור לתנועת 'קולך', הוצאת ראובן מס,  2009

דרך האבות

אין לך גדולה ממדות יראה וענוה, ויעקב אבינו היה תמיד עבודתו בזה. יראה היינו שהשם יתברך משגיח על הכל, כדכתיב: "ממכון שבתו השגיח ולא ינום", וענוה היינו שאינו מתגאה על שום בריה, כי "מותר האדם מן הבהמה אין". לשון "אין", היינו אף שבאמת מצד השם יתברך יש חילוק, אך מצד האדם אין לברר. וזה "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", היינו יראה. ו"בארץ כנען", הוא ענוה.

 (מי השילוח, פרשת וישב, חלק ראשון)

והרי התחזית

וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ תִּהְיוּ גוֹעֲרִים בִּנְבִיאֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כט, כז): וְעַתָּה לָמָּה לֹא גָעַרְתָּ בְּיִרְמְיָהוּ הָעַנְּתֹתִי. (בראשית לז, י)

(בראשית רבה פ"ד.י)

האמת והשלום אהבו

אחד ושמו אחד, סוד האחדות המשיל בספר יצירה וכן כל המקובלים כשלהבת קשורה בגחלת. כן יעקב ויוסף, יעקב האש הגחלת, ויוסף השלהבת כמו שכתוב (עובדיה א, יח) בית יעקב אש ובית יוסף להבה. גם אש ראשי תיבות אמ"ת שלו"ם שהם מדת יעקב ומדת יוסף, כמו שכתבתי:

ועשו הוא להיפך *קנאה *שנאה, כי הקנאה הוא היפך האמת, כי מדת אמת מורה על האמת ואינו מקנא על מה שאינו באמיתיות שלו, זהו (שם) בית עשו לקש. ק"ש ראשי תיבות *קנאה *שנאה. ועתה שחטאו השבטים בזה כמו שכתוב (בראשית לז, יא) ויקנאו בו אחיו, וישנאו אותו כו' (שם ד), גרמו שנפלו בעונותינו הרבים בידי עשו.

(שני לוחות הברית פרשת וישב)

שמים וארץ

וזהו שנאמר "ויהי ה' את יוסף" – שדבק בו ארבע אותיות השם, ובזה "ויט אליו חסד" – שנמשך לו ארבע פעמים חי לארבע בחינות שבו שהוא מספר חסד. והנה ידוע דאין כל אדם זוכה לארבע בחינות הנזכרות שהם: נפש, רוח, נשמה ונשמה-לנשמה, דיש אינו זוכה אלא לנפש, ויש רק לרוח, ועל הזוכין לנשמה-דנשמה אתמר )נאמר(: "ראיתי בני עליה והם מועטים", ומפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל ]שער הכוונות דף ב סע"א[: דאף על פי שאין כל אדם זוכה לנשמה וכל שכן לנשמה-דנשמה, עם כל זה כל אדם יש לו חלק באדם הראשון שהיה כולל כל נשמות הנבראים, ולכן אם עושה האדם עבודת הבורא כראוי שזוכה לקשר נפשו עם שרשה העליון, הרי זה נחשב לו כאילו זכה לכל הבחינות הנזכרות כולם. ואמרתי דמיון לזה, לחבל גדול תלוי בלב השמים שהוא כמה אלפים ורבבות אמות, ויש לאדם חבל קטן ואם קשרו בסוף החבל ההוא היורד לארץ ותופס הוא בחבל הקטן הרי זה נחשב כאילו תופס בראש החבל הגדול אשר ראשו מגיע השמימה מאחר שזה קטן קשור הוא בחבל הגדול.

(הבן איש חי, פרשת וישב)

מזל שמישהו זוכר

וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים וגו' (בראשית מ, כג), כָּל הַיּוֹם הָיָה מַתְנֶה תְּנָאִים וּמַלְאָךְ בָּא וְהוֹפְכָן, וְקוֹשֵׁר קְשָׁרִים, וּמַלְאָךְ בָּא וּמַתִּירָן. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתְּ שׁוֹכְחוֹ וַאֲנִי לֹא אֶשְׁכָּחֵהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים. דָּבָר אַחֵר, שַׂר הַמַּשְׁקִים שְׁכֵחֲךָ וַאֲנִי לֹא אֶשְׁכָּחֶךָ. מִי הָיָה מְחַכֶּה לְאַבְרָהָם וְשָׂרָה שֶׁהָיוּ זְקֵנִים שֶׁיִּוָּלֵד לָהֶם בֵּן, מִי מְחַכֶּה לְיַעֲקֹב שֶׁעָבַר בְּמַקְלוֹ הַיַּרְדֵּן שֶׁיִּפְרֹץ וְיַעֲשִׁיר, מִי הָיָה מְחַכֶּה לְיוֹסֵף שֶׁעָבְרוּ עָלָיו כָּל הַצָּרוֹת הָאֵלּוּ שֶׁיִּהְיֶה מֶלֶךְ, מִי הָיָה מְחַכֶּה לְמשֶׁה שֶׁהֻשְׁלַךְ לַיְאוֹר שֶׁיִּהְיֶה כְּמוֹ שֶׁנִּהְיָה, מִי מְחַכֶּה לְרוּת שֶׁהָיְתָה גֵּרָה שֶׁחָזְרָה לְמַלְכוּת יִשְׂרָאֵל, מִי מְחַכֶּה לְדָוִד שֶׁיִּהְיֶה מֶלֶךְ עַד סוֹף הַדּוֹרוֹת, מִי מְחַכֶּה לִיהוֹיָכִין שֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִים, מִי מְחַכֶּה לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה שֶׁיֵּצְאוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, מִי מְחַכֶּה לְיִשְׂרָאֵל בִּימֵי הָמָן שֶׁיַּצִּילֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי מְחַכֶּה לַגָּלֻיּוֹת שֶׁיִּהְיוּ לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה, מִי מְחַכֶּה לְסֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת שֶׁיְקִימֶנָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט, יא): בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד, שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָעוֹלָם אֲגֻדָּה אֶחָת, שֶׁנֶּאֱמַר (צפניה ג, ט): כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.

(בראשית רבה פח, ז)

[1] נחמה ישראלי מקיבוץ דברת, ששני בניה אפרים ודדי נפלו במלחמת יום הכיפורים.