וְאִם לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים אוֹ

לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה

 וְהֵבִיא

אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָּאת

 לֹא יָשִׂים

עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה כִּי חַטָּאת הִוא.

(ויקרא ה, י"א)

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. כְּבָר אָמַרְנוּ (מצוה צה) כִּי עִנְיַן הַקָּרְבָּן לְהַזְכִּיר וּלְהָשִׁיב הַחוֹטֵא

אֶל לִבּוֹ בְּכֹחַ הַפְּעֻלָּה כִּי הֵרַע מַעֲשָֹיו, וְשֶׁיְבַקֵּשׁ מְחִילָה לָאֵל

עַל הֶעָשֹוּי, וְיִזָּהֵר עַל הֶעָתִיד. וּמֵחָכְמָתוֹ בָרוּךְ הוּא וּבִידִיעָתוֹ,

קַלּוּת שֵֹכֶל בְּנֵי אִישׁ וּמִעוּט הֲבָנָתָם וְדַלּוּת כֹּחָם, הֵקַל עֲלֵיהֶם

הַכַּפָּרָה בַּחֲטָאִים הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לִהְיוֹתָם כְּפִי עוֹשֶׁר בְּנֵי

אָדָם וְעָנְיָם, לְפִי שֶׁכִּשְׁלוֹנָם קָרוֹב אֵצֶל בְּנֵי אָדָם, שֶׁאֵין סָפֵק

כִּי (כָּל) חֵטְא הַלָּשׁוֹן קָרוֹב וּתְמִידִי יוֹתֵר מֵחֵטְא הַמַּעֲשֶֹה, וְזֶה

יַסְפִּיק לְךָ עַל הַשְּׁבוּעוֹת.

(ספר החינוך

– מצוה קכג)

לא ישים עליה שמן (ה, י"א) – במנחת חוטא, והטעם כתב בחינוך (מצוה קכ"ה) ששמן רמז לגדולה שצף על כולן, והחוטא צריך להיות

בדאגה ושפלות, וגם שלא להטריח העני יותר מדאי.

 (רבי יוסף פצנובסקי :ספר פרדס יוסף ויקרא ה, י"א)

את קרבנו

אשר חטא – נשווה את

המקומות הבאים: "ואת אשר חטא מן הקֹדש".

(להלן ה, טז)

"חוטא

נפשו" (חבקוק ב, י) – בפסוקים אלה המושא של פעל "חטא" איננו גופו

של החטא, אלא הדבר שנפגם על ידי החטא: חפץ, שאדם חטא כנגדו ופגע בו על ידי החטא. נמצא

זה פירוש "את קרבנו אשר חטא": הביטוי של קירבת ה', שהוא קיפח אותה על ידי

חטאו.

(הרש"ר

הירש ה, י"א)

מלח-מים, נפש-אדם

אילון לנגבהיים*

לפסוק הפותח את פרשת

קרבן העולה ולפסוק הפותח את פרשת קרבן המנחה משקל ותחביר דומים המבליטים הבדל

מהותי בנושא המשפט. בקרבן עולה נכתב: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן

הבהמה: מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (פרק א, פסוק ב') ואילו במנחה נכתב: "נפש כי תקריב

קרבן מנחה לה' – סולת יהיה קרבנו…" (פרק ב'

פסוק א')

הקושי בשינוי הלשון הטריד גם את חז"ל

אשר פרשו לשיטתם: "מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה 'נפש'? אמר הקב"ה: מי

דרכו להביא מנחה – עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני". (מנחות ק"ד ע"ב) הגמרא מסיקה שהמילה

החריגה "נפש", מקנה למקריב קרבן המנחה מן הצומח (שהוא לכאורה

הקורבן הפשוט ביותר), את המעלה הגבוהה ביותר. על פי גמרא זו ערך הקרבן בעיני

הקב"ה אינו מבטא את ערכו הנומינלי בשוק, אלא את מידת הקרבתה של הנפש המביאה

אותו. העני המקריב את קרבן המנחה משקיע חלק גדול יותר מהונו ומצרכיו בקורבן המנחה,

הוא משקיע בה את חיותו ונפשו ממש, ולכן ערכו בעיני הקב"ה רב ביותר.

הרב קוק מיישב את הקושי הנ"ל באופן שונה

לחלוטין ב"חזון הצמחונות והשלום":

אמנם בהגיע תור האנושות לצעדים היותר רמים,

בהירפא כליל המוח של הנפילה המוסרית, שגרמה את הצורך של שימת איבה בין הגזעים,

כמקום שהייתה ראויה להתכונן דרך סלולה, של יחש אהבה ואחווה, בין האדם לכל החי – אז

מברכת הטבע, מיתרון המוסר וטוב ההנהגה, …ימלא האדם אומץ וחיל, עד לאין צורך

לשימוש אכילת בשר מצד העמדת חוזק כוחות גופו. על העת ההיא שהיא ראש פסגת הגעת

הקולטורה הטהורה, אמרו חז"ל דברם הגדול, שהוא גדול ומפליא "כל הקרבנות

בטלין לעתיד לבוא" (תנחומא אמור יט) והכתוב אומר על קץ החזון "וערבה

לה' מנחת יהודה וירושלים" הבליט מנחה מן הצמחים, במקום

הקרבנות. ורמוזה גם כן בתורה: "ונפש" גבי מנחה בניגוד הזבחים שכתוב בהם

"אדם", להורות על סיבת החיסרון, כלומר "האדם" המסופר במעשי

בראשית בירידתו ונפילתו, הצריך להקמה משפלותו המוסרית… להורות שחיסרון ההשלמה

הכללית הוא הוא מן המקום האמתי לתכלית הקרבנות כדי להשלים למען מלאת את החסר.

הרב קוק צופה שהקרבנות יתבטלו כאשר המדרגה

המוסרית האנושית תעלה והאנשים יבחלו באכילת בעלי חיים.

אך כל שעה שהאדם, היצור החומרי, שבוי ברמה מוסרית נמוכה של תאוות, קנאה, וחמדנות,

ראוי לו להכיר טובה לאלוקיו באמצעות הקרבת קרבן מן החי. שכן בדרך זו האדם

"ממלא את החסר" ושם את המוות של בעל החי הנגרם בשל תפיסתו המוסרית

הנמוכה במרכז השיח שלו עם אלוקיו. אך במציאות עתידית שבה הופך האדם ל"נפש"

זכה, ומכיר בכך ששחיטת בעלי חיים

לצורך אכילתו אינה מוסרית, תישאר מהקרבת הקורבנות המנחה מן הצומח בלבד.

מלבד העובדה שהתורה פתחה בלשון

"נפש" את פרשת המנחה, היא הזכירה בהקשר של קורבן זה היבט ייחודי נוסף: "וכל

קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוהך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב

מלח" (פרק ב' פסוק יג').

הסברים פרשניים רבים ניתנו לחובת המלחת קרבן

המנחה, על פי תכונותיו של המלח ושימושיו. בפשטות, השימוש העיקרי שעושה האדם במלח

הוא בנתינת טעם למזון. לכן, תפקיד המלח הוא לתבל את המנחה המוגשת למאכל הכוהנים

בבית המקדש כדי שלא תהיה תפלה (רמב"ן, אבן

עזרא).

גם אם פירוש זה מסביר בפשטות מדוע יש להמליח

את המנחה, אין בו כדי להסביר מדוע נתייחד המלח מהלבונה או השמן שגם הם חלק מקורבן

המנחה, בכך שנכרתה בעניינו ברית.

ניתן להסביר את המושג "ברית

מלח" על דרך הדרש: הפירוש הראשון שמובא בדברי בעלי התוספות נותן לברית

המלח משמעות של שימור והמשכיות, בדומה לשימוש במלח בשימור מזון. המלח הוא חומר

גבישי שמתמוסס היטב במים, ובשל כך סופח אליו מים מתוקים מתוך גופים מימיים וגורם

לייבושם. השימוש במלח לשימור מזון נובע מתכונה זו שלא מאפשרת לריקבון להתפשט

במוצרי מזון שהומלחו. שימוש דומה יש למלח בצריבת פצעים וריפויים אשר הקנה למלח

דימוי בריאותי¹.

הפירוש השני על דרך הדרש מובא על ידי האבן

עזרא בפרשת קורח: (במדבר, יח, פסוק יט) "ברית

כרותה על גזרת ארץ פרי למלחה ומקום המלח כמו נכרת שלא יעלה בו צמח וכן גופרית ומלח

(שריפה כל ארצה)" בשל הזיקה של המלח למים, אדמה מלוחה אינה מאפשרת לצמחים

לשתות מים ולכן הם אינם יכולים לגדול על פניה. תכונה זו של האדמה מזוהה עם תכונת

הצריבה של הפצעים, גורמת לארץ להיות 'שרופה' וצחיחה. על פי השקפה זו, המלח מהווה

סעיף ענישה במקרה של סטייה מכללי הקרבת הקרבנות.

הפירוש השלישי על דרך הדרש, הוא אולי התמוה

מכולם. בדברי רש"י על אתר כתוב: "שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית

שהובטחו המים התחתונים לקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג". פירוש זה המבוסס על

מדרש חכמים, מציג את ברית המלח כפיצוי שנתן ה' למים התחתונים שהופרדו מהמים

העליונים ביום השני לבריאת העולם. הפיצוי למים התחתונים מתחלק לשניים: א. המלח

שמוצאו מהמים מוקרב עם המנחה, ב. המים עצמם מוקרבים בניסוך המים.

עתה נותר לברר מדוע נכרתה ברית המלח דווקא

בהקשר של קרבן המנחה. ראינו לעיל, כי למילה "נפש" שנאמרה בפתיחת התורה

לפרשת קרבן המנחה יכולים להיות שני מובנים: מחד, למדנו מדברי הגמרא שהעני שמביא את

המנחה, מבטא בכך הקרבה בעלת ערך גבוה במיוחד השקולה להקרבת נפשו. מאידך, למדנו

מדברי הרב קוק שהמנחה היא קרבן שמביאה "נפש" שהגיעה למדרגה מוסרית גבוהה

שאינה מאפשרת לה ליטול חיים מסוג

כלשהו. על פי שני הפירושים נראה שמקריבי המנחה נמצאים בשני הקצוות של החברה: בצד

אחד העני, שחייו החומריים כל כך קשים עד שידו אינה משגת אפילו לקנות עוף. מצד שני,

יפה הנפש, העדין שמתנגד למאכל בעלי חיים.

בהשראת ברית המלח, אני מציע כאן משמעות

שלישית למילה "נפש" המרחיבה את הקטגוריה של האנשים שיכולים להקריב את

קרבן המנחה. לפי דעתי, המלח במים הוא משל לנפש האדם. ה"נפש"

שבגוף האדם, נותנת בו טעם כפי שנותן המלח למים. מחד, כפי שהמלח משמש מזור לפצעים,

הנפש חיונית לריסון תאוותיו ויצריו של האדם ומהווה עבורו מרפא. מאידך, כפי שהמלח

באדמה עלול להמית בה כל חי וצומח הנפש האלוקית שבאדם עלולה גם להתייאש ולנתק אותו

מהעולם החומרי. לבסוף, מכיוון שקרבן המנחה אינו עולה לשמיים בשריפה כקרבן העולה,

נחוץ המלח כדי לתת בו טעם וייחוד כפי שהנפש נחוצה לגוף כדי לחיות חיים של משמעות וקדושה. לכן, משמעות המילה

"נפש", מצביעה על הצורך לצירוף התכוונות נפשית מיוחדת לקרבן המנחה שלא

קיימת בהבאת קורבנות הנדבה האחרים.

רמז לדבריי מצאתי בדברי בעל מי השילוח:

(המלח)

הוא היפך הטוב, כי לא יניח להתפשט ולגדל הטוב, כי ארץ מליחה אינה מגדלת, אך הוא

דבר שיוכל להתערב עם הטוב ולהוסיף טעם לטוב. ועל זה יקרא גם רב החובל 'מלח', לפי

שמערבב עם המים ומלח הוא לשון ערבוב, ועל עניין הזה נאמר 'וכל קרבן מנחתך

במלח תמלח', היינו שידבק האדם לה' יתברך את עצמו ולא ינתק על ידי שום דבר בעולם

הזה. רק אדרבה, יתברר דבקותו ביותר בטוב טעם ודעת.

נדמה לי, שבטקסט הקצר הזה, ניתן למצוא מגוון

גדול של משמעויות. אך בשל הסתירות הרבות שבו, איני בטוח שירדתי לסוף דעתו. אני

מזמין את הקוראים להאיר את עיני בעניין זה.

*  גילוי נאות: כותב המאמר אינו צמחוני

1. בשפות

הלטיניות המילה בריאות (salus) קשורה למילה מלח (sal).

אילון

לנגבהיים הוא דוקטורנט ומורה לפיסיקה.

'אדם כי יקריב מכם'

'אדם כי יקריב מכם':

מתוך הלשון הזה נראה כי אפשר להקריב קרבן מן האדם, לפי שהיה לו לומר 'אדם

מכם' כי יקריב קרבן, אבל הכתוב הוא מונעו ואוסרו, וביאורו: אדם כשירצה להקריב מכם קרבן

לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו, לא מן האדם, וזהו מאמר הנביא (ירמיה יט) 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'. ומפני זה התחילה פרשת הקרבנות במלת

אדם, לומר כי אדם יהיה המקריב ולא הקרבן.

(רבינו בחיי ויקרא א , ב)

'אדם כי יקריב מכם' כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים

והכנעה על דרך 'ונשלמה פרים שפתינו'. וכאמרו 'זבחי אלהים רוח נשברה', כי אין חפץ

בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת.

 (ספורנו ויקרא א , ב)

'אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן

הבהמה' (ויקרא א ב). יש להבין מה דכתיב

בתורת כהנים כמה פעמים אדם. ונראה לפי עניות דעתי דהִנֵה, מן הסתם, באם לא

חטא אדם הראשון, היה עניין הקרבת קרבן באופן אחר כעניין מלאכים בדרך רוחני,

כמאמר השם יתברך (שמות רבה ל"ח, ד') 'דברים אני

מבקש', לזאת כתיב מקודם אדם, כלומר שבשביל חטא אדם צריך להיות התיקון על

דרך זה, כי יקריב קרבן לה' מן הבהמה.

(יודעי בינה, עמוד נז)

מיהו האדם המקריב ?

אדם לרבות גרים, שהם מקבלים ברית כישראל ולרבות אפילו אינו

יהודי, ואע"ג דאדם משמע כאן ישראל , מיהו מדכתיב אבתריה

(מכיוון שכתוב לאחר- מכן) מכם, דמשמע מכם ולא מאומות אחרות והוי מעוט אחר

מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אינו יהודי. וכן אמרינן בעלמא (אנו

אומרים בדרך כלל) 'איש איש' לרבות אינו יהודי, שנודרים נדרים ונדבות כישראל.

 (חזקוני ויקרא א , ב)

הקורבן כמסמל את אופן ההתקרבות

לה'

וְאִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ לה', וְהִקְרִיב מִן הַתֹּרִים אוֹ מִן

בְּנֵי הַיּוֹנָה אֶת קָרְבָּנוֹ – ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי אמר: בוא וראה כמה

חס הקב"ה על ממונם של ישראל – אמר להן: מי שנתחייב להביא קרבן יביא מן הבקר

אם עולה קרבנו, ואם לא מצא מן הבקר יביא כבש אם כבש, ואם לא מצא מן הכבשים יביא מן

העזים ואם עז, ואם לא מצא מן העזים יביא מן העופות ואם מן העוף, ואם לא מצא מהעוף

יביא סלת סלת מנחה תמיד, ולא עוד אלא שכל הקרבנות אינן באים חציים וזו באה חציים (ויקרא ו) 'מחציתה בבקר ומחציתה בערב' ולא עוד, אלא כל מי שהוא מקריב אותה מעלה עליו

הכתוב כאלו הוא מקריב מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (מלאכי א) 'כי ממזרח שמש עד

מבואו וגו".

(ויקרא רבה פרשה ח ד"ה ד ביום המשח)

אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן

הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני

יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח.

(בבלי בבא

קמא צג, ע"א)

ההתקרבות אל ה' דורשת לעתים שחיטתן של "פרות

קדושות"

המצרים היו

עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי צאן, וכן היו כתות מן

ה"צאבה" (עובדי אלילים שמרכזם בבבל) עובדים לשדים וסוברים שהם מתדמים בצורת

העזים ולפיכך היו קוראים את השדים שעירים ולפיכך היו אותם כתות גם אוסרים

אכילת העזים. ולפיכך תמצא ההודים עד זמננו זה אינם שוחטים את הבקר כלל – וכדי

למחות עקבות ההשקפות הבלתי נכונות הללו, נצטווינו להקריב לו שלושת המינים דוקא מן

המקנה מן הבקר ומן הצאן, כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, בו מתקרבים

לפני ה', ובאותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות שהם מחלות

הנפש האנושית בהפך אשר בקצה השני.

 (מורה נבוכים לרמב"ם, חלק ג', פרק מ"ו)

כדי להיגאל יש להיטהר

ופרשת החודש

ברביעית, לפני ראש חודש ניסן, שעניינו של יום הוא. וחודש ניסן הוא ראש לכל החדשים ולסדרי

הרגלים. ואמרו רבותינו ז"ל: (ירושלמי פ"ג ה"ה) בדין היה להקדים פרשת החודש לפרשת פרה, שהרי

באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה קדמה פרשת פרה? לפי שהיא טהרתן

של ישראל,פירוש מטומאת מת,כדי שלא יהיו נדחין לפסח שני.

(ספר

השל"ה, מסכת מגילה מב)

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי

יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ

גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי אלהים.

(יחזקאל מה, ט – הפטרת פרשת החוש לפי מנהג התימנים)

וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם

מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ

מֵאֲחֻזָּתוֹ.

(יחזקאל מו , יח – סוף הפטרת פרשת החודש לפי מנהג אשכנז)