וְאִם

לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי

תֹרִים, אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה,

וְהֵבִיא

אֶת קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר

חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת

לְחַטָּאת;

 לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ

שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ

לְבֹנָה, כִּי חַטָּאת הִוא. (ויקרא ה, יא)

אמר רבי יהודה: חביבה מצוה בשעתה, שמיד הוא מביא עשירית האיפה ואין ממתינים לו עד שיעשיר.

(ילקוט שמעוני ויקרא ד, סימן תעד)

מעשה באישה אחת שהביאה קומץ של סולת [לבית המקדש], והיה הכהן מבזה עליה ואמר: מה הן מקריבות? מה בזה לאכול? מה בזה להקריב? נראה לכוהן בחלום: אל תבזה עליה, כאילו נפשה הקריבה.

(ויקרא רבה ג, ה)

זה

שאמר הכתוב (ישעיה נז, טו):

"להחיות רוח שפלים". אמר רבי יצחק: בוא וראה, כשהזכיר הקב"ה קרבן

בהמה, שהיא קרבן עשיר, לא הזכיר נפש בעליה ולא שמם, אלא (ויקרא

א, ב): "אדם כי יקריב"; אבל, כשהזכיר קרבן מנחה

שהיא קרבנו של עני, חיבבה ופירסמה ואמר: "נפש כי תקריב" – כאילו

הקריב את נפשו. תדע לך, שהרי לא היה לו אלא סאה חיטים למחית ביתו, נטלה וטחנה

ועשאה סולת והביאה קרבן ונשאר בלא כלום, העלה עליו הכתוב כאילו נפשו הוא מקריב,

לפיכך נאמר: "ונפש כי תקריב".

(מדרש

הגדול, מובא בנ. ליבוביץ: עיונים חדשים בספר ויקרא, עמ' 42)

למה לי קורבנות עכשיו?

יונתן אוריך

פרשת ויקרא פותחת את ספר "תורת כהנים", החומש השלישי. נראה כי

עניינו של ספר שמות, הקודם לסדר קריאתנו, הוא שחרור בני ישראל מעבדות מצרים ויצירתם

כאומה. אולם, עד כה פגשנו בקיומו של אורח חיים

פאסיבי ("ה' ילחם לכם ואתם תחרישון") שהביא לדיכוי יכולת היצירה של העם.

כעת אנו ניצבים אל מול הקריאה להקמת משכן לצד ארגון עבודת הכהנים והקורבנות. כל כך

למה?

הסדר המדוקדק של עבודת המשכן ממסד את עבודת השם ומעמיד אותה על פרקטיקה

ומחויבות – שלא על החוויה הדתית לבדה. המחויבות לעבודת השם תלויה ועומדת, גם ללא

חשק או רצון עז. יסוד ה"התחברות" חשוב ומרכזי ("רחמנא לבא

בעי"), אך קיימת הבנה פשוטה כי רגשות דתיים לא מסוגלים להחזיק מעמד לאורך זמן

ללא מחויבות למסגרת הלכתית-פרקטית.

לעניות דעתי, זימונו של משה אל אוהל מועד היא סוג של נתינת מסגרת לעבודת השם.

המסגרת, ההזמנה, הופכת את המעמד של עמידה לפני המקום לטקסית ומכובדת יותר. אם מעמד

שכזה היה כלאחר יד, באקראי, הוא היה נראה אחרת לגמרי. דומני כי כך מובא גם במדרש (ילקוט שמעוני ויקרא, פרק א רמז תכט):

מכאן אמרו: כל תלמיד חכם שאין בו דעה, נבֵלה טובה ממנו; תדע לך שכן הואף צא

ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו נסים על ידו נפלאות

בארץ חם ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד התורה ונתעסק במלאכת המשכן, אף

על פי כן לא נכנס עד שקרא לו, שנאמר: "ויקרא אל משה"

לטכניקה של מלאכת המשכן ישנה חשיבות נוספת. החוטא מסתובב בעולם ואיננו מוצא את

מקומו. הוא מבקש מזור לתחושות האשם הקשות המלוות אותו, תקווה בעבודת אלוקיו. התורה

מציעה לו את דרך התשובה והתיקון, יחד עם עבודת הקורבנות. השחיטה הטכנית איננה

מועילה לו לאדם לדבר, אך היא מהווה סמל משמעותי למידת השלום – אותה כדאי לו לחוטא

לאמץ. כך מפרש רבנו בחיי על אתר:

עוד יש לפרש, שהכשיר הכתוב הבהמות אצל המזבח כדי להורות על מדת התמימות ובה

ראוי שיתנהג האדם, כי מין הבהמות תם, ומשכנם בישוב, ובהם בחר יעקב אבינו שאמרה לו

אמו (בראשית כז) 'לך נא אל הצאן', והוא היה בוחר במדת השלום ונקרא

איש תם שתרגומו גבר שלים, והתורה שנתנה לזרעו כולה שלום, שנאמר (משלי ג) 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום', וכן ישראל נקראו שולמית, שנאמר (שיר ז) 'שובי שובי השולמית', לפי שהם אומה ששלום העולמים דר בתוכה, לפיכך בחר

הקב"ה המין הזה לקרבן כי הקרבנות הם שלום בעולם…

רעיון זה של קורבן ומזבח כביטוי לשלום, כבר מובא במספר מקומות: "ואם מזבח

אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה" (שמות כ', כב). ורש"י, בעקבות חז"ל, מפרש: 'שהמזבח נברא להאריך ימין ש אדם,

והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך. ועוד שהמזבח

מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל'

סמל השלום בעבודת הקורבנות איננו רק בבחינת "וורט" חביב לערב שבת.

הוא מעוגן בפשטי המקראות. דומני כי עבודת הקורבנות היא מעין "תשובת

המשקל" לחטא הקורבנות של קין והבל. שניהם רצו להקריב לקב"ה ממיטב רכושם,

רוצים בכל מאודם בעבודתו. רצון עז זה הביא אותם לשנאה ורצח. בנוסף לפשוטו של מקרא,

המתאר את קנאתו של קין בהבל, מתאר המדרש את היריבות ביניהם סביב בעלות על מקום

המקדש

ועל מה היו מדיינין? אלא זה אומר בתחומי בית המקדש נבנה, וזה אומר בתחומי בהמ"ק

נבנה, שנאמר 'ויהי בהיותם בשדה', ואין שדה אלא בהמ"ק, היך מה דאת אמר (מיכה ג) ציון שדה תחרש, ומתוך כך (בראשית ד) ויקם קין אל הבל אחיו וגו. (בראשית רבה פרשה כב ד"ה ז ויאמר קין).

מדרש זה והסיפור במסכת יומא (כג, ע"א) על הכהנים שהתחרו על ניקוי המזבח

מראים לנו שחז"ל היו מודעים גם לסכנות הטמונות בלהט דתי המלווה בתחרותיות.

כלומר: עבודת הקודש כשלעצמה אינה מבטיחה שלום אם בני אדם מונעים על ידי רכושנות

ותחרותיות.

אך, תורת הקורבנות הרחוקה כל כך מהתפרצות רגשית-משיחיסטית, המתבטאת

בפרטי-פרטים של פרקטיקה, היא תשובה לדמו של הבל על המזבח הראשון. עבודת השם לא

יכולה לסבול שנאה, כעס ורצח.

יונתן אוריך הוא תלמיד ישיבת הר עציון

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' – מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר

וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.

הקרבנות: מכם? מן הבהמה?

מה כתיב למעלה מן העניין ? 'והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה' ואחר כך 'זאת

תורת העולה'. אם בקשת להקריב קרבן, לא תגזול לאדם כלום. למה? כי ה' אוהב משפט שונא

גזל בעולה. ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה? כשתנקה ידך מן הגזל. אמר דוד: 'מי יעלה

בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב'. ומתחילת הקרבנות אתה למד 'אדם כי

יקריב- מכם'

אמר הקדוש ברוך הוא: כשתהא מקריב לפני, תהא כאדם הראשון שלא היה גוזל מאחרים,

שהוא היה יחידי בעולם.

(ילקוט שמעוני ויקרא פרק ו, סימן תפ)

'אדם כי יקריב מכם': מתוך

הלשון הזה נראה כי אפשר להקריב קרבן מן האדם, לפי שהיה לו לומר 'אדם מכם' כי יקריב קרבן, אבל הכתוב הוא מונעו ואוסרו, וביאורו: אדם כשירצה

להקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו, לא מן האדם, וזהו מאמר הנביא

(ירמיה יט) 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'. ומפני זה התחילה פרשת הקרבנות במלת

אדם, לומר כי אדם יהיה המקריב ולא הקרבן.

(רבינו בחיי ויקרא א , ב)

כתיב (ירמיהו י"ט) 'אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי'.

'אשר לא צויתי' – זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר (מלכים ב' ג') 'ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו

ויעלהו עֹלָה'.

'ולא דברתי' – זה יפתח;'ולא עלתה על לבי' – זה יצחק בן אברהם.

(בבלי תענית ד ע" א.)

'אדם כי יקריב מכם

קרבן לה' מן הבהמה' (ויקרא א ב). יש להבין מה דכתיב בתורת כהנים כמה פעמים אדם. ונראה לפי עניות דעתי

דהִנֵה, מן הסתם, באם לא חטא אדם הראשון, היה עניין הקרבת קרבן באופן אחר

כעניין מלאכים בדרך רוחני, כמאמר השם יתברך (שמות רבה ל"ח, ד') 'דברים אני מבקש',

לזאת כתיב מקודם אדם, כלומר שבשביל חטא אדם צריך להיות התיקון על דרך זה,

כי יקריב קרבן לה' מן הבהמה.

(יודעי בינה, עמוד נז)

מיהו האדם המקריב?

אדם לרבות גרים, שהם מקבלים ברית כישראל ולרבות אפילו אינו יהודי, ואף על גב דאדם משמע כאן ישראל , מיהו מדכתיב אבתריה (מכיוון שכתוב לאחר–

מכן ) מכם, דמשמע מכם ולא מאומות אחרות והוי מעוט אחר מעוט, ואין מעוט אחר מעוט אלא לרבות אינו יהודי. וכן אמרינן בעלמא (אנו אומרים בדרך כלל)

'איש איש' לרבות אינו יהודי, שנודרים נדרים ונדבות כישראל.

(חזקוני ויקרא א , ב)

"על קמצא ובר–קמצא חרבה ירושלים"

מעשה באדם אחד שהיה אוהבו קמצא ושונאו – בר קמצא.

עשה סעודה, אמר לשמשו: לך והבא לי קמצא. הלך והביא לו את בר–קמצא. בא [בעל הסעודה] ומצאו [לבר–קמצא] יושב.

אמר לו: הרי אתה שונא אתה לי,

ומה–לך כאן?

עמוד וצא! אמר לו: הואיל ובאתי–הניחני, ואתן לך דמי כל–מה–שאוכל ואשתה. אמר לו: לא… אתן לך כל דמי סעודתך – לא! תפסו בידו,

העמידו והוציאו.

אמר בר–קמצא:

הואיל וישבו חכמים ולא מחו בו – מכלל שנוח להם – אלך ואלשין אליהם לפני המלך. בא ואמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים… אמר לו הקיסר: מי יאמר?..

אמר לו: שלח להם קרבן ותראה אם יקריבוהו.

הלך ושלח בידו עגל משולש. בהליכתו הטיל בו בר–קמצא מום בניב–שפתים, ויש אומרים – בדוקין שבעין, מקום שלנו הוא מום ולהם אינו מום.

אמרו חכמים להקריבו, משום שלום מלכות; אמר להם רבי זכריה בן אבקילוס: יאמרו, בעלי–מומים קרבים למזבח?!

אמרו להרוג את בר–קמצא,

שלא ילך ויספר למלך. אמר להם רבי זכריה: יאמרו: מטיל מום בקדשים יֵהרֵג?!

אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.

(בבלי גיטין נה, ע"ב ונו, ע"א – תרגום לעברית ע"פ ספר האגדה)

קוראים מגיבים

מטמינים פצצות בבתים של פרופסורים, ואנו שותקים. מול הפגנות פוליטיות בשם הדת של אנשי ימין קיצוניים, אנו מחרישים. מול פוגרום ותקיפות למיניהן שעושים אותם אנשי ימין קיצוניים בבני מיעוטים, אנו פשוט לא מגיבים. במקום זה, יותר מדי זמן אני קורא את הספקולציות התלמודיות המעורפלות והמפולפלות של הכותבים המכובדים ב– "שבת שלום". אני מבין שדיון אמיתי בנושאי המחלוקת לא יתקבל בברכה בכל בית כנסת. למרות זאת, אני שואל מה הטעם בקיום כתב העת של תנועת "נתיבות שלום",

אם הוא כל הזמן עומד על הגדר,

בכל מה שנוגע לנושאים המוסריים האקוטיים של השעה?! אתה, העורך, הראית שאיכפת לך אך נראה כי הכותבים שלך מאמינים שבדרך כלל לתורה אין רלוונטיות בזמן המודרני. זהו כתב העת הדתי היחידי המופץ בבתי הכנסת, שיש לו הפוטנציאל להיות המוכיח בשער. הגיע הזמן שייקח אחריות ויאמר את דברו.

נכון, לשם כך דרוש אומץ לב.

דוד וויימן

פנחס לייזר, עורך "שבת

שלום" מעיר:

אני מודה לידידי דוד וויימן על מכתבו המאפשר לי להבהיר פעם נוספת את הקו המנחה

אותי בעריכת "שבת שלום".

כפי שהצהרנו בגיליון הראשון, מטרתנו העיקרית היא לחשוף בפני ציבור המתפללים

בבתי הכנסת בארץ הדגשים שונים בפרשנות התורה לדורותיה. הדגשים אלו הנובעים מקריאה

מחויבת במקורותינו יוצרים משנה סדורה הבנויה על ערכים שלדעתנו לא ניתן להפריד

ביניהם.

מבחינתנו, הדגשת העובדה שכל בני האדם, ללא הבדל דת, גזע ומין, נבראו בצלם

אלוקים וזכרון העבדות במצרים מחייבים יחס של כבוד לכל אדם באשר הוא אדם. כמו-כן,

לא ניתן לדעתנו להבחין בין מצוות "פולחניות" לבין הכרה בשלום כערך דתי,

כפי שגם כתב זאת היום יונתן אוריך בהביאו את המדרש על המזבח שנועד להאריך ימיו של

אדם.

למרות מחויבותנו העמוקה לערכים של צדק, חירות ושלום כערכים דתיים שמקורם בתורת

ישראל והכרתנו שזאת צריכה להיות תרומתה של הציונות הדתית, חשוב לנו ליצור שיח

רציני, גם מתוך מחלוקת לשם שמים, עם יהודים דתיים שאינם חושבים כמונו.

לכן, בניגוד אולי לגיליונות אחרים, איננו עוסקים בפובליציסטיקה פוליטית, אלא

בפרשנות ערכית

המזמינה דיאלוג. יש הבדלי סגנון בין הכותבים השונים בכל הנוגע למידת התרגום

המפורש של פרשנות ערכית זו, ואני, כעורך, מכבד את השונות הזאת.

לעתים, כפי שכתב דוד וויימן, אני רואה את תפקידי כעורך להגיב לאירועים קשים

המתרחשים לנגד עינינו, כאשר אירועים אלו הם בבחינת חילול שם שמים ומהווים פגיעה

חמורה במוסר התורני. מכיוון שבדרך כלל, הגיליונות מובאים לדפוס כשלושה שבועות לפני

מועד פרסומם והפצתם, לא ניתן כמובן להגיב לאירועים בוערים "בזמן אמת".

אני מאמין ומקווה שגם המסרים המועברים באמצעות דברי התורה של כותבינו ובחירת

המדרשים וקטעי הפרשנות מצליחים לעורר את קוראינו לחשוב על ערכים אנושיים פשוטים

כגון שלום, צדק חברתי, כבוד האדם, יחס לאחר ולזר במושגים תורניים ואנו מקדמים

בברכה כל תגובה בסוגיה חשובה זו.