"וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת־בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן־הָאָמָה הַזֹּאת עִם־בְּנִי עִם־יִצְחָק"

(בראשית כ"א, י')

עקדת אברהם

יוסי הטב

"בצאתי לקראתך, לקראתי מצאתיך" כך שר רבי יהודה הלוי כשלעניות דעתי, הוא מתכוון לקב"ה ולאברהם.

פסוק זה פותר את שאלת בחירתו של אברהם. גם הקב"ה, לפחות על פי תורת הקבלה, ברא את העולם כדי שבני האדם יאהבו וייהנו מהעולם שברא.

והנה, אחרי הרבה אכזבות אלוהים מוצא את אברהם כמי שבדיוק עונה לציפיות שלו.

בין שניהם נכרתת ברית בה ה' מבטיח לאברהם צאצאים "כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם" וחבל ארץ מוגדר על פני כדור הארץ. אברהם מצידו מתחייב בשם תולדותיו וצאצאיו להיות ברכה לכל משפחות האדם. וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ג'), וכמו כן לעשות צדקה ומשפט  "כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו" (שם י"ח, י"ט).

לקח זמן רב מלא במכאובים עד שהבטחה לצאצאי אברהם ושרה התממשה. גם מימוש חזון הארץ יגיע רק לאחר  400 שנים בהן עם ישראל בעצמו גר בארץ שאיננה שלו "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם "(שם ט"ו, י"ג). בדיעבד אנו יודעים שההבטחה הראשונה מומשה, חלקית מאד, והשנייה עברה טלטלות רבות, עד לימינו אנו, עם הקמתה של מדינת ישראל.

במקביל ה' בחן את אברהם בנושא   היחס = הברכה למשפחות האדמה. ה' שיתף את אברהם בתכניותיו לגבי סדום ועמורה. אברהם מגיב בהתאם ונוהג על פי אמות מידה של 'לפנים משורת הדין' ומפגין דאגה כנה לאוכלוסייה היושבת בשתי הערים שנידונו לכלייה.

מבחן שני בו הועמד אברהם עסק  במידת אמונתו בקב"ה. " וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽה' וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה"( שם ט"ו, ו').

המבחן הבא שהגיע אל פתחו היה מבחן של שרה אשתו כשזו דרשה לגרש את שפחתה הגר: " וַתֹּ֙אמֶר֙ לְאַבְרָהָ֔ם גָּרֵ֛שׁ הָאָמָ֥ה הַזֹּ֖את וְאֶת־בְּנָ֑הּ כִּ֣י לֹ֤א יִירַשׁ֙ בֶּן־הָאָמָ֣ה הַזֹּ֔את עִם־בְּנִ֖י עִם־יִצְחָֽק.  וַיֵּ֧רַע הַדָּבָ֛ר מְאֹ֖ד בְּעֵינֵ֣י אַבְרָהָ֑ם עַ֖ל אוֹדֹ֥ת בְּנֽוֹ" (שם כ"א, י"א-י"ב).

אברהם עבר את המבחן הקשור במשפחות האדמה אבל ויתר לאשתו בלחץ ה' ולא התווכח לא עם האל ולא עם אשתו. בצייתנות שלו לשרה הוא נוהג כלפי הגר על פי הצדק ומשפט אך לא מכיל עליה את ערך הצדקה. אחרי מותה של שרה הוא מפצה את הגר בשני בנים נוספים. ( על פי המדרש).

הכנסת אורחים זרים ועריכת סעודה בביתו מעידה על נכונות לעשיית צדקה עבור כלל האנושית.

למרות כל ההישגים ועמידתו של אברהם בכל הדרישות, אלוהים מחליט לבחון אותו בפן נוסף חשוב וגורלי  "וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי.  וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ" (שם כ"ב. א-ב)

תוך כדי עמידתו של אברהם במבחן האכזרי הזה ולאורך כל התהליך, אלוהים רמז לו על מה שהוא באמת מצפה ממנו. הוא מדגיש "אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙", הוא מנסה לעורר ספק אצל אברהם שיחשוב שזה לא יכול להיות. שזה מנוגד לכל מה שהובטח לו, ולכל התוכנית שהתגבשו . אלוהים גם מעמיד, בעזרת השטן, מכשולים למכביר בדרכו, דבר שיביא אותו לנטוש את המשימה או לפחות להתווכח. (על פי המדרש)

איפה אברהם שמתווכח:" וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ׃  וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֣י יֱהוִ֔ה בַּמָּ֥ה אֵדַ֖ע כִּ֥י אִֽירָשֶֽׁנָּה"? (שם ט"ו, ח')למה לא שאלת עכשיו איך אפשר?

גם יצחק מקשה עליו " וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה ומה התשובה הבלתי מתקבלת על הדעת של אברהם:" …אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י.." (שם כ"ב, ז'-ח')

ממתי אלוהים מספק את צורכי הקורבנות עבורו?! כך שוודאי חושב לו אז יצחק ומבין שאין לו סיכוי לשנות את התוכניות של אביו.

עד הרגע האחרון, ממש לפני שאברהם מבצע את "זממו" של אלוהים, שולח לו האל כביכול, מלאך משלו, (שלא כמו ביציאת מצרים – אני ולא מלאך") ומציל את יצחק כי זהו רצונו  של האל.

מצופה היה מאברהם שיבין את האל ואת כוונותיו. הוא הרי  כרת איתו ברית, והוא יודע שהוא אינו אל של עובדי כוכבים, או של קורבנות אדם. הוא יודע שאין זה אליל שלא ניתן לדבר איתו, אלא אל שרואה את עצמו שותף לאדם ובמיוחד לזה אשר בחר בו ובמשפחתו. אל אשר דורש מהאדם להפעיל שיקול דעת, אותו שיקול דעת ובחירה חופשית שהוענקה לו בגן עדן. אל שרצה שיתווכחו עימו כמו בסדום ועמורה, כמו עם נכדו יעקב, כמו חוני המעגל, כמו משה "מחי נא מספרך ".

אברהם עקד את עצמו כאשר עקד את בנו. הוא בעצם הכשיל את עצמו במבחן האחרון והאכזרי הזה, אבל נתן לנו דוגמה למערכת יחסים של אדם מישראל עם ה', יחסים של  בני-ברית, יחסים של שיתוף מול מימוש המיזם התורני להובלת העולם להיות עולם של צדקה ומשפט. עולם בו ברכת כל משפחות האדמה היא נר לרגליהם של  המדברים בשם התורה, רבני ישראל. הנהגה שתהיה דוגמא וברכה לכל באי עולם = משפחות האדמה כולן.

עקדת האל

בכי אבי, בכי

בחרת באל

ובנך לעזאזל שילחת

ובלי בן, גם אל לא יהיה לך

אלוהיך לא יהיה לך

אם לא לבנך לצאצאיך

סיכויי קיומו בתולדותיך חבויים

מה תעשה עכשיו בלי בן?

מי תחבק ומי תנשק, מי תאהב ותחנך

ובלי בן גם נכד לא יהיה לך

ובלי נכד אין נין

תמות ערירי

והאל שלך ימצא אברם אחר

וכך תשכח לעולם.

לסדום דאגת, על ישמעאל הגנת

ואותי ללא היסוס הקרבת.

איני שלך בלבד אבא

אני גם של אימא

אף יותר.

סיפרת לה שאתה שומע קולות?

ומה כאילו אומרים לך?

חששת שלא תסכים,

שהאל שוב יומר לך " שמע בקולה!"

 אל כזה, אבא טוב לך, לא לי!

מזל שיש מלאך בשמים

שמעדיף אייל על ילדים

טעית אבי טעית

אכן אני עוד חי ולא בזכותך

בזכות אמי היחידה שאותי רצתה

ואותה הרגת.    

אמשיך לדרכי שונה מדרכך

ניפגש בלוויה

שלך.

 ד"ר יוסי הטב – פסיכיאטר ילדים ונוער, פסיכואנליטיקאי.

כל הניסיונות בתורה לטובת המנוסה

והאלקים נסה את אברהם ענין הנסיון הוא לדעתי בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה יקרא "נסיון" מצד המנוסה אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד דע כי השם צדיק יבחן (תהלים י"א:ה') כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה.

(רמב"ן על בראשית כ״ב:א׳:א׳)

והיכן הייתה שרה?

וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (בראשית כב, ג)

והיכן הייתה שרה בשעה שחבש אברהם את החמור ולקח את הנערים, ואת יצחק בנם, ואת עצי עולה שביקע, ורק שֹה לא לקח עמם?

אמרה איזבל: שרה, בעצה אחת עם אברהם הייתה, וביקשה אף היא שלא לחשוֹך את בנה, את יחידה, אשר אהבה, שאברהם ושרה יראי אלוהים היו, והיה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים.

ודינה אמרה: שרה, באוהל הייתה ולא ידעה בצאתם, שמששבה מארמונו של אבימלך אמר לה בעלה 'כל כבודה בת מלך פנימה' (תהלים מה, יד) והייתה נחבאת בפנים האוהל ולא מתבוננת עוד בבני אדם.

אמרה האשה הגדולה משונם: שרה מיהרה בעקבות אברהם לעצור בעדו מלשחוט את בנם, אבל שופטים ושוטרים שעמדו בשער מנעו זאת ממנה, שנאמר 'מצאני השמרים הסבבים בעיר הכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי שמרי החמות' (שיר השירים ה, ז) עד ששבה האוהלה והמיתה עצמה בו.

באה הגר ואמרה: לא ביקשה שרה אחר אברהם בעלה ואחר יצחק בנם כלל וידע הקדוש ברוך הוא שכך יהיה. כשראה הקדוש ברוך הוא שביקשה לשלח את בנו הראשון של אברהם המדברה ולא חמלה, חשש שמא לא תחמול גם על בנה שלה, על יחידה. על כן דייק הקדוש ברוך הוא לאברהם, 'ויאמר קח נא את בנך' – 'בנך' ולא 'בנכם'. וביותר שהבטיח לו: 'כי ביצחק יקרא לך זרע' (בראשית כא, יב), 'לך' ולא לה.

ותנות^[1] אמרה: לא כך היו הדברים, אלא שרה, נביאה הייתה, שסכתה ברוח הקודש, וראתה שעתידים אבות להקריב ילדיהם, ועתידים כוהנים גדולים שבאותו הדור להתבונן מרחוק ולא להתיר אותם הנדרים והאמונות, וראתה כיצד מבין תרויהון יאבדו אותם עלובים מהעולם ולא ידעה כיצד תגן על אותם הילדים ושתקה. וטעתה בדבר, שהרי אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה' (שם). אך לא אמר אותן המילים לה…

(תמר ביאלה / דרשוני כרך ב', הוצאת ידיעות ספרים)

———-

^[1] תנות היא דמות בדיונית, נשמתה של בת יפתח, הנדרשת מן הפסוק: 'מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות, לבת יפת ה גלעדי' (שופטים יא, מ). דמותה משמשת כמתווכת בין בנות ישראל והשכינה.

גֶּבֶר נוֹשֵׂא אָב / לירון גרייף
גֶּבֶר הוֹלֵךְ בְּתוֹךְ יְמֵי חַיָּיו,
נוֹשֵׂא אֶת אָבִיו לְכָל מָקוֹם.
מָה לוֹחֲשׁוֹת לוֹ הַגְּבָעוֹת?
מָה מַרְעִידָה בְּתוֹכוֹ הָרוּחַ?
גֶּבֶר נוֹשֵׂא אָב
כְּמוֹ תַּרְמִיל זִכְרוֹנוֹת,
כְּמוֹ חֵיק לְהִתְרַפֵּק,
כְּמוֹ מוּעָקָה.
הוֹלֵךְ בִּשְׁבִילִים מַחְטָנִיִּים,
בִּדְרָכִים מְלוּחוֹת,
נוֹשֵׂא אֶת אָבִיו בְּרֶחֶם גְּבָרִים עֲמֻקָּה.
חָשׁ אֶת בְּעִיטוֹתָיו מִבִּפְנִים
כְּמוֹ כְּאֵב רְפָאִים שֶׁאֵינוֹ מַרְפֶּה.
גֶּבֶר נוֹשֵׂא אָב
בְּמִין הִפּוּךְ תַּפְקִידִים גּוֹרָלִי,
וְהַמִּטְעָן הַזֶּה יָקָר וְכָבֵד וְנוֹרָא.
וּבְכָל פַּעַם כְּשֶׁגֶּשֶׁם,
משהו מִתְכַּוֵּץ בְּתוֹכוֹ כְּמוֹ עָנָן,
מְיַחֵל לְרֶגַע בּוֹ יִבְקְעוּ מִתּוֹכָם
שְׁנֵי הַיְּלָדִים שֶׁהָיוּ פַּעַם,
חָפְשִׁיִּים מִשְּׁבִילֵי חַיֵּיהֶם,
מֵהַסּוּפוֹת, מֵהָאַשְׁמָה.
יַבִּיטוּ זֶה בָּזֶה, יוֹשִׁיטוּ יָד,
צְחוֹקָם יִתְלַכֵּד וְיִתְגַּלְגֵּל כְּמוֹ רַעַם
וּלְרֶגַע נִסִּי אֶחָד
יִהְיוּ כְּמוֹ שְׁנֵי יְלָדִים בְּמִשְׂחָק.