וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ, וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.

וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדו. וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ

וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ, וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף,

וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה…

וַיִּקַּח

אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר, מְקוֹם אֲשֶׁר אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ

אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר. וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד

וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר. (בראשית לט)

'ה' אתו' לעומת 'ה' מצליח' –

האמונה שאיננה תלויה בדבר לעומת ההצלחה המשכרת

את מוצא כיון שהיה בבית רבו 'ויהי ה' את

יוסף ויהי איש מצליח …', 'וירא אדוניו כי ה' אתו …'. וכי פוטיפר

רשע היה רואה שהקב"ה עמו?! ומה הוא 'כי ה' אתו'?, אלא שלא היה שמו של הקב"ה

זז מפיו; היה נכנס לשמשו והוא היה מלחש ואומר 'ריבון העולם, אתה הוא בטחוני, אתה הוא

פטרוני, תנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי

ובעיני פוטיפר אדוני', ופוטיפר

אומר לו: 'מה אתה מלחש? שמא כשפים אתה עושה לי? והוא משיבו: 'לא, אלא אני מתפלל שאמצא

חן בעיניך' לפיכך כתיב 'וירא אדוניו כי ה' אתו'.

ומה 'וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו'?

 היה מוזג לרבו קונדיטין

והוא אומר לו: 'מה מזגת לי?' הוא אומר 'קונדיטין', אומר

לו 'פסינתטון אני רוצה' והיה פסינתטון;

הוא אומר 'יין אני רוצה' והיה יין; הוא אומר 'יין מבושל אני רוצה' והיה מבושל, וכן

על המים, וכן על כל דבר ודבר, שנאמר 'וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו'. כיון שראה רבו

כן, מסר כל המפתחות ולא היה יודע אחריו כלום, שכן אמר 'הן אדוני לא ידע אתי מה בבית',

כיון שראה יוסף את עצמו בכך, התחיל אוכל ושותה מסלסל בשערו ואומר 'ברוך המקום שהשכיחני

בית אבי', אמר לו הקב"ה: 'אביך מתאבל עליך בשק ואפר ואתה אוכל ושותה ומסלסל

בשערך?! הרי אדונתך מזדווגת לך ומצירה לך! לכך כתיב: 'ותשא

אשת אדוניו'.

(תנחומא

וישב ח)

לזכרו של

יואל פיין ע"ה

"צדקה"-"ממני"

דניאל רורליך

מעשה בפושע העומד לפני שופט ומתחנן: "כבוד השופט, אמנם

פשעתי, אך אנא התחשב בנסיבות האישיות שלי, בילדותי העשוקה ובכל אירועי החיים

שהשפיעו עלי; אם תיקח זאת בחשבון, תבין שלא היתה לי

ברירה, אלא לבצע את הפשע הזה."

והשופט משיב לו: "אני אכן מתחשב בנסיבותיך האישיות, אך גם

עליך להתחשב בנסיבותיי האישיות, בחינוך שקיבלתי ובהשפעות שאני נתון להן, כי אז

תבין שאין לי ברירה אלא למצות עמך את הדין."

הניסיון להפוך את הסוגיה הפילוסופית של הדטרמיניזם לטיעון

משפטי יכול להעלות חיוך על שפתינו, אך אין להתעלם מחשיבותה של סוגיה זו בחיינו

היום-יומיים, בבית המשפט ומחוצה לו. משפטנים מתחבטים בשאלת האחריות של האדם למעשיו

בנסיבות מסוימות. כמו כן, נתקלים פסיכולוגים קליניים בשאלת הדטרמיניזם וחופש הרצון

והבחירה בעבודתם. פסיכולוגית קלינית ידועה אף הציגה עמדה משלה לסוגיה מורכבת זו:

כל עוד המטופל רוצה להתגבר על המועקה שלו ומתמודד עם הצורך להשתנות, היא רואה אותו

כבן חורין. לעומת זאת, אם איננו משתנה וגם מנתק את הקשר עם המטפל, היא רואה בו בדיעבד

כמי שאיננו מסוגל להשתנות.

חז"ל התמודדו גם הם עם סוגיית הדטרמיניזם וחופש הבחירה

ומצאו לה ניסוח נפלא: "הכל צפוי והרשות נתונה" (אבות ג, טו). אמנם, חז"ל לא פיתחו גישה פילוסופית שיטתית לסוגיה

זו, אך פילוסופים יהודים בימי הביניים, והרמב"ם בראשם, הציגו את הסוגיה

והציעו פתרונות.

אני מציע לבחון סוגיה זו דרך סיפור יהודה ותמר בפרשתנו.

בסיפור המקראי יהודה שולל מתמר את בנו השלישי, שֵלָה, המחויב

ליבמה אחרי מות שני אחיו ער ואונן. סיבתו של יהודה עמו: "פן ימות גם הוא

כאחיו".

לפי פירוש רש"י, לא התכוון יהודה כלל להשיא את תמר

לשֵלָה, מכיוון שבעיניו היא אישה "שימותו אנשיה". שורש חטאו של יהודה

כלפי תמר היה אם כן בהטלת דופי בתמר דווקא, ולא בבניו אשר עשו "הרע בעיני

ה'". מכאן צמחה החלטתו לגזור על תמר לשבת כאלמנה בבית אביה ללא הגבלת זמן.החלטה

זו תביא אותם בהכרח לידי עימות בעתיד. כך פועל הדטרמיניזם עד שתמר יוצאת לארוב לו

"בפתח עינים אשר על דרך תמנתה

… ויט אליה [יהודה] אל הדרך".

הרמאות של יהודה גוררת את הרמאות של תמר. כמו-כן, אבדן המצפן

מוסרי שבהטלת דופי בתמר הוא המביא אותו להיענות בחיוב לזונה מזדמנת . והעולם נוהג

כמנהגו עד לפרסום דבר הריונה של תמר; הכרזתו של יהודה "הוציאוה ותישרף"

גם היא חלק מאותו דטרמיניזם.

רק במילים "צדקה ממני" מגיע יהודה להכרה

מוסרית ומקבל אחריות על השתלשלות האירועים.

על שתי מילים אלו מעיר רש"י ראשית דבריו הערה נוקבת:

יהודה לא הכריז אלא "צדקה" בלבד, ולא "צדקה ממני".

מהו אם כן ההבדל בין "צדקה ממני" ל"צדקה"?

"צדקה ממני" היא השוואה אופיינית למי שאיננו מוכן

לקבל על עצמו את האחריות למעשיו ובוחר לחלק את האחריות בין הצדדים; לעומת זאת

"צדקה" היא הודאה גמורה. המשך דבריו של יהודה מוכיח שהוא מודה ומכיר

באחריותו המלאה "כי על כן לא נתתיה לשלה

בני". בכך נסגר המעגל כאשר יהודה הטיל דופי בתמר. למרות הדטרמיניזם, מודה

יהודה בחטאו שנבע מבחירה חופשית ובזה נסגר המעגל.

האמנם נבע חטאו של יהודה מרצונו החופשי? או שמא נבע חוסר

יכולתו להטיל דופי בבניו מחוסר יכולתו להכיר בדופי אשר דבק בו? המעגל שנסגר עם

הכרזתו "צדקה" נמצא בתוך מעגל גדול יותר, כפי שסיפור יהודה ותמר נמצא

בתוך סיפור גדול יותר; המעגל נפתח במכירתו של יוסף על ידי אחיו, על פי הצעתו של

יהודה, ונסגר כאשר יהודה מבקש להיות עבדו של צפנת פענח, הוא יוסף המשנה המלך,

במקום בנימין. אם נניח שחטאו של יהודה כלפי תמר מקורו בחטא הקדום של מכירת יוסף,

אין לדבר סוף. רצונו של האדם איננו חופשי באופן מוחלט מהשפעה כלשהי. אך דבר זה

איננו פוטר אותנו מהטלת אחריות ומקבלת אחריות למעשינו.

מה יכולים אנו ללמוד מסיפור זה על סוגיית הדטרמיניזם וחופש

הרצון?

כדי לענות על שאלה זו, כדאי לעיין במילה "ממני"

המצורפת ל"צדקה".

רש"י מפרש (לפי פשוטו): "ממני היא

מעוברת" – כלומר יהודה הודה בכך שתמר נכנסה להריון ממנו. רש"י מביא

פירוש נוסף המבוסס על מדרש, בו נאמר שיצאה בת קול שהכריזה "ממני יצאו

הדברים" ברגע שיהודה אמר "צדקה" – כלומר, מאת ה' היו הדברים ולא

מאת יהודה ותמר.

מדרש זה רומז לדבר שהוא מעבר לצדק האנושי; ה' הוא אחראי

להשתלשלות הדברים בסיפור יהודה ותמר ובת הקול מכריזה על כך. במובן זה מאשר מדרש זה

שאכן "הכל צפוי" ושיש בכך משום מחילה.

אך, המדרש גם מרמז שאיננו יכולים לסמוך על אמת זו. באופן פרדוכסלי,

אנחנו יכולים להגיע להכרה שהכל צפוי ולמחילה הכרוכה בהכרה זו, רק כאשר אנחנו

לוקחים על עצמנו את מלוא האחריות למעשינו.

דר' דניאל רורליך הוא פיסיקאי .

"וישב יעקב

בארץ מגורי אביו": גם ליעקב היתה סבלנות לחכות

אכן להיות שקדם לומר בפרשה הקודמת והודיע כי עשו אחיו ירש את

הר שעיר

 מכח

זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב, ואמר:" וישב יעקב בארץ

מגורי אביו". נתכוין להודיע מדת טובו,

שלא התנהג בארץ אלא בגרות, הגם שראה שעשו ירש

ירושתו. והאדון דקדק לומר אליו שנתן לו בייחוד את הארץ, וכמו שפירשתי בפרשה הקודמת,

בפסוק: "לך אתננה" (בראשית ל"ה, י"ב). אף על פי כן

לא עשה בו רושם, והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו, בארץ כנען.

פירוש, שהיה מתנהג בה כארץ לא לו, אלא ארץ כנען. או יאמר: הגם שהיא

ארץ כנען הניתנת לו מורשה, אף על פי כן היה גר בה עד שנתגלגלו הדברים

על-ידי תולדות יוסף, והוא אומרו: "אלה תולדות יעקב יוסף וגו'". ונמכר

למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ, וירשו

נחלתם.

(אור החיים לרבי חיים בן עטר, בראשית פרק לז,

פסוק א)

"מה בצע"?:

שיקולים פרגמטיים לעומת שיקולים מוסריים

רבי מאיר אומר:

לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה, שנאמר: (בראשית ל"ז) 'ויאמר יהודה

אל אחיו: מה בצע כי נהרוג את אחינו' וכל המברך את יהודה, הרי זה מנאץ ועל זה

נאמר 'ובוצע ברך, נאץ ה" .

(בבלי,

סנהדרין ו, ע"ב)

'כנגד יהודה': שהיה לו לומר

נחזירנו לאבינו, אחרי שהיו דבריו נשמעין לאחיו.

 (רש"י על סנהדרין דף ו, ע"ב)

'מה בצע ': כל המברך

יהודה הרי זה מנאץ, לפי שהציל יוסף בלשון 'מה בצע', דמשמע

הא אם יש בצע, נהרגנו, ועל זה נאמר 'ובוצע ברך נאץ ה".

(חזקוני

בראשית לז , כו)

"בוצע

בירך, ניאץ ה" : מעשה פולחני-דתי ההופך לקללה ולחילול ה'.

כשיוסף

נשתלח מאביו לילך אצל אחיו, כיון שראו אותו, חשבו עליו להרגו, שנאמר 'ויאמרו איש

אל אחיו… ועתה לכו ונהרגהו…' (בראשית ל"ז, י"ט) והם עומדים

ומשליכין אותו לבור ואומרים נאכל ונשתה, ואח"כ אנו

מושכים אותו ומעלים והורגים אותו. אכלו ושתו, באו לברך, אמר להם

יהודה: באים להרוג, ומברכים להקב"ה?! אין אנו אלא מנאצים.

מהו 'מה בצע

כי נהרוג את אחינו' (שם שם, כ"ו) ? אמר להם יהודה:

'בוצע בירך ניאץ ה" (תהלים י' ג') אלא: 'לכו ונמכרנו לישמעאלים' (בראשית ל"ז,

כ"ז).

(פסיקתא רבתי

פרשה י)

קוראים מגיבים (למאמרו של פנחס לייזר – גיליון "חיי שרה" תשס"ד)

בסוף המאמר "הגר-קטורה מבאר לחי

רואי" (בגיליון

מס' 318), שואל

פנחס לייזר "האם נוכל … להקשיב לסבל ולבכי מסביבנו ולתקן את הדורש

תיקון?"

במאמר עצמו מובא הבכי של אמו של סיסרא, וניתן היה גם להזכיר את הבכי של המצרים אחרי טביעת

צבאם בים סוף (אפשר היה גם להזכיר את הסבל של האמהות הגרמניות שסבלו מן ההפצצות של

חיל האוויר האמריקני והבריטי במלחמת עולם השני…) – אך איזה הצעה יש לכותב המאמר

איך "לתקן את הדורש תיקון" במקרים האלה?

אשר אדר

פנחס לייזר מגיב

אני מודה לדר' אשר אדר על מכתבו והערותיו.

בנוגע להצעותיי:

א.   ב"שבת שלום" כוונתי היתה בראש וראשונה לעורר את השאלה, כדי לקדם פיתוח רגישות

מוסרית שאיננה "שבטית", ללא כל התייחסות לפתרונות פוליטיים כאלו או

אחרים.

ב.   אכן,

דומני, שהשלב הראשון ב"תיקון עוול" הוא פיתוח הרגישות לאדם הסובל, באשר

הוא אדם, ולקיחת אחריות על החלק שלנו בהיווצרותו של אותו עוול, גם אם הוא היה בלתי

נמנע.

ג.    הדרכים לכך מגוונות: יצירת דיאלוג סביב מקורות

תרבותיים ודתיים של כל קבוצה אתנית או דתית היא בוודאי צעד חשוב; כל דיאלוג בין

קבוצות שונות עם נכונות להקשבה הדדית בוודאי רלוונטי; מעבר לכך, דומני שחתירה

לקראת סיום הסכסוך והשליטה על עם אחר הוא שלב הכרחי בתיקון.

פנחס לייזר