וְאִם לֹא תַשִּׂיג

יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה

וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנוֹ

אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת

לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ

שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא.

(ויקרא

ה, יא)

עשירת האיפה – מאכל לאיש אחד ביום אחד.

(אבן עזרא שם, שם)

חביבה מצוה זו בשעתה שאין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא כשבה או שעירה.

וכן בערכין נותן סלע מיד ואין ממתינין לו עד שיעשיר ויביא חמשים סלעים.

(חזקוני שם, שם)

את קרבנו אשר חטא – נשוה את המקומות הבאים: "ואת אשר חטא מן-הקדש" (להלן ה, טז);

"חוטא נפשו" (משלי כ, ב);

"וחוטא נפשו" (חבקוק ב, י).

בפסוקים אלה המושא של פעל "חטא" איננו גופו של החטא, אלא הדבר שנפגם על

ידי החטא: חפץ, שאדם חטא כנגדו ופגע בו על ידי החטא. נמצא זה פירוש "את קרבנו

אשר חטא": הביוי של קירבת ה', שהוא קיפח אותה על ידי חטאו.

 (הרש"ר הירש שם, שם)

ריח ניחוח

יואל אופנהיימר

במרכז עבודת

ה' הלאומית עמדה הקרבת קרבנות במשכן ובבית המקדש. לאחר החורבן, מזה יותר מאלפיים

שנה, תפשה התפילה, הקרויה "עבודה שבלב", את מקום הקרבנות. בשל כך, הפכה

עבודת הקרבנות למושג זר לרובנו. אנו מתקשים היום להבין את הקשר בין שחיטת בעלי

חיים ושפיכת דמם על המזבח, לבין עבודת הבורא. כדי לנגוע במהות הפנימית של הקרבנות

עלינו לענות לשתי שאלות בסיסיות. ואולי דרך ליבון שאלות אלה, נוכל להפוך את תפילתנו

למשמעותית יותר.

א.        

מה דרוש מהאדם

המביא קרבן?

הנביא ישעיהו

מוכיח את עם ישראל ואומר: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'… לֹא

תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: [אלא מה ה'

מבקש?] רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ

הָרֵעַ: הבאת הקרבן תלויה ברמה הרוחנית של האדם ואינה מס שפתיים או פעולה

פולחנית מכאנית במקום עבודת תיקון הנפש. ודוד המלך בספר תהילים מדגיש רעיון זה: "מִי

אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" [אדם

שלם בכל המשורים: מעשה, מחשבה, ודיבור (רד"ק)]. לסיכום, הבאת הקרבן מיועדת

להביא את האדם למקום ראוי וקדוש.

רוב הקרבנות מובאים כחלק מתהליך של תשובה וכפרה של אדם חוטא. הכוונה

היסודית של הבאת הקרבן נובעת מההפנמה שהאדם היה אמור להיענש בגין חטאו. תהליך

הקרבת הקרבן מסית את תהליך מהאדם לבעל חיים ומאפשר לאדם לחזור בתשובה. מסביר על כך

בעל ה"מאור ושמש" (פולין – מאה 18): "שהאדם המביא

הקרבן כשהיה רואה שחיטת הבהמה וזריקת דמה [על המזבח], וכשנקטרת ונשרפת על

בקרבו עד שבא לידי מסירות נפשו על השם יתברך". בנוסף מסמלת הקרבת הבהמה

את רצון האדם למגר את הכוחות ה"בהמיים" שבתוכו, שהם מקור התאוות למינהן.

ב.        

למי מיועדים

הקרבנות?

האם, חס ושלום

זקוק הקב"ה לקרבן עצמו, כפי שנוהגים בתרבויות המזרח להביא לאליל אוכל ומצרכים

אחרים? ובעניין זה כתוב בספר תהילים "אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי

תֵבֵל וּמְלֹאָהּ": גם אם היינו מניחים שהקרבן בא לספק צורך (רעב) של

הקב"ה – דבר שהוא כאמור מנוגד לחלוטין לכל תפיסה תיאולוגית יהודית – גם אז

הוא לא היה מבקש דבר מבני האדם, כי לה' כל היקום, ומה האדם המוגבל והקטן יכול

לסייע? עלינו להסיק שהקרבן מיועד לטובת האדם עצמו, ולא לטובת הבורא. ולכן

המילים "רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'" אינו

מכוון להנאה שה' מקבל מריח שריפת העולה, אלא מהתהליך המתרחש בנפשו של האדם המביא

את הקרבן. אם תהליך זה יהיה ראוי, אז ימצא חן הקרבן ויגרום לניחוח אמיתי [ניחוח –

נחת רוח על פי רש"י] להקב"ה. לכן מסבירה הגמרא (מנחות קי א) "נאמר בעולת בהמה [בפסוק

שלנו]: "רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה'", ובעולת עוף: "אִשֵּׁה רֵיחַ

נִיחוֹחַ לַה'" (ויקרא א),

ובמנחה: "אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה'" (ויקרא ב). לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד

שיכוין לבו לשמים" כלומר, איכות קיום המצווה אינה תלויה

בגודל החיה המוקרבת על המזבח, אלא בכוונת הלב הנכונה של מקריב הקרבן.

אבל למושג "נחת רוח" משמעות עמוקה ורחבה יותר. קיימים תמיד שני

מסלולים פתוחים לפנינו ביחס שלנו אל הזולת. הראשון מבוסס על האינטרס האישי. כל צעד

נמדד לפי הכדאיות שלו עבור מילוי הצרכים האישיים, שמתרכזים להשגת תוספת תענוג, או

הימנעות מסבל. דרך זאת מופנת לטובת היצר האגואיסטי של האדם בלבד, בלי התחשבות

בצרכים הזולת (האדם השני או הקב"ה עצמו). קיום מצוות על פי תפישה זו מבוססת

על יראת העונש ותקווה לשכר – סוג היחס מצד האדם או הגמול בעולם הזה או בעולם הבא

מצד הבורא. יחס מסוג זה מכונה בשפת החכמים "עבודה שלא לשמה" והיא בוודאי

מעידה על רמת התפתחות מוסרית, רגשית ורוחנית נמוכה יותר.

המסלול השני מציע להניח את האהבה העצמית בצד, ולהתרכז בטובת הזולת. המגמה

מתחילה בניסיון למנוע כל דבר שעשוי לגרום לצער לשני. על כך תרגם הילל הזקן את

המצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" במשפט:"מה ששנוא

עליך, על תעשה לחבריך"! וכשהאדם מצליח להתרומם עוד יותר, מגיע הוא לפעול

במישור של כוונה אחת ויחידה, והיא לגרום לשני תחושה טובה והשלמות או במילים אחרות – נחת רוח. הקירבה

לה' – וגם לאחר- מושגת על ידי הקרבה, כלומר על ידי התרכזות בצרכיו של האחר והעדפת

צרכים אלו – או רצון הקב"ה – על הצרכים שלי, וזו הכוונה הרצויה בעבודת ה',

שכל פעולה או מצווה תהיה רק "לעשות נחת רוח לפניו", לגרום לבורא שמחה וסיפוק

על מעשינו בעולם.

יואל אופנהיימר

הוא רופא הגר במצפה נטופה, בין מקימי ארגון "אור פנימי" להפצת תורת הרב

אשלג.

מיהו האדם המקריב ?

אדם לרבות גרים, שהם מקבלים ברית כישראל ולרבות אפילו

אינו יהודי, ואף על גב דאדם משמע כאן ישראל , מיהו מדכתיב אבתריה

(מכיוון שכתוב לאחר- מכן ) מכם, דמשמע מכם ולא מאומות אחרות והוי מעוט אחר

מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אינו יהודי. וכן אמרינן בעלמא (אנו

אומרים בדרך כלל) 'איש איש' לרבות אינו יהודי, שנודרים נדרים ונדבות כישראל.

(חזקוני ויקרא א , ב)

"על

קמצא ובר-קמצא חרבה ירושלים"

מעשה

באדם אחד שהיה אוהבו קמצא ושונאו – בר קמצא. עשה סעודה, אמר לשמשו: לך והבא לי

קמצא. הלך והביא לו את בר-קמצא. בא [בעל הסעודה] ומצאו [לבר-קמצא] יושב. אמר לו:

הרי אתה שונא אתה לי, ומה-לך כאן? עמוד וצא! אמר לו: הואיל ובאתי-הניחני, ואתן לך

דמי כל-מה-שאוכל ואשתה. אמר לו: לא…אתן לך כל דמי סעודתך – לא! תפסו בידו,

העמידו והוציאו.

אמר

בר-קמצא: הואיל וישבו חכמים ולא מחו בו – מכלל שנוח להם – אלך ואלשין אליהם לפני

המלך. בא ואמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים… אמר לו הקיסר: מי יאמר?…

אמר

לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו.

הלך

ושלח בידו עגל משולש. בהליכתו הטיל בו בר-קמצא מום בניב-שפתים, ויש אומרים – בדוקין

שבעין, מקום שלנו הוא מום ולהם אינו מום.

אמרו

חכמים להקריבו, משום שלום מלכות; אמר להם רבי זכריה בן אבקילוס: יאמרו,

בעלי-מומים קרבים למזבח?!

אמרו

להרוג את בר-קמצא, שלא ילך ויספר למלך. אמר להם רבי זכריה: יאמרו: מטיל מום בקדשים

יֵהרֵג?!

אמר

רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו,

והגליתנו מארצנו.

(בבלי

גיטין נה, ע"ב ונו, ע"א – תרגום לעברית ע"פ ספר האגדה)

עוד על 'ריח ניחוח'

ריח ניחוח – לפי שכל

העולה על האש נאכל ונעשה לדשן ואין ואין עולה ממנו כי אם הריח, לכך נאמר "ריח

ניחוח". ומילת ניחוח לשון מנוחה הוא, ובא כאן על מנוחת החפץ שביארנו*, לא

שיריח השם חלילה, אלא לפי שחפץ ה' במעשה הצדק, כל פועל צדק כביכול עושה לקונו נחת

רוח שהשיג חפצו, כמו שאמרנו.

(רבי

יצחק שמואל רג'יו שמות כט, יח)

וינח ביום השביעי – מלת מנוחה אינו על הפוסק מחמת העיפות, אלא

על הענין הנח אחרי שהיה מטולטל , ולכן נופל אפילו על דבר שאין בו רוח חיים, כמו

'ותנח התיבה' (בראשית

ח, ד), ואין עיפות

לבלתי מרגישים, אבל נחה אחרי הטלטול, והטלטול הזה על שתי פנים גופני ורוחני, ובכלל

הטלטול הרוחני והמנוחה שאחריו הוא טלטול החפץ הפנימי, כי מי שחפץ בדבר כל זמן

שהחפץ קיים ולא השיג חפצו, כוח החפץ כמטולטל, וכשהשיג חפצו אז ימצא מנוחה, ועל זה

הדרך אמר כאן על צד ההשאלה 'וינח ביום השביעי', כי לפי שנעשה העולה במדה ובמספר

אולי יאמר אדם שהבורא עשהו בלי חפץ גמור, רק כמי שעושה דבר קט שאין לו בו חפץ רב,

על זה אמר 'וינח', פירוש כשפסק ממלאכתו נח חפצו העליון כביכול, להורות שבחפץ גדול

ברא את העולם.

 (רבי יצחק שמואל רג'יו שמות כ, יא)

וירח ה' את ריח הניחוח – חלילה שיתפעל ה' על ידי הריח, אבל טעם

המליצה כך הוא, הריח הוא רושם הדבר אחר הסתרו והעלמו מיתר החושים, וכן מי שזוכר

שומר רשמי הדברים אחר העלמם מן החושים,לכן יכונה הריח בלשון הקודש בשם זכר ואזכרה,

וחוש הריח הוא כנגד הזיכרון, כמו שאמר מזכיר לבונה במקום מקטיר לבונה, מעתה מה

שאמר 'וירח ה' את ריח הניחוח', ענינו שעלה לפניו זיכרון ההקרבה ופקודת המקריב

לטובה.

(רג'יו

בראשית ח, כא)

ישנם חטאים שהחוטא חייב להביא עליהם קרבן המכונה "עולה ויורד",

דהיינו – אם הוא עשיר, יביא קרבן יקר, שה; "ואם לא תשיג ידו די שה, והביא את

אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה" (ויקרא ה,ז) ואם גם זה אין לו: "והביא את

קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת".

"מעשה באישה אחת שהביאה קומץ של סולת [לבית המקדש], והיה הכהן מבזה עליה

ואמר: מה הן מקריבות? מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכוהן בחלום: אל תבזה

עליה, כאילו נפשה הקריבה ." (ויקרא רבה ג, ה). קרבנו הדל של העני שקול בערכו כנגד קרבנו רב-הערך של העשיר.

(מתוך א. שטאל: "שבת בשבתו", כרך ב עמ' 11)

אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין,

שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח.

(בבלי בבא קמא צג, ע"א)

"אשר נשיא יחטא": המוסר השלטוני בין

מציאות לתקווה

"אשר

נשיא יחטא", לשון אשרי, אשרי הדור שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על

שגגתו, קל וחומר, שמתחרט על זדונותיו.

(רש"י ויקרא ד, כב בעקבות חז"ל בהוריות י,ע"ב

וספרא ה, א)

בכל המקרים

האחרים נאמר "אם הכהן המשיח יחטא", "ואם כל-עדת

ישראל ישגו" – אבל על הנשיא נאמר:"אשר נשיא יחטא".

ועל זה

אנחנו מוצאים במקורות שלנו דבר נוקב ביותר. כל נפש מישראל, ואפילו הכהן המשיח,

ואפילו כל קהל ישראל – ייתכן שיחטא, אבל אין זה מחוייב המציאות ומחוייב

ההגיון. ולכן נאמר שם "אם". אבל הנשיא ודאי יחטא. מדוע? משום

שהוא נשיא, ועצם השלטון יש בו כדי לקלקל ולהשחית את האדם. לכן, אין התורה מדברת על

המקרה האפשרי (אם נשיא יחטא), אלא היא מתחילה קובעת:"אשר נשיא

יחטא", משום שוודאי הוא שהנשיא יחטא. לא תיתכן נשיאות, לא ייתכן שלטון, שבעל

השלטון לא ייכשל בחטא או בעבירה. וזהו היחס הכללי של התורה לשלטון: היא מכירה בו

ובסמכותו, אבל – כבדהו וחשדהו.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע עמ' 67)

נדרשת ענוה בעבודת ה'

"ונפש כי תחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה

ואשם". כי הנה ידוע יותר מה שהאדם עובד את הקדוש ברוך הוא, יותר הוא בעיני

עצמו כלא נחשב נגד גדולת הבורא יתברך, אבל כשהאדם עושה מצוה והוא סובר שהאו

עובד את ה', זה המצוה אינו נחשב לו לכלום, וזהו פירוש הפסוק "ונפש כי

תחטא", כלומר: מה החטא? "ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה

ואשם", כלומר שהמצוה הזאת יעשה לו כלא, והוא סובר שעובד ה' כראוי

ואשם.

(מתוך פירוש "קדושת לוי" על

התורה לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב)

קוראים מגיבים (למאמרה של דליה מרקס – גיליון תרומה תשע"ג)

שלוש תוספות עלו בדעתי למקרא דבריה המרתקים של

דליה מרקס לפרשת תרומה.

1.       את הנשים הטוות חכמות הלב מן התורה מזכיר ר' אליעזר

דווקא לגנאי, בירושלמי סוטה פרק ג: "אין חכמתה של האישה אלא בפלך", ולכן

הוא מסרב לענות לשאלתה של אישה בדברי תורה. בפרקי דר' אליעזר, חיבור מאוחר המיוחס

לו, אותו פסוק עצמו נדרש דווקא במסגרת שבחן של נשות ישראל, אשר טוו עבור המשכן וגם

סרבו לתת את תכשיטי הזהב שלהן לעגל ולכן שכרן בעולם הזה הוא שמירת ראשי חודשים, ובעולם

הבא שהן עתידות להתחדש.

2.       המסורת אודות הפרוכת שנטוותה כך שיש לה פרצוף שונה

בכל צד, הזכירה לי סיפור של תמר רוס אודות בית כנסת שבו על המחיצה בין הגברים

לנשים רקום פסוק כך שהגברים יכולים לקרוא אותו בעוד הנשים רואות אותו רק מצד שמאל

של הבד. מעניין גלגול זה של הפרוכת המפרידה ועוצרת את הניגשים אל הקודש, למחיצה,

ולא רק לוילון שעל ארון הקודש, בבתי הכנסת שלנו.

3.       גלגול נוסף של הפרוכת הוא הפרגוד, המחיצה אשר

בעולמות העליונים. בפיוט "אלה אזכרה" מצויינים כתמי דם מקדשי השם אשר

עליה. ובתלמוד הבבלי יומא נ"ז ע"א מסופר כי ר' אלעזר בר' יוסי ראה את

הפרוכת של בית המקדש בגנזי רומי, כולל כתמי הדם אשר עליה, אולי דם הקרבנות.

יישר כוח גדול.

לאה שקדיאל, ירוחם