וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר

מְקוֹם

אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים

וַיְהִי

שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר.

(בראשית פרק לט, כ)

בית ה'סוהר'

ובעלי הלשון

(רד"ק בספר השרשים שורש סהר) יפרשו

"סהר" כיפה עגולה, מלשון אגן הסהר (שה"ש ז ג). ולפי דעתי

שהוא הבור (להלן מ ב), בית בנוי תחת הקרקע ולו פתח קטן מלמעלה,

יכניסו בו האסורים, וממנו להם אורה, והוא מלשון סיהרא

בארמית, כאשר אמר (לעיל ו טז) 'צהר תעשה לתבה', מלשון צהרים,

ושנו בהם זה לרוב אורו וזה למיעוט.

(רמב"ן בראשית לט, כ)

בית הסהר: לא נמצא

אלא בפרשיות האלה, ונראה כדברי ראב"ע שהוא לשון מצרי, כי פירושו אחריו, 'מקום

אשר וגו", דוגמת 'פור הוא הגורל' (אסתר ט' כ"ד). וגם מכאן ראיה על

קדמות ספר התורה, כי משה משתמש במילה מצרית ידועה בדורו, ובלתי ידועה בדורות

שאחריו, כי כמה פעמים כתוב בנביאים בית הכלא ולא גם פעם בית הסוהר. והנה דעת

הראב"ע כי פוטיפר לא המית את יוסף, מפני שהיה הדבר בספק אצלו, ודעת הכורם כי

ידע כי יוסף נקי מפשע, אך נתנו בבית הסוהר לחפות על אשתו; וקרוב לזה בבראשית רבא (פ"ז

י"ז).

(שד"ל שם, שם)

"צדקה ממני"

יעקב דויטש

פרק לח ובו סיפור

יהודה ותמר המופיע בפרשתינו נראה מנותק מן הרצף הסיפורי העוסק בבני יעקב ובמאבקים

ביניהם. יתרה מזו שני הפסוקים, זה המסיים את פרק לז "והמדנים מכרו אתו אל

מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים" וזה הפותח את פרק לט "ויוסף הורד

מצרימה ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים…" דומים מאוד זה לזה. תופעה זו

המכונה חזרה מקשרת מצביעה על הקשר שבין סוף פרק לז לראשיתו של פרק לט, ועל כך שהם מהווים

את העלילה העיקרית, ודבר זה מחזק עוד יותר את השאלה מדוע נשבר הרצף שבין הפרקים

ובעצם מדוע הובא הסיפור על יהודה ותמר דווקא כאן.

שאלה זו העסיקה אף כמה

מפרשני המקרא, כך לדוגמא רש"י, וזאת בהתבסס על המדרש, טוען שהפסוק הראשון של

פרק לח "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחי עד איש עדלמי ושמו חירה" מלמד

שהאחים הורידו את יהודה מגדולתו ובשל כך הוא נאלץ לרדת לעדולם. לפי פירושו הסמיכות

של פרשה זו לפרשת מכירת יוסף באה ללמד אותנו שהסיבה לכך היא שכאשר האחים ראו את

צערו של אביהם על אבדנו של יוסף הם כעסו על יהודה וטענו שלו היה אומר להם להשיב את

יוסף במקום למכור אותו, היו שומעים לו. ר' יוסף בכור שור לעומת זאת טען שהסיבה לכך

שיהודה ירד לעדולם היא שלא היה יכול לסבול את צערו של אביו. שני ההסברים רואים אם

כך קשר סיבתי בין פרק לז לפרק לח ועל פי שניהם פרק לח הובא כאן משום שירידתו של

יהודה היא תוצאה ישירה של מה שתואר בפרק לז. לעומת הסברים אלה אבקש להציע בדברי

הסבר אחר לכך שפרק לח הובא דוקא כאן, הסבר המבקש למצוא הקבלה בין סיפור יהודה ותמר

לבין סיפורם של בני יעקב.

סיפור בני יעקב ומאבקם

ביוסף עוסק במאבק משפחתי. כבר בראשית הסיפור אנו שומעים על תגובתם הקשה של האחים

לחלומותיו של יוסף על כך שהם והוריהם ישתחוו לו, ובסופו של דבר המקרא מספר לנו

ש"ויוספו עוד שנא אותו על חלמתיו ועל דבריו" (לז ח). אולם לאחים אין די בכך והם מבקשים לפתור את

הבעיות עם יוסף בדרך קיצונית אף יותר. כך כאשר הם יורדים לדותן ורואים את יוסף

מתקרב אליהם הם מתכננים להרוג אותו, ובסופו של דבר מסתפקים בכך שהם מוכרים אותו אל

הישמעלים ובכך למעשה נפטרים מיוסף ומחלומותיו ("ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו

באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו" לז כ).

גם

סיפור יהודה ותמר מציג מאבק משפחתי. יהודה ששני בניו ער ואונן מתים חושש

שגורלו של שלה יהיה כגורלם של בניו הגדולים ומשום כך הוא דוחה את תמר ומבקש שתמתין

עד ששֵלה יגדל, ובסופו של דבר נמנע מלתת לה את שלה גם לאחר שהוא גדל. כאשר תמר

היושבת בביתה וממתינה, מבינה מה את אשר קרה היא בוחרת לפעול בדרך שאינה מחייבת

עימות ישיר מול יהודה. היא מתחפשת לקדשה וכך גם כאשר יהודה פוגש בה הוא אינו מכיר

אותה והיא נמנעת מלהוכיח אותו באופן ישיר על שהפר את הבטחתו. כאשר מתגלה ליהודה

שהיא הרה והוא סבור שהיא זינתה הוא מורה "הוציאוה ותשרף" (לח כד) וגם אז היא דובקת בדרכה ונמנעת מלצאת באופן

גלוי נגד יהודה. תחת זאת היא בוחרת לשלוח לו את החותם והפתילים שהשאיר אצלה כערבון

כך שבסופו של דבר יהודה מבין בעצמו שהוא טעה והוא אף מודה ואומר: "צדקה ממני

כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (לח כו).

שני

הסיפורים עוסקים במאבקים בתוך המשפחה, אך הדרך בה בוחר כל אחד מן הצדדים לפתור את

המשבר שונה מאוד. האחים הכועסים על יוסף ומפתחים רגשות שנאה ואלה בסופו של דבר

גורמים להם לרצות ולהרוג את יוסף. תמר לעומת זאת נוקטת בדרך הפוכה כמעט. לאורך כל

הדרך היא נמנעת מעימות ישיר עם יהודה, אך בסופו של דבר וזאת בניגוד גמור לאחֵי

יוסף, היא משיגה את מטרתה, ולא זו בלבד שיהודה מכיר בטעותו, היא אף זוכה לפרי בטן

ויתרה מכך, אחד מצאצאיה הוא בסופו של דבר דוד המלך.

הסיפור

של יהודה ותמר מלמד אותנו אם כן שישנה דרך אחרת לפתור סכסוכים ושלצד השנאה

והאלימות ישנם גם פתרונות אחרים, כאלה המביאים את הצד השני להבין ולהכיר בטעותו.

לעניות דעתי העובדה שהוא מובא דוקא בין פרקים לו ולח העוסקים במאבק בין האחים

נועדה ללמד אותנו את הלקח הזה, וזאת על ידי הצגה של סיפור מקביל שבמקום להגיע

לעימות אלים מסתיים בכך שאחד הצדדים מודה בטעותו, ואילו הצד השני משיג את מבוקשו.

ד"ר יעקב דויטש מרצה בחוג

להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר להיסטוריה באוניברסיטה

העברית

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו": גם ליעקב היתה

סבלנות לחכות

אכן להיות שקדם לומר בפרשה הקודמת והודיע כי עשו אחיו ירש את

הר שעיר מכח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע

ירושת יעקב, ואמר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". נתכוין

להודיע מדת טובו, שלא התנהג בארץ אלא בגֵרות, הגם שראה שעשו ירש ירושתו.

והאדון דקדק לומר אליו שנתן לו בייחוד את הארץ, וכמו שפירשתי בפרשה הקודמת, בפסוק:

"לך אתננה" (בראשית ל"ה, י"ב). אף על פי כן

לא עשה בו רושם, והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו, בארץ כנען.

פירוש, שהיה מתנהג בה כארץ לא לו, אלא ארץ כנען. או יאמר: הגם שהיא

ארץ כנען הניתנת לו מורשה, אף על פי כן היה גר בה עד שנתגלגלו הדברים

על-ידי תולדות יוסף, והוא אומרו:" אלה

תולדות יעקב יוסף וגו'". ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח

לקיים הבטחתו אל הארץ, וירשו נחלתם.

(אור החיים לרבי חיים בן עטר, בראשית לז, א)

ראובן – פחדן או צדיק?

וַיִּשְׁמַע

רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם, וַיֹּאמֶר: לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר

אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם, הַשְׁלִיכוּ

אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ – לְמַעַן

הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.

(בראשית

לז)

'למען הציל אותו' – רוח הקודש מעידה

על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבוא הוא ויעלנו

משם, אמר: אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי.

(רש"י

בראשית לז , כב)

…וקשה:

מנין לו (לרש"י) שבשביל כך היה רוצה להציל אותו, דלמא חסיד גדול היה, ולא היה

רוצה להכות נפש?

ויש לומר:

דכתיב לקמן בפרשת ויחי בברכות שבירך יעקב את בניו שבירך את יהודה שאמר "מה

בצע", ולמה לא בירך את ראובן, שהיה רוצה להצילו מכל וכל, והיה בדעתו לשובו אל

אביו ואדרבה יהודה היה נותן עצה למכור אותו, אלא וודאי ראובן לא היה כוונתו לשם

שמים, כי אם שלא יתלו הסרחון בו, כלומר: אתה בכור…

(שפתי חכמים

שם, שם)

"ויד אל תשלחו בו" – להתאכזר,

כאומרו: 'מרשעים יצא רשע', וידי לא תהיה בכך.

(ספורנו שם, שם)

אפליה מביאה לידי קנאה, שנאה ואלימות

'ועשה לו כתונת פסים' – ריש לקיש בשם רבי אלעזר

בן עזריה אמר: צריך אדם שלא לשנות בן מבניו, שעל ידי כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף

– 'וישנאו אותו…'

רבי שמעון בן לקיש בשם רבי

אלעזר בן עזריה: (תהלים סו) 'לכו וראו מפעלות אלהים',

וכתיב בתריה (תהלים ס"ו) 'הפך ים

ליבשה' – למה 'וישנאו אותו'? בשביל שיקרע הים לפניהם פסים פס ים.

 (בראשית

רבה פד, ח)

…שכל זה לא

היה נכון, שעל יעקב היה לדחות את דיבתו [של יוסף], כשם שבדרך כלל "ילד

שעשועים" רק גורר אחריו תוצאות קשות, בדברי ימי אבותינו ובקורות כל בית,דבר

זה הובלט כל צרכו על-ידי התוצאות המרות שבאו בעקבותיו. הרי אלו החולשות החוזרות

בנקל בחיי כל אדם, אך אינן אלא חולשות.

(הרש"ר

הירש בראשית לז, ג)

"ויראו אחיו כי אותו

אהב…" – בלא זה היו סבורים מפני שהוא בן רחל אהובתו, לכן אוהב גם בניה

יותר מכולם. אבל, כאשר ראו כי אותו אהב מכל אחיו, היינו אף מבנימין, לכן

הוא ודאי מפני הדיבה שמביא עליהם, ומתכבד ומתייקר אצל אביהם בקלונם, לכן

"וישנאו אותו" – ופשוט.

(משך חכמה שם, שם)

מעשים טובים יש לעשות בסֵתר

'והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה

והנה תסובינה אלמותיכם ותשתחוין לאלומתי' לכאורה אמרו 'בתוך השדה הוא' שפת

יתר. אבל אפשר הכוונה בזה לפי מה שנאמר בסוכה (מ"ט ע"ב) 'מאי דכתיב (שיר השירים ז ב) 'חמוקי ירכיך' – מה ירך בסתר,

אף דברי תורה בסתר, והיינו דכתיב (מיכה ו ח) 'מה ה' דורש ממך וגו' והצנע לכת עם ה" אלקיך', ואפילו

דברים שדרכן לעשות בפרהסיא צריך לעשותן בצנעה. והטעם כי העושה בפרהסיא אינו בטוח

שלא יעלה בלבו מחשבה בלתי רצויה, דהיינו להתנאות ולהתפאר משום יוהרא,

ולא הוי לשמה.

(רב טוב דף סה, א)

כולם עושים מצוות בגלוי ועבֵרות בסתר, ואילו רבנו עושה עבֵרות

בגלוי ומצוות בצנעה…

(חסידי קוצק על רבם, ר' מנחם מנדל

מקוצק זצ"ל)

ותשא אשת אדוניו

את עיניה אל יוסף ותאמר: שכבה עמי… וימאן

…והתבונן שלא אמר הכתוב 'ולא אבה יוסף לשמוע

אליה', אלא 'וימאן', ויש הפרש גדול בין הלשונות הללו, כי כל הממאן חפץ בדבר ואין

לבו ממאסו, אלא שאינו רוצה בו מפני טעם אחר, אבל 'לא אבה' הוא שאינו חפץ בדבר

וממאסו, כמו שיש להוכיח כן מכל הכתובים, והנה יוסף לא היה מואס באשת אדוניו להיות

כעורה ורעה בעיניו, כי אז היה הכתוב אומר 'ולא אבה יוסף', אלא נשאה חן בעיניו, ואף

על פי כן מאן לעושת כרצונה, כי היה פחד אלהים לנגד עיניו, והיה צדיק מושל ביראת

ה'.

(רבי יצחק שמואל רג'יו בראשית לט, ח)

אמרו

הפילוסופים: שהמושל בנפשו – אף על פי שעושה המעשים הטובים והחשובים – הוא עושה

אותם והוא מתאווה אל הפעולות הרעות ונכסף אליהן ויכבוש את יצרו; ויחלוק עליו

בפעולותיו, על מה שיעירוהו אליו כוחותיו ותאוותו ותכונת נפשו. ויעשה הטובות – והוא

מצטער בעשייתם וניזוק.

אבל החסיד –

הוא שנמשך בפעולתו אחר מה שתעירהו תאוותו ותכונתו; ויעשה הטובות – והוא מתאווה ונכסף

אליהן. ובהסכמה מן הפילוסופים: שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מהמושל בנפשו… מפני

שתשוקתו לרע היא תכונה רעה בנפש. וכבר אמר שלמה המלך, עליו השלום, כיוצא בזה: 'נפש

רעה איוותה רע' (משלי כא, י)… זהו כנראה מדברי הנביאים נאות למה שזכרוהו

הפילוסופים.

וכאשר חקרנו

דברי חכמים בזה העניין נמצא להם: שהמתאווה לעברות ונכסף אליהן – הוא יותר חשוב

ויותר שלם, מאשר לא יתאווה אליהן ולא יצטער בהנחתן; עד שאמרו: שכל אשר יהיה האדם

יותר חשוב ויותר שלם – תהיה תשוקתו לעברות והצטערו בהנחתן יותר גדול. והביאו בזה

דברים ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". ולא דים

זה, עד שאמרו: ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו: "לפום

צערא אגרא". ויותר מזה – שהם ציוו להיות האדם מתאווה לעברות, והזהירו מלומר:

שאני בטבעי לא אתאווה לזאת העברה, ואף על פי שלא אסרה התורה, והוא אמרם :

"רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יאמר אדם: אי אפשי לאכול בשר בחלב; אי אפשי

ללבוש שעטנז; אי אפשי לבוא על הערווה – אלא: אפשי, ומה אעשה – אבי שבשמים גזר עלי."

ולפי המובן

מפשוטי שני המאמרים בתחילת המחשבה, הם סותרים זה את זה – ואין העניין כן; אבל

שניהם אמת ואין מחלוקת ביניהם כלל. והוא: שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות… הם

העניינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעות: כשפיכות דמים, וגנבה וגזלה ואונאה,

ולהזיק למי שלא הרע לו, ולגמול רע למיטיב לו, ולבזות אב ואם וכיוצא באלו והן

המצוות שאמרו עליהן חכמים זכרונם לברכה: "שאילו לא נכתבו ראויות הן ליכתב"

(מצוות שכליות) ואין ספק שהנפש אשר תכסוף לדבר מהם ותשתוקק אליו – שהיא חסרה… אבל

הדברים שאמרו עליהם החכמים, שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב וגמולו יותר גדול – הם:

"התורות השמעיות" וזה אמת; שאלמלא התורה לא היו רעות כלל.

(מתוך: שמונה

פרקים לרמב"ם, פרק שישי)