"וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ"

(בראשית כ"א, ט"ז)

דמעתה של הגר

…"שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי" (תהלים לט יג). – אל דמעתה של הגר לא החרשת, אל דמעתי אתה מחריש?! ואם תאמר ע"י שהיתה גיורת היתה חביבה, אף אנכי: "כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי".

(בראשית רבה פרשת וירא)

ישמעאל בן אברהם

"שבע פעמים מכונה ישמעאל בן אברהם; זאת גם דעתה של שרה: הבן שייוולד מהגר ייחשב לבנה. אבל גם חששה של שרה: "כי לא יירש עם בני עם יצחק", מעיד על מעמדו של ישמעאל המוגן על-ידי החוק, לכן היא דורשת להרחיקו, כדי שלא לסכן את מצבו של יצחק".

(משה עמנואלי, מתוך מאמר שהתפרסם בבית מקרא ס"ג)

בעקבות מבטים נגלים ומוסתרים, מותרים ואסורים

נגה בן ששון

הדברים מוקדשים לזכרה של בתנו האהובה נעמה כץ בן ששון, שהלכה לעולמה לפני כשנתיים.    האחריות לזולת ועשיית הטוב שלה, ימשיכו להורות את דרכנו

פרשת "וירא" מתארת מסעות בראשיתיים גורליים, שאת דרכם מכוונת ידו הנעלמה של האל באמצעות הראייה. גיבורי המסעות מתבקשים לרכז את מבטם – לשאת את עיניהם, לזהות את "המקום", את 'הדבר הנראה' או הנחבא בסבך. עליהם לפרש נכונה את המראה ולכוון את הליכתם ומעשיהם בהתאם לדבר אותו ראו. הראייה תגלה את הפשר המוצפן – את המשמעות, וההיענות לה היא המעצבת את העלילה – את קורותינו.

הדברים נכתבים בימי תשרי, בתוך מלחמה ארוכה וקשה, בין זעקה לישועה ובין תקווה לתקומה.

האופק צר, לעיתים עכור, והמבט מבקש נתיב ומקום לנוח בו, ופתח לגאולה.

אני מבקשת לקרוא את הפרשה תוך ההתבוננות במוטיב הראייה, ומחפשת בה דרך שאליה נוכל אולי גם אנו לכוון את מבטנו, וייטיב.

בתחילת הפרשה האל נראה לאברהם: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה'… וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל…". אברהם רואה גם הוא: "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים…" (יח, א-ב). המשכה, בראיית העתיד שמסרו האל ושליחיו לאברהם: עתיד משפחתו הפרטית, בבשורת הבן העתיד להיוולד, ושיתוף בדרכי הנהגת האל בעולם: "וה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (שם, יז). ובהמשך: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (שם, כ). 'לא לכסות' היא גם לשון גילוי הנסתר, והזמנה לשותף לסוד להשמיע דעה ולזעוק. כך מתעוררת הראייה שתעצב את אברהם, כמי שטווה את מילות הבקשה למשפט וצדק שאין נועזות מהן: "חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע, חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (שם, כה). וכן, לימוד לדורות על דרכי חובת הראיות בדין: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה" (שם, כא), כדברי רש"י: "וירד ה' לראות": "לא הוצרך לכך, אלא בא ללמד לדיינים שלא ירשיעו בנידון עד שיראו ויבינו". כך נהג גם משה נוכח דברי ה' "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם…" (שמות לב, י), שלא הניח, נשא תפילה ותחנון, ובהמשך "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (שם, יד).

מסעות חייו של אברהם נעים בין "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (יב, א), להליכה אותה נפגוש בהמשך הפרשה, אל אחד ההרים, בו אמור להעקד בנו יחידו: "… וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". ועוד מסעות רבים צפויים לו. העלייה אל הר המוריה וההצלה מותנות גם הן בראייה: אב ובנו, ומאכלת, ואיה השה לעולה?

ה' מראה. אברהם רואה. "עוקד והנעקד והמזבח" (פיוט ליום הכיפורים), והתגלות: "ויִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ". "המקום" היה ל"… ה' יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (כב, יד).

סיפור משפחתו של לוט והשמדת סדום ועמורה ניצבים כחיץ בין ההליכות בעקבות המבט, ובמרכזם איסור על הראייה והפרתו.

"… וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד… הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה" (יט, יז)

פקודת "אל תעמֹד" מזרזת את המנוסה והגירוש, ומטרתה להתנגד לנטייה הטבעית לעצור. הצו האוסר על המבט לאחור מסמן אותו כמבט מיוחד, מסוכן – בעצם ההבטה ובאיום המוות הנלווה לה. ומדוע הוא ניתן?

בין הפירושים נמצא: האיסור מהטעם המעשי – "כי המביט אחריו מתעכב בדרך …" )רשב"ם); וכן "… שכל השומע וניזהר- יציל את נפשו" (רמב"ן), אולי, מן הטעם המוסרי: "אתה הרשעת עמהם, ובזכות אברהם אתה ניצול. אינך כדאי [רשאי] לראות בפורענותם ואתה ניצול" (רש"י). יש הרואים באיסור טעם דתי: איסור על מבט – לעבר פני האל הנוכחים בסדום בשעת ההפיכה, כאותו איסור שחל על משה, המבקש לראות את האלוהים "פנים אל פנים", כדברי הרשב"ם: "… גם [נאמר] שלא להסתכל במלאכים ובמעשיהם שלא לצורך, כדכתיב 'מות נמות כי אלהים ראינו'" (שופטים, יג, כב).

הרמב"ן, רואה טעם רגשי – פסיכולוגי באיסור: "הראות באויר הדבר, וכל החוליים הנדבקים, יזיק מאד וידביקם, וכן המחשבה בהם …". לטענתו המבט לאחור נאסר מפני הסכנה בהידבקות ב'מגיפה'- 'בהתמלחות'. המבט מחולל הזדהות כה עמוקה, עד שמתקיים במביט הדבר אשר מתרחש אצל מושא מבטו.

בעת הזאת, מחשבת חז"ל כמוה כרוח העדויות אותם אנו שומעים מניצולים, ובהן מילות בראשית עזות כבשעת בריאתן: "את לא מסתכלת אחורה, אחרת הסיפור שלך נגמר. לא משנה מה קורה. אנשים נופלים סביבך. האדמה רועדת. אבל את רצה". ועוד: "התחבאתי, כיסיתי את פני חברותי, החזקתי בכח את הצוואר- אומרת לעצמי הביטי רק קדימה, רק קדימה. לרגע לא אחורה. את עלולה להיות נציב מלח. הוא ירה בך. רק קדימה" (מעט מתוך עדויות שורדי הנובה).

"וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (יט, כו)

אשת לוט נטולת השם, נשארה עלומה וחידתית, אך הייצוג שלה חי וחיוני. האחור שלה מייצג בעבורנו "אחור" קטוע, מנותק וקפוא בזמן, אך גם מושך, אולי אף ממגנט וכָמֵהַ להד.

מבטה השתמר בתודעה כמושא השלכתי וכעמוד תווך המנקז לתוכו את העיסוק בהבטה אסורה בכלל, ובזו המופנית אחורה בפרט, וכך הייתה לאחת הדמויות השותקות המדובבות ביותר בידי פרשנים ויוצרים.

ולמה הביטה? בין הפירושים הרבים, יש המקטרגים עליה: הביטה כי סדומית הייתה; כי חמדנית ותאבת ממון הייתה; ספקנית וקטנת אמונה הייתה; סקרנית, מרדנית ועוד. יש המבקשים לסנגר מעט עליה, ופונים לממד האנושי בנטייה להביט לאחור: בדאגה לבנותיה ולבית אביה הביטה, כי ביקשה להעיד. שמא הביטה לאחור כי ביקשה למות? התאבדה? ואולי הביטה אל האלוהי האסור בראייה, הציצה ונפגעה? ועוד ועוד, וצר המקום מלפרט.

ב"סדר הדורות"^[1], נמצא מדרש מסקרן, שיש בו הד ליחס הדו ערכי כלפי אשת לוט: "אין רחוק מנחל קדרון, שם אשת לוט הנעשית נציב מלח, וראיתי אחר חצות הלילה שהיא בשלמותה, וב' שעות קודם שיאיר היום, לא נשאר רק כמו ב' טפחים, כי העיזים לכמה מאות באׅין מכפר החורבה ומצוער, ולוקקים אותה, אך, ב' טפחים נשאר תמיד, וקודם חצות הלילה תתגדל כמקודם". ובגרסה אחרת: "ואני ראיתי זאת" … "עד היום היא עומדת" (ילקוט שמעוני א' סס"י רנ"ו).

הדרשן מעיד שעונשה הנצחי לא הסתיים בהתמלחותה, אלא מתחדש בכל יום, תוך השפלה ובזיון נורא, בדומה לעונשים סיזיפיים דומים בספרות העמים. אך, בתהליך זה יש כמעין לידה מחודשת בכל יום ויום. ואולי כדי להיענש שוב. ולצד זאת, הביטוי הנרגש של אותו כותב אנונימי: "וראיתי אחר חצות הלילה שהיא בשלמותה", מבטא את פוטנציאל הקִרבה שיש בסיפור ואת הקריאה האינטימית המתאפשרת. 'ראיתי' לשונו הייתי שם. עמדתי וצפיתי במו עיני. ואולי ראיתי בנפשי שלי?

עדרי הצאן ניזונים מהמלח – אך אין בכוחם למצות את מקורותיה. לצד הבזות, אולי טוען המספר כי  הצאן המלקק אותה, מתחייה ממנה? וכך גם הוא המתבונן נדמה אז כלוקק מראה זה ושואב ממנו (ושמא ממנה?) חיות, בראותו בה אולי מעין אם גדולה, מזינה ואבן שואבת?

אשת לוט שהייתה לנציב מלח נוכחת בתודעה כתמרור אזהרה מפני המבט לאחור.

"האחור" הוא כביכול חתום ורחוק, ויכול להוות מקום מסתור בטוח לזיכרונות טראומטיים, אבל באותה עת – אם הוא נעלם ומודחק, הוא עלול להימצא בכל מקום ולהיות לרודפַני.

ובעת הזאת נשאל: האם כל זה הכרחי? ואם לא נביט לאחור? ואולי אפשר להביט לאחור מבלי להיות לנציב מלח? הבקשה הסותרת מבלבלת: בקשה להתרחק מהעבר ולאסור להביט אליו, ובה בעת, גם לזכור, ולא לשכוח. כולנו בטלטלה גדולה בין הקשבה עמוקה לעדויות מהטבח ומהשבי הנורא, והלוואי והן לא תהיינה לבעליהם כרוחות רפאים טראומטיות. כאשר הזיכרונות יופקדו במקום בטוח, ב"יד ושם" שלהם, נלמד מהם, ואולי עצם העדות תאפשר למעיד גם להתרחק מעט, ולהניח.

במרכז הפרשה, יש עוד מבט, של הגר המבקשת להסתיר פניה: "… כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד …". ובהמשך, "וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם…" (כא, טז-יט).

מי יתן, וייפקחו עינינו, ותתגלה עתה באר מים חיים לעמנו.

בשירה של זלדה "באותו ערב מוזר", מתנהלת שיחה בין שלושה דוברים: "מישהו", "האשה החולנית" ו"האיש הגלמוד" סביב השאלה האם אפשר לשנות את העבר. חיותו של העבר מוצגת ככזו שבכוחה להניע ולשנות את ההווה, בדיוק כשם שחיי ההווה מעצבים את העבר. מעניין לראות שדווקא "האשה החולנית", שדיבורה נשמע ב"זעף", מצביעה על האפשרות שיש בתקומתו של העבר, שביטויה ב"הבטה שלו אל השמים" לכונן את "הרמת החיים כולם". והנה, התקווה כמוה כ"חוט", אולי כ"תקוות חוט השני" (יהושע, ב, יח), שביכולתו למשוך את העבר, ואף "עבר רחוק מאד", ולעצב את החיים כולם.

'באותו ערב מוזר', זלדה^[2]

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב מוּזָר

מִישֶׁהוּ שָׁאַל:

הַאִם אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת אֶת הֶעָבָר?

וְהָאִשָּׁה הַחוֹלָנִית עָנְתָה בְּזַעַף:

הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט

חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח

גַּם אֵינֶנּוּ

נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –

הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ

בְּתוֹךְ הַהֹוֶה

וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר

נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –

כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה

זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם,

גַּם חַיֵּי עָבָר רָחוֹק עַד מְאֹד.         

אַךְ הָאִישׁ הַגַּלְמוּד מִלְמֵל:

וְהַלֹּא הָיָה פַּעַם אַבְרָהָם בַּתֵּבֵל

זֶה שֶׁלֹּא לָקַח אֲפִלּוּ חוּט

מִנֶּפֶשׁ מוֹלִידוֹ.

 ___________

דר' נגה בן ששון היא ביבליותרפיסטית. תושבת מצפה נטופה. לשעבר מנהל בי"ס זיו, במח' הפסיכיאטרית לנוער, בי"ח זיו, ומרצה באונ' חיפה. כותבת הספר 'מסע עם אשת לוט מהמקרא אל הנפש', 2021,  פרדס. 

[1] שלמה היילפרין, 1747, עמ' 86

[2] זלדה, 1985. "באותו ערב מוזר", בתוך: שירי זלדה. תל אביב, הקיבוץ המאוחד. עמ'  222.