וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו:אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ?

וַיֹּאמֶר: הִנֵּה בָאֹהֶל.

(בראשית יח, ט)

ויאמרו אליו – נקוד על אי"ו שבאליו, ותניא: ר"ש

בן אלעזר אומר: כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכו' וכאן הנקודה רבה

על הכתב ואתה דורש הנקודה שאף לשרה שאלו 'איו אברהם'- למדנו שישאל אדם באכסניא שלו

לאיש על האשה ולאשה על האיש. בב"מ (דף פ"ז) אומרים: יודעים היו מלאכי

השרת שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה. אמר רבי

יוסי בר חנינא: כדי לשגר לה כוס של ברכה.

(רש"י שם,

שם)

ויאמרו אליו איה וגו' – פירוש להיות שבשורה שבא עליה המבשר היא

לבשר שרה, ורצו לגלות לאברהם שלבשר לשרה באו ולא לו, לזה אמרו לו 'איה שרה', פירוש

שאליה באנו לבשר, והשיב אברהם 'הנה היא באוהל' לשמוע כל אשר תאמרו לה.

(אור החיים שם,

שם)

חוויות ילדות ובגרות כמעצבות חיים

הלל ויוחנן פלוסר

דברים אלה נכתבו במשותף לכבוד בר המצווה של

הלל החלה בשבת זו

ומוקדשים לזכר הסבא דוד פלוסר שנפטר לפני עשר

שנים

הקב"ה מצווה את אברהם לעשות שני מעשים

שהם בניגוד לכללי המוסר של האל ומצווה אותו לעקוד את שני בניו. הקב"ה הוא גם זה

ששולח את המלאך על מנת להציל את שני הבנים ממוות ומבטיח את עתידם. רק להקב"ה

יש את הסמכות לצוות על האדם לעשות מעשה שנראה כמנוגד לכללי המוסר ורק לקב"ה

יש את היכולת להציל ממוות. כבני אדם אנו מצווים על יראת ה' ואהבתו, אך גם על אהבת

האדם והבנת האדם . לשם הבנת האחר עלינו לנסות להיכנס לנעליו ובמקרה של פרשתנו

לנסות ולהבין מה עובר על גיבורי סיפורנו , ההורים אברהם והגר , והנערים יצחק

וישמעאל.

ישנן הקבלות רבות בין סיפור "עקדת

יצחק" לסיפור הטראגי של גירוש ישמעאל. אורי סימון רואה בסיפור גירושו של

ישמעאל את "עקדת ישמעאל". בשתי העקידות מדובר בבניו של אברהם אבינו

שעוברים אירועים טראומטיים שבהם אברהם מוצא את עצמו כאבא שעומד להיפרד מבניו לנצח.

בסיפור המרגש ורב העוצמה של עקידת יצחק לא

ברור אם הבן היחיד אכן ימות או אולי ינצל בדרך נסית כלשהי, ואילו בסיפורו של

ישמעאל מדובר במוות שנראה בטוח. בשני הסיפורים אברהם נענה באופן מוחלט ואין זה

משנה מי הוא המבקש מאברהם לעשות את המעשה , בין אם זו שרה שביקשה או בין אם המבקש

הוא ה'. בסיפורו של ישמעאל כתוב "וישכם אברהם, ויקח לחם וחמת מים ויתן אל

הגר, שם על שכמה, ואת הילד וישלחה ותלך ותתע." (פרק כ"ב,פס' ג') ובסיפורו של יצחק מתוארים הדברים באופן דומה מאוד :"וישכם אברהם,

ויקח את שני נעריו איתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה ויקם וילך" (פרק כ"ב, פס' ג'). חשוב לציין כי התורה מדגישה את גודל הקורבן שנדרש מאברהם: בסיפור גירוש ישמעאל

: "על ירע בעיניך על הנער ועל אמתך" (פרק כ"א, פס' י"ב) ובעקדת יצחק מודגשת אהבתו המיוחדת של אברהם את יצחק בנו :"קח את בנך,

את יחידך, אשר אהבת" (פרק כ"ב פס' ב').

בסיפור האחד חש הקורא כי הוא שותף לצפייה בסרט

מתח או אימה שסופו ברור, אלא אם כן יקרה משהו בלתי צפוי שאכן מתרחש. בעת קריאת

סיפור העקידה בראש השנה היה אבינו וסבנו , דוד פלוסר נכנס למצב רגשי כאילו ליווה

את אברהם בכל צעד וצעד. בסיפורו של עקידת יצחק אין כל ייאוש מצד ההורה ואילו

בסיפורו של ישמעאל ייאושה של אמו הגר בא לידי ביטוי כשהיא משליכה את הילד מתחת אחד

השיחים ויושבת לה רחוק כמטחוי קשת ואומרת :"על אראה במות הילד. ותשב מנגד

ותשא את קולה ותבך" (פרק

כ"א, פס' ט"ז). בסרט האימים של עקדת

יצחק הסוף נראה ברור ומוחלט כשכתוב:"וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת

לשחוט את בנו" וכמו בכל סרט עלילתי טוב, ההצלה מגיעה באופן בלתי צפוי, 'ישועת

ה' כהרף עין' היא סוף שני הסיפורים. שניהם באמצעות מלאך ה' :"ויקרא מלאך

אלוהים אל הגר מן השמים ויאמר לה: מה לך הגר? על תראי כי שמע אלוהים על קול הנער

באשר הוא שם" (פרק

כ"א, פס' י"ז) ובלשון זו ממש בעקדת

יצחק:"ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר: 'אברהם, אברהם'; ויאמר: 'הנני'.

ויאמר: 'על תשלח ידך אל הנער'" (פרק כ"ב, פס' י"א – י"ב).

לעיתים, כבני אדם אנו נמצאים במצוקות קשות ונחסמים

מלראות את המרחב שמסביבנו שהפך בתודעתנו לדרך ללא מוצא. שני סיפורים אלה מעבירים

לנו את המסר כי דווקא במצבים קשים מאוד הנראים כבלתי פתירים אנו מגלים פתרון

למצוקתנו; הקב"ה פוקח את עינינו ומזמֵן לנו ישועה . גם הגר וגם אברהם הם

הורים המצויים במצוקה קשה ופתאום הם מסוגלים לגלות את הישועה ואת הפתרון: "ויפקח

אלוהים את עיניה ותרא באר מים, ותלך ותמלא את החמת מים ותשק את הנער" (פרק כ"א, פס' י"ט) כך בסיפור הגר וישמעאל. בסיפורו של אבא אברהם כתוב "וישא אברהם את

עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה

תחת בנו" (פרק

כ"ב, פסוק י"ג). גם באר המים וגם האיל

היו במקום קודם לאירוע, אך במצוקות הקשות בהן היו ההורים נתונים, אברהם והגר לא

היו מסוגלים לראות דבר מלבד מצוקותיהם.

ההפטרה הנפלאה מתחברת לפרשה לא רק בשל הבשורה

הנמסרת לאמהות על הולדת הבן הצפוי וחוסר האמון שמביעות האימהות בהבטחות הניתנות

להן. העניין המשותף הנוסף המחבר שני טקסטים אלה מתאים מאוד לשבת בר מצווה . חיבור

סיפורם של הנערים ישמעאל ויצחק עם סיפורם של הנערים עליהם מסופר בהפטרה מפגיש

אותנו מפגש עוצמתי עם נערים מתבגרים בטקסט המקראי העוברים טראומות וסיפורים אישיים

לא פשוטים עמם הם צריכים להתמודד. סיפורו של אלישע הנחלץ לסייע לבני אדם שונים,

מביא את סיפורם של ארבעה נערים שלכל אחד מהם ישנו סיפור אישי מיוחד. ראינו כי יצחק

וישמעאל עוברים כל אחד סיפור מורכב הכרוך בסכנת חיים ובטראומה שתלווה אותו בחייו. בהפטרה

אנו פוגשים נערים אחרים: ראשית, שני הבנים של האישה מבני הנביאים שכמעט נמכרים

לעבדים בשל חוב אמם. הכתוב מדגיש את מצוקת אמם וחרדתה הגדולה. כל מה שנותר לה הוא

לזעוק את זעקתה. מצוקה זו מוכרת לנו כיום במקומות שונים בעולם, אך לא רק בעולם

הרחוק. מצב חרדתי זה ילווה בוודאי את שני ילדיה גם בחייהם בעתיד. הילד החמישי שבו

אנו עוסקים בשבת זו הוא בנה של האישה השונמית שמת בידיה. שוב טראומה של הורה והפעם

אמא האוחזת בילדה שמת בזרועותיה והיא נותרת חסרת אונים. גם כאן הבלתי צפוי מתרחש

ואלישע משיב לחיים את הילד. אם כן , כל חמשת הנערים עוברים אירועים שחותמם ילווה

אותם ואת הוריהם לכל ימי חייהם. הנער היחידי שלא מסופר עליו כי עבר אירוע טראומטי

הוא גיחזי , נערו ועוזרו של אלישע. אך גם הוא על פי המדרש לא חווה חיים קלים:

מסופר עליו כי הוא ובניו הם ארבעת המצורעים היושבים בשער שומרון וכי הוא בין

האנשים המועטים שאין להם חלק בעולם הבא, כיוון שחטא והחטיא את הרבים. לפיכך בפרשה

ובהפטרה אנו נפגשים עם שישה נערים שכל אחד מהם נושא עמו סיפור חיים מורכב שילווה

אותו בעתיד.

נסיים כפי שהתחלנו , עם ישמעאל: היינו מצפים

כי בסוף ימי חייו של אברהם יתפרץ כעס בלתי נשלט מצד ישמעאל הבכור על יצחק וזאת בשל

העדפתו של יצחק על ידי אביהם. אולם כאשר אברהם מת, אנו מגלים כי שני האחים לא רק

שאינם רבים אלא הם קוברים במשותף את אביהם: "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל

מערת המכפלה" (פרק

כ"ב, פס' ט'). אוריאל סימון כותב: "השותפות הבלתי

צפויה של שני האחים בקבורת אביהם מעידה שהאח המורחק היה חף ממרירות וקנאה והאח

המקורב היה נקי מצדקנות והתנשאות". סימון טוען כי שני האחים הכירו שמה שהפריד

בניהם קירב אותם זה לזה. שתי העקֵדות שנכפו על אברהם על ידי הקב"ה הפכו

לשניהם לברכת שמים.

מי יתן ובניו של אברהם כיום ילמדו מדרכיהם של

ישמעאל ויצחק וימצאו את דרכם לשותפות מחודשת בדרכי אהבת האדם והאל המשותף.

גיליון 4 של שבת

שלום

יוחנן פלוסר, איש

חינוך מקים כיום את "מרכז היענות" עבור משפחות של אנשים בעלי צרכים

מיוחדים.

עקידת יצחק – מבט אחר

מאיר ראובן זלבסקי

'ויהי כי

זקן יצחק ותכהין עיניו מראות' (בראשית כז,א).

רש"י פירש: "כשנעקד על גבי המזבח

והיה אביו רוצה לשחטו, באותה שעה נפתחו השמיים וראו מלאכי השרת והיו בוכים וירדו

דמעותיהם ונפלו על עיניו, לפיכך כהו עיניו".

קירקגור

כתב: "היה

זה בערב שוקט. ואברהם רוכב לבדו, אל הר המוריה רכב. הוא נפל על פניו וחילה את פני

אלוהים שימחל לו על חטאו, כי ביקש להקריב את יצחק , כי התנכר לחובתו כאב. פעמים

הרבה היה רוכב את דרכו לבדד ולא מצא מרגוע. הוא לא יכל לתפוס זאת כחטא, לרצות

להקריב לאלוהים את המיטב שבנכסיו, שעבורו נכון היה מיד למסור את נפשו. ואם היה זה

חטא, אם לא אהב את יצחק כפי שדימה לעצמו, הוא לא יכל להבין איך יכופר לו. כלום יש

חטא נורא מזה?"

ויתכן

שיצחק כך כתב לאחר שנים:

אבא, מאז

שהלכנו יחד להר המוריה, מאז שעקדת אותי על המזבח לא יכולתי לדבר איתך. גם לפני כן,

לא תמיד הבנתי אותך, אבל היית הולך איתי ומספר לי על האל הגדול שאינו כאלוהי

האמוריים והכנענים, שאינו דורש קרבן אדם, אלוהי המשפט והצדקה קראת לו.

 ימים ארוכים היית הולך ומהרהר בשדות ובהרים ואני

הייתי הולך לבדי בין האהלים ואליעזר שומר עלי. הולך עמי לכל אשר אלך. טוב היה לי,

כולם קראו לי ישחק, שחק לך יצחק איזה שם מצחיק היו אומרים.

עד היום

הזה הנורא כשהערת אותי בבוקר, בדממה ואמרת לי: 'בוא, יצחק'. שיערך היה פרוע ועיניך

אדומות. מה קרה, אבא? לאן נלך? נלך להעלות קרבן לה', אמרת לי, ואני קפצתי מייד

ואמרתי יערב לנו היום, האל ירצה עולתנו. אתה חיבקת אותי אבל העיניים שלך, אבא הם

היו במקום אחר. וכבר באותו רגע הבנתי שאין היום כאתמול, דבר קרה ולא ידעתי מה.

והולכים

היינו בהרים בשבילי העיזים של הרי האמורי והיבוסי, עיתים השמש קדחה בנו ועיתים

הסתתרה בעבים. אתה הלכת קדימה כמחפש דבר ועיניך, עיניך באיזה מקום ואני רצתי

אחריך. 'אבא'- מה, יצחק? תן לי יד. והחזקת בי בחזקה, ידך חמה אבל עיניך רואות

למרחקים. יום שלם הלכנו כך עד שמצאנו שדה מרעה מתחת לעץ גדול ושם עצרנו וסעדנו ליבנו.

אבא? כן, יצחק בני. מתי נגיע, לאן אנו הולכים? עוד מעט, יצחק, תנוח לך. ומייד נפלה

עלי השינה, שיגע הייתי וחלום נפל עלי ובחלומי ראיתי אותך אבא, לוקח סכין ומתקרב

אלי, ואני צועק- לא, אבא, לא! אבא אבא… מה קרה לך יצחק שהתעוררת? חלמתי חלום רע.

שכב לישון, יצחק, אין כל רע מסביב, נום, יצחק. ושרת לי את השיר שאהבתי כשהייתי

קטן, עד שנרדמתי שוב.

ובבוקר

המשכנו בדרך והלכנו בדממה כמחצית היום. ליבי רוחש רעות אבל אתה בשלך. עד שהגיעה

שעת ערב והשמש חלשה והלכה, ובין העננים הופיע ההר הגבוה זורח ומואר ואתה אמרת – 'זה

המקום'. ושוב הלכנו, וכשהיינו לרגלי ההר עצרנו לנוח. ואמרתי 'אבא', ואתה ענית 'כן,

יצחק בני'. איה השה לעולה, אבא? והיבטת בי, עיניך אוהבות וכואבות, ואמרת לי: 'אתה

השה לעולה יצחק, בך בחר אלוהים'.

ושתקתי,

אבא, הוקל לי כשהבנתי את רצונך, אך באותו רגע לבי נפל בי. הלכנו עד שהגענו למעלה.

האור היה חזק. הסתכלתי בך. תנועותיך היו מדודות ושקטות. הכנת מזבח מאבני המקום,

לקחת עצים ואז עקדת אותי עליהם. יצחק- אמרת והבטתי בעיניך. באופן מוזר הן היו בי

ובמקום אחר. לפתע ירדו טיפות חמות ועבות כיורה, והנפת ידך מעלה ועצמתי עיני ולפתע

קולות ברקים ורעמים מן השמיים, וידך נפלה עם המאכלת, ומטר ירד פתע בחוזקה עד שכבתה

האש. והיתרת קשריי וישבת בצד ובכית, בכי גדול וקורע לב. מה לך אבא, מה? ולא שמעתי

תשובה. הנחתי יד על ראשך אבל אתה כבר לא הייתי אבי, איש אחר ראיתי. והלכת אל

הנערים ואני הלכתי לדרכי. מאותו יום לא דיברנו יותר, אבא.

ועכשיו

כשבגרתי ונשאתי אישה וזקנתי. ואתה כבר אינך, אני רוצה לשאול אותך: 'למה לא אמרת

לאלוהי הצדק והמשפט שלך, לאל שנגלה אליך? למה לא השבת לו דבר כמו שסיפרת לי שעשית

בסדום? איה מידת הצדק שלך, וכי יצחק כרשע בעיניך? מה תאמר שרה, ומה יגיד זרעך

שייוולד לך?

אני יודע

שהצטערת אבא, ראיתי זאת בעיניך, ואני סולח, אבא. יודע שיראתך מהאל הניאה אותך,

ואני יודע שאהבת אותי גם כשעקדת את גופי. ליבך היה עמי אך לא יכולת אחרת. אבל אני

הייתי אומר לא לאל ואף אם הייתי נענש. כי בן שניתן לך בסוף ימיך לא ייקח אותו ממך

איש, לא איש ואף לא אל.

סרן קירקגור, "חיל ורעדה – ליריקה

דיאלקטית", הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"א, עמ' 11.

מאיר זלבסקי מתכנת מחשבים במקצועו, עוסק בכתיבה

ובמחשבה יהודית