אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'

 מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן

הַצֹּאן

תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. (וקרא א, ב)

אדם – למה נאמר מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל

שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

(רש"י ויקרא א, ב )

אדם – לרבות גרים, שהם מקבלים ברית כישראל ולרבות

אפילו אינו יהודי, ואע"ג דאדם משמע כאן ישראל, מיהו מדכתיב אבתריה [ =שכתוב

לאחר מכן] "מכם" דמשמע "מכם ולא מאומות אחרות" והוי מעוט אחר

מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אינו יהודי. וכן אמרינן בעלמא איש איש לרבות אינו

יהודי, שנודרים נדרים ונדבות כישראל. כי יקריב – לאחר שהוקם המשכן פי' לך

איך ישרתוהו עבדיו בביתו. מכם – ולא כולכם להוציא את האפיקורסים שאינם

מקבלים ברית כישראל. מכם – בכם חלקתי ולא באומות. דאפילו אינו יהודי רשע

גמור מקבלים ממנו קרבן כדי לקרבו תחת כנפי השכינה.

(חזקוני שם, שם)

אדם כי יקריב מכם. כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה,

על דרך "ונשלמה פרים שפתינו" וכאמרו "זבחי אלהים רוח נשברה",

כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת, וכבר אמרו ז"ל 'מכם ולא

כולכם', להוציא את המשומד.

(ספורנו שם, שם)

החמץ שבלב

יעל לוין

כידוע ברבים, אור לי"ד בניסן בודקים את הבית על שלל פינותיו לוודא שלא

נמצא בו חמץ, בדיקה האמורה להיעשות "בחורים ובסדקים". לאחר סדר בדיקת

החמץ אומרים את נוסח התפילה המוכר, תפילה שבה מבטלים את החמץ אשר ייתכן ונותר סמוי

מן העין. בבוקרו של ערב פסח שורפים את החמץ, ונושאים נוסח תפילה אחר לביטולו:

"כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא בערתיו, ייבטל

ויהיה הפקר כעפר הארץ" (תרגום מארמית).

פעולות אלה מסמנות את קצן של ההכנות הפיזיות המרובות והמפרכות למדי להכשרת

הבית לקראת חג הפסח. במקורות רבים בעלי אופי מגוון; מקורות פרשניים, הגותיים,

קבליים וחסידיים כאחד, שייכו חכמים לפעולות האפרוריות לכאורה של הניקיון תוכן נשגב

ונעלה יותר, ויצקו והפיחו במעשים אלה חיות חדשה. הניקיון הפיזי נושא עמו משמעות

סמלית; הוא מרמז לתכלית רוחנית, שאינה פחותה בדרגתה ושאינה נופלת בחשיבותה, של

קיום בדק בית פנימי בתוככי נבכי נפש האדם. גישה זו מטעימה כי במקביל להתעסקות

בהיבטים החומריים ההכרחיים הקשורים לחג, אין לזנוח את עולם הרוח, ועל כל אחד לתת

את דעתו, בחלל רשותו הפרטית, להשתחררותו ממוסרות שעבודו העצמי וליציאתו לכלל

חירות.

עניינים אחדים מודגשים במגוון המקורות המציינים את ההתבוננות הפנימית

האמורה להתלוות להתכוננות הפיזית. עניין אחד הוא הנחיצות להתגבר על יצר הרע,

דהיינו לבער את התאוות שהאדם נוהה אחריהן ולהימשך אחר היצר הטוב המרומז במצה. יסודו

ושורשו של היבט זה מצוי בתלמוד הבבלי (ברכות יז ע"א), שם נעשה שימוש במושג

"שאור שבעיסה", דהיינו החמץ שבבצק, במשמעות יצר הרע שבלב. נקודה אחרת

המובלטת במקורות היא הצורך לבטל תכונות אופי בלתי חיוביות, ובמיוחד את מידת הגאווה

אשר מן הנכון שהאדם יסיר וישבור, רעיון הקשור למהותה של המצה המכונה "לחם

עוני" והמסמלת ענווה והכנעה.

חג הפסח מזמן אפוא לאדם פתח והזדמנות להיות קשוב לעצמו ולערוך מסע אישי אל

תוך נימי הנפש, וכפועל יוצא טומן בחובו את האפשרות לצמיחה ולתיקון שיסייעו בידו

לשוב לעצמיותו. ראוי להזכיר כי נשתגרה ורווחת האמירה שקל לבער את החמץ שבבית וקשה

לבער את החמץ שבלב. בתשתיתה של תפיסה זו ניצבת ההכרה כי התחוללות של תמורה אישית

בנפש האדם אינה משימה פשוטה כל עיקר, והיא דבר המזקיק תעצומות כבירות.

מועד חג המצות הוא

מעצם טבעו ומהותו זמן המסוגל לגאולה לאומית, רעיון שבא לידי ביטוי במאמר התלמודי

הנודע: "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ראש השנה יא

ע"א). הגישה לפיה ראוי ליחיד לערוך חשבון נפש אישי בפרוס חג הפסח,

מטעימה כי נודע וניכר ערך גם לחוויית היהודי הבודד בתוך המכלול הקיבוצי והציבורי,

תפיסה העולה אף בקנה אחד עם הנאמר בהגדה של פסח עצמה: "חייב אדם" – דהיינו

כל יחיד ויחיד – "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".

כמדומה כי ביכולתו

של העיון המופנה אל עֵבר מסתרי הנפש ומצפונות ההוויה בחודש ניסן להביא למפנה

ולשינוי מתוך אווירה נינוחה ושלווה יותר בהשוואה לימים הנוראים, שעה שאימת הדין

מרחפת ומהלכת.

ההיתקנות הרוחנית

אשר יחווה האדם בעקבות תהליך צמיחה מעין זה שתואר, בכוחה להזרים בקרבו אנרגיות

חיוביות, שיסייעו בידו לקדם ולקבל את פני החג מתוך התרוממות הנפש והתעלות הרוח,

חרף עייפות פיזית שהוא עשוי לחוש כתוצאה מן ההכנות

המעשיות גופן. כך, יוכל כל אדם מישראל להסב כבן-חורין אל שולחן הסדר בליל התקדש

החג מתוך הזדככות והתרעננות הנשמה, ומתוך תחושת ההתחדשות האופפת את שחרורו מכבלי

שעבודו והגעתו לחירות פרטית ואישית.

ד"ר יעל לוין היא בין היתר עורכת קובץ התפילות, שראה

אור לאחרונה, "'שים שלום', תפילות לשלום העולם, אסופה מתוך 'ליקוטי

תפילות'", בהוצאת "מגיד" (קורן) בירושלים.

מגמת התורה: הדרכת

העם במעגלי צדק

ראיתי לחוות דעתי

בקצרה על ענייני הקרבנות: הקרבנות לא היתה תחילתם בציווי, אלא רשיון אנושי, כי

התנדבו בני אדם לתת תודה לא על חסדיו עמהם או להביא לפניו מנחה לשכך חמתו למען

ימלא משאלותם, כי לא ייתכן לאדם להתנהג עם אלהיו כי אם על דרך שהוא מתנהג עם מלך

בשר ודם; והנה בבואם להביא מנחה לאלהים לא מצאו תחבולה אלא שישרפוה באש, כי בשרפתה

היו מוציאים אותה מרשותם ומרשות שאר בני אדם, ומרשות הבהמות החיות והעופות, וגם

בהיותה נשרפת ועשנה עולה למרום, היה נראה להם כאילו עלה אל האלהים. והדבר הנשרף

לכבוד האל קראו לו קֹדֶש מן יְקוד אֵש, ואחר כך הושאל לשון קדושה

לעניינים אחריםץ התורה האלהית, אשר אין מגמתה ללמד את העם חכמה ודעת, אלא להדריכם

במעגלי צדק, לא ביטלה מנהג הקרבנות, לא שזה לא היה בכוחה, אלא מפני שאין המנהג הזה

רע מצד עצמו ולא מזיק לבני אדם ולתיקון מידותם, אבל הוא מועיל להם, שאם היתה התורה

מודיעה את העם שאין חפץ לה' בעולות וזבחים, מחר יאמרו: מה חפץ לה' כי נצדק ומה בצע

כי נתם דרכינו? ולהיות אחד מיסודות התורה האמונה שהאל משגיח על מעשי בני אדם ואוהב

עושי הטוב ושונא את הרעים, היה מן ההכרח שלא יצוייר האל בתכלית הרוממות כפי מדרגתו

האמיתית, אלא כביכול תושפל מעלתו ויצוייר במחשבת בני אדם כמלך גדול המבין אל כל

מעשיהם ושומע צעקתם ומקבל מנחותם…ואם במקום הקרבנות היה האל מצווה על התפילה

והזמירות וקריאת התורה והשמעת דברי מוסר ולא היה מצווה על הקרבנות, לא היתה גדולת

האל ויראתו נרשמת בלב ההמון, כי היה נראה להם שאלהי העמים, שעובדיהם מקריבים

לפניהם כמה זבחים, הם גדולים ונכבדים מאלהינו, שאין עבודתו אלא בדברים בעלמא.

(שד"ל

יקרא א, ב)

עבודת ה' בדורות

שונים

…והדרך

המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה

אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם

מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן – היראים והסגפנים

היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים,

כפי שהסברנו – לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדוהנראית בבירור בכל מה שברא,

שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם

ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין

אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל

צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל". לכן השאיר יתעלה את מיני

העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית,

להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: ועשֹו

לי מקדש (שמות כ"ה, 8), ושיהיה המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשֹה

לי (שם,

כ', 21), ושהקורבן יהיה לו: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א', 2), וההשתחוויה תהיה

לו, וההקטרה תהיה לפניו.

(מורה נבוכים ג, לב)

הקורבן כמסמל את אופן ההתקרבות לה'

וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לה',

וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ.

ר'

יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אמר: בוא וראה כמה חס

הקב"ה על ממונם של ישראל – אמר להן: מי שנתחייב להביא קרבן יביא מן הבקר אם

עולה קרבנו, ואם לא מצא מן הבקר יביא כבש אם כבש, ואם לא מצא מן הכבשים יביא מן

העזים ואם עז, ואם לא מצא מן העזים יביא מן העופות ואם מן העוף, ואם לא מצא מהעוף

יביא סלת סלת מנחה תמיד, ולא עוד אלא שכל הקרבנות אינן באים חציים וזו באה חציים (ויקרא ו) 'מחציתה בבקר

ומחציתה בערב' ולא עוד, אלא כל מי שהוא מקריב אותה מעלה עליו הכתוב כאלו הוא מקריב

מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (מלאכי א) 'כי ממזרח שמש עד מבואו וגו".

 (ויקרא רבה

פרשה ח ד"ה ד ביום המשח)

אמר רבי אבהו: לעולם יהא

אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים

ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח.

(בבלי בבא קמא צג,

ע"א)

ואם דל הוא ואין ידו

משגת…

אמר רבי יהודה: חביבה

מצוה בשעתה, שמיד הוא מביא עשירית האיפה ואין ממתינים לו עד שיעשיר.

 (ילקוט שמעוני ויקרא ד, סימן תעד)

ישנם חטאים שהחוטא חייב

להביא עליהם קרבן המכונה "עולה ויורד", דהיינו – אם הוא עשיר, יביא קרבן

יקר, שה; "ואם לא תשיג ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני

בני יונה" (ויקרא ה,ז) ואם גם זה אין לו: "והביא את קרבנו

אשר חטא עשירית האיפה סולת".

"מעשה באישה אחת

שהביאה קומץ של סולת [לבית המקדש], והיה הכהן מבזה עליה ואמר: מה הן מקריבות? מה

בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכוהן בחלום: אל תבזה עליה, כאילו נפשה

הקריבה".

 (ויקרא רבה ג, ה)

קרבנו הדל של העני שקול

בערכו כנגד קרבנו רב-הערך של העשיר.

(מתוך א. שטאל: "שבת בשבתו", כרך ב עמ' 11)

מי תלוי במי: המנהיגות בעם או להפך?

"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם": מה משמעות הל'

כאן?

יש שתי גישות שונות להבנת הדבר הזה, וניתן לבטא אותו במאמר חז"ל…:

האם הדור – זאת אומרת, הדמות החברתית, התרבותית והמוסרית שיש לאוכלוסיה מסוימת

בתקופה מסוימת – האם הדור לפי הנשיא (ז.א. המנהיגות היא-היא שמעצבת את פני העם)?

או הנשיא לפי הדור(המנהיגות היא בהתאם לעם)? או כפי שנאמר גם במאמרים המקובלים אצל

אומות-העולם, לכל עם המנהיגות שהוא ראוי לה?

ובכן, יש שתי

גישות ל"אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם": האם פירוש הדבר שחטא הכהן

הגדול, שחטא בשגגה (ז.א. משגה שעושה המנהיגות), גורם לכך שגם העם חוטא? כלומר, חטא

הכהן המשיח מביא לכך שגם העם אשם? או שמא פירושו שאשמת העם גורמת שגם הכהן המשיח

חוטא? כלומר, הוא חוטא משום שהעם חוטא?

 ואנחנו חוזרים לבעיה שיש לה משמעות

חברתית-פוליטית עצומה: האם יש לתלות את קלקלת הדור במנהיגות? או שמא נאמר שפרצופה

של המנהיגות הוא כזה משום שהעם הוא כזה? ויש בזה נפקא-מינה גדולה: במקרה אחד אנחנו

יכולים לתקן את המצב על-ידי החלפת המנהיגות; אבל העם אינו ניתן להחלפה, ולכן

התיקון תלוי בזה שכל אדם יתקן את עצמו.

(מתוך "הערות לפרשיות השבוע" לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל)

קוראים

מגיבים

ברצוני להוסיף הערה לדרשתו היפה של איתי מרינברג-מיליקובסקי שהופיעה

בגיליון לפרשת יתרו. נדמה לי שלרוב, מכתבים למערכת נשלחים מתוך אי-הסכמה או

טרונייה כל שהיא. הפעם באתי לברך את הכותב ולחזק את דבריו. איתי בחר באחד הסיפורים

החביבים עלי, אותו לימדתי פעמים רבות בפני קהלים שונים, מפני שלדעתי הוא ממחיש

גישה הומניסטית-דתית. הניתוח של איתי לסיפור חשוב ומרתק.

הייתי מוסיפה רק הערה אחת: אם נתבונן בשאלות ששואל משה למלאכים – "כלום

אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות?" "משא ומתן יש ביניכם?" "אב

ואם יש לכם?" "קנאה יש ביניכם?" וכו' – כל השאלות, למעט אחת,

הן שאלות אוניברסאליות, המתארות את מצבו של האדם. מה שההוגים הצרפתים מכנים בשם

"la condition

humaine".

השאלה היחידה שהיא ייחודית לבני ישראל היא: "למצרים ירדתן? לפרעה

השתעבדתן?" דהיינו, הייחוד של ישראל הוא בחווייתו ההיסטורית-לאומית. התורה

אפוא מתייחסת לאדם באשר הוא אדם ומציעה תשובות יהודיות-פרטיקולריות לאתגרים אוניברסליים.

יכול להיות שלעמים אחרים, עם היסטוריה שונה, ישנן תשובות אחרות המתאימות להם יותר.

בכל מקרה, ניתן לראות בתורה שילוב של האוניברסלי והפרטיקולרי.

(ד"ר) דבורה וייסמן, ירושלים