"וַיִּהְיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת הָיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים"

(שמות לז,ט)

ויעש בצלאל את הארון". זהו שכתוב: "פתח דבריך יאיר מבין פתיים"(תהילים קיט,קל), בשעה שברא הקב"ה את עולמו, היה כולו מים במים, שנאמר "וחושך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים" ר' יהודה ור' נחמיה. ר' יהודה אומר: האור ברא הקב"ה תחילה ואח"כ העולם. משל למלך שבקש לבנות פלטין והיה המקום אפל. מה עשה? הדליק נרות ופנסין לידע היאך הוא קובע תֵּמֶלְיוֹס. לכך האור נבראת תחילה. ור' נחמיה אומר: העולם נברא תחילה. משל למלך שבנה פלטין ועטרו בנרות.

שאל רבי שמעון בן יהוצדק את רבי שמואל בר נחמן, אמר לו: בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל הגדה, מהיכן נבראת האורה? אמר: נתעטף הקב"ה בְּשַׂלְמָה והבהיק העולם מזיוו מראשו ועד סופו, כמו שכתוב: "עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה" ואח"כ "נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה"(תהילים קד,ב).

לפיכך: "פתח דבריך יאיר". ממנו למדו הצדיקים כשהיו מתחילין בדבר היו פותחין באורה תחילה.

אתה מוצא בשעה שאמר הקב"ה למשה שיעשה את המשכן, בא משה ואמר לו לבצלאל שיעשה את המשכן. אמר בצלאל: ובמה אפתח תחילה? פתח בארון שנאמר: "ויעש בצלאל את הארון" ואומר: "ועשו ארון".

(שמות רבה נ,א)

אמונה שאינה תלויה בדבר

יונתן מוס

קיים הבדל בין אופן הצגת התורה את שני האנשים האחראים על מלאכת המשכן. בעוד אהליאב מוצג עם שם אביו, אחיסמך, חברו למלאכה מוצג הן עם שם אביו והן עם שם סבו: בצלאל בן אורי בן חור. במשמעות ההבדל הזה נחלקו רש"י ונכדיו המיוצגים בפירוש 'דעת זקנים מבעלי התוספות'. נתחיל דווקא מהנכדים. לפי 'דעת זקנים', שמו של חור הוזכר כאן כי חור, לפי המדרש,^[1] התנגד לעשיית העגל ואף נהרג על כך, וכיוון שהמשכן נועד לכפר על מעשה העגל, "יבוא בן בנו (של חור, דהיינו: בצלאל) ויעשנו." רש"י, לעומת זאת, שם את הדגש לא על חור, אלא על אימו של חור, סבתא רבתא של בצלאל, הלא היא מרים, וכך הוא כותב בקצרה (על בסיס סוטה יב:) "חור בנה של מרים היה." 

זאת לא הפעם הראשונה שרש"י כותב כך על חור. בכל פעם ששמו של חור מוזכר בתורה, רש"י מתארו כבנה של מרים. במלחמת עמלק, כאשר מסופר שחור ואהרון תמכו בידיו של משה (שמ' יז, י), בסוף פרשת משפטים כאשר משה עולה להר סיני וחור ואהרן נשארים עם העם (שמ' כד, יד), וכאן כשנאמר שבצלאל בן בנו של חור.^[2]       

מדוע חשוב לרש"י להזכיר שוב ושוב שחור היה בנה של מרים? מה משותף לשלושת הסיפורים האלה בהם דמותו של חור מופיעה, וכיצד העניין הזה קשור למרים אימו? כדי לענות על השאלות האלה איעזר בפרשנות יפה שכתב החת"ם סופר על שירת הים. על הפסוק המתאר את שירת הנשים, כתוב בפירוש 'תורת משה'   

'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאןָ כל הנשים אחריה' (שמ' טו, כ), הנה באנשים כתיב 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' (שמ' יד, לא), האמינו כי אם אין משה העושה נפלאות, אין ה' עושה על ידי אחר. על כן אמרו 'כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו' (שמ' לב, א/כג). על כן ביקשו צורה שישכון עליה כבוד ה' כמו שכתב הרמב"ן (שמ' לב, א, ד). אך הנשים האמינו גם במרים הנביאה, אף על פי שלא עשתה נפלאות ולא שום דבר. על כן בעגל לא נתרצו הנשים, כי אמרו אם אין משה, יש נביאים אחרים! ועל כן התאספו אל חור בנה של מרים כי חשבו אם חור יעשה להם אלהים, שהוא בנה של מרים על ידי זה יתרצו גם הנשים, אבל חור מסר נפשו וזכה לבצלאל בן בנו שעשה המשכן.

החת"ם סופר מציג כאן שני דגמי אמונה אותם הוא ממגדר על בסיס רמזים שהוא מוצא במקורות. הוא מדייק מהבדל בין הפסוק המתאר את תגובת העם (אותה הוא מצמצם לגברים בלבד) להובלתו של משה לבין תגובת הנשים לשירתה של מרים. אמונת הגברים בה' הייתה תלויה בכל מיני דברים: בדמותו של משה, בניסים, ב-"צורה שישכון עליה כבוד ה'". אמונת הנשים, לעומת זאת, לא הייתה תלויה בדבר. הן קיבלו את הנהגתה של מרים "אף על פי שלא עשתה נפלאות ולא שום דבר" והן ידעו היטב שכוחו של ה' אינו מצומצם לנביא כזה או אחר, שהרי "אם אין משה, יש נביאים אחרים!".

את דגם האמונה שאינה תלויה בדבר ירש חור מאמו. לכן, הוא סרב, על פי המדרש, להיענות לבקשת הגברים, שנבעה מדגם האמונה שתלויה בדבר, ליצור להם עגל בהיעדרו של משה, ומשלם על כך בחייו. הנשים לא השתתפו בחטא העגל, שכן דגם האמונה שלהן הינו כשל מרים וכשל חור.

בשל אמונתו זו של חור שאינה תלויה בדבר, מוסיף החת"ם סופר, "זכה לבצלאל בן בנו שעשה המשכן." תוספת זו נראית, על פניה, תמוהה עד מאד. לכאורה המשכן עצמו דומה יותר לדגם האמונה התלויה בדבר מאשר לדגם שאינו תלוי בדבר. הרי גם את המשכן ניתן לתאר כ-"צורה שישכון עליה כבוד ה'". כמובן שקיים גם הבדל מאד משמעותי בין העגל לבין המשכן בכך שהראשון נעשה ביוזמת בני האדם והשני בציוויו של ה'. אבל בכל זאת, מוזר שדווקא נינה של מרים, נציגת האמונה שאינה תלויה בדבר, ימונה כאחראי על הפרויקט שהכי מתקרב לדגם האמונה ההפוך. במהדורה המודפסת של 'תורת משה' הוסיפו צאצאי המחבר שהוציאו את הספר לאור לאחר המלים "וזכה לבצלאל בן בנו שעשה המשכן" את המלים הבאות בסוגריים: ("שנעשה לכפר על מעשה העגל"). זהו רעיון מקובל, שהמשכן מכפר על חטא העגל, וכך גם הסביר 'דעת זקנים' את הקישור בין חור לבין המשכן, אבל רעיון זה איננו פותר את הבעיה בפרושו של החת"ם סופר.

ברצוני להציע פתרון אחר שיכול לענות גם על השאלה בה פתחנו: מדוע רש"י מזכיר שלש פעמים את ייחוסו של חור למרים. נבחן את שלש הפעמים האלה לאור פירושו של החת"ם סופר. נתחיל מהמקרה השני: בסוף פרשת משפטים משה עולה להר סיני וחור נשאר עם העם במחנה למרגלות ההר. כאן רש"י מציין את ייחוסו של חור, אליבא דחת"ם סופר, כדי להכין את הבמה להתרחשות המרכזית שתקרה במחנה בזמן הזה: חטא העגל.

מה בדבר הפעם הראשונה שרש"י מזכיר את ייחוסו של חור, בסוף פרשת בשלח? מצוידים בפרשנותו של החת"ם סופר יכולים אנו להבין זאת היטב. חור תומך שם בידיו של משה בראש הגבעה כדי לדרבן את העם הנלחם בעמלק: 'והיה כאשר ירים משה ידו, וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו, וגבר עמלק' (שמ' יז, י). לכאורה מדובר כאן בדוגמה מובהקת של דגם האמונה 'הגברית' התלויה בדבר!  אך בדיוק מסיבה זאת, מסבירה המשנה המפורסמת בסוף פרק ג' של מסכת ראש השנה, שיש להבין את המעשה באופן הפוך.

"וכי ידיו של משה עושות מלחמה? או ידיו שוברות מלחמה? אלא כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלן ומכוונין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברין, ואם לאו היו נופלים".   

חז"ל  מסבירים את ניצחון ישראל במלחמה כנובע מאמונתם הפנימית, בהכוונת לבם לה', ולא ממעשה מאגי התלוי בידיו של משה. ידיו של משה הן אמצעי, לא תנאי, ל"התגברות" של העם—פועל חוזר המורה על התחזקות כוחם הפנימי, המאפשר להם לגבור בקרב. לפי תפיסה זאת, בחירתו של רש"י לציין כאן שחור הוא בנה של מרים, שניהם בעלי האמונה הפנימית שאינה תלויה בשום דבר חיצוני, מתאימה ביותר. 

גם בפעם השלישית והאחרונה, בפרשתנו, רש"י והחת"ם סופר רומזים שגם את המשכן, עוד תופעה שלכאורה יונקת מדגם האמונה התלויה בדבר, יש להבין באופן הפוך. ולכן היה חשוב כל כך שבצלאל, נינה של מרים, ונכדו של חור, יהיה מי שאחראי על הקמתו. רק אדם היונק מהדגם ה"נשי" של אמונה שאינה תלויה בדבר יכול לדאוג לכך שהמשכן לא ייתפס כדבר שעליו האמונה תלויה, אלא כאמצעי לדרבון אמוני פנימי, לעבודת הלב.

זוהי כוונת החת"ם סופר באומרו שחור 'זכה לבן בנו שעשה את המשכן'. לא מדובר כאן ב'זכייה' במובן של תגמול על הקרבתו-העצמית של חור במעשה העגל, אלא בהמשך טבעי לשרשרת הדורות אשר מתחילה במרים, ועוברת בחור ובבצלאל, ואשר מאפיינת את נשות ישראל, שבה מעשים ומבנים חיצוניים אינם תנאי לחיים דתיים והנהגה רוחנית, אלא אמצעי.^[3]

בשולי הגיליון אוסיף שנראה כי המשכן, שנהיה למקדש, ואז לעוד מקדש, חדלו לפעול כאשר תורתם של מרים, חור, ובצלאל נשכחה מליבותיהם של ישראל, כאשר המקדש הפך מאמצעי להעמקת האמונה הפנימית לתנאי שבו כל האמונה תלויה. בשנים הרבות שחלפו מאז חורבן הבית השני, בהיעדר משכן ומקדש, הקשר בין שלומי אמוני ישראל לבין אביהם שבשמים לא רק שלא התערער אלא הלך וגבר. נראה כי אלה כיום המבקשים לעשות שוב "צורה שישכון עליה כבוד ה'" לא נוח להם עם אותה האמונה של הדורות הקודמים שאינה תלויה בדבר.

יונתן מוס – מלמד בחוג למדע הדתות באוניברסיטה העברית.

מדוע דווקא על מלאכת המשכן נצטוו בהקהֵל, אנשים, נשים וטף?

המושג הקהל הכולל אנשים, נשים וטף מוכר לנו משני מקומות. האחד הוא במצוות הקהל, שם נאמר: "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".(דברים לא, יב)

המקום השני הוא מעמד הר סיני, שגם בו מופיע המושג הזה: "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר יְהוָה אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן".(שם ד,י). ונאמר: "כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת". (שם יח, טז)

וכבר ביארו שמצוות הקהל היא מעין זכר למעמד הר סיני. אחת לשבע שנים חוזרים ישראל ונקהלים במקדש ושומעים את התורה מפי המלך, כשם שנקהלו בסיני לשמוע את התורה ניתנת מפי הגבורה על ידי משה.

… הרמב"ן אמר שהמשכן הוא המשכו של מעמד סיני. מעמד סיני היה חד פעמי, והמשכן נבנה להיות שכינתו בתוכנו תמיד. לפיכך אף הוא ראוי לו שיהיה בהקהל. מפני   כך מדגישה לנו התורה שהכל נידבו: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ…".

(הרב חיים סבתו בספרו 'אהבת תורה' בהוצאת ידיעות אחרונות)

להנכיח את האין

בלב המשכן, במקום הקדוש ביותר, נמצא ארון הלוחות שמכוסה בזהב. ועל הארון, כך כתוב בפרשתנו, ניצבים בני "כרובים" – שתי דמויות מכונפות, שפונות זו לזו. וביניהם, כך אומרים, נמצאת השכינה.

לא צריך להיות מומחה דגול ליהדות כדי להיבהל מה"כרובים" הללו, שהרי התורה מתנגדת בכל הזדמנות שיש לה לפסלים ולאלילים. ואיך יתכן שבלב המשכן ניצבים שני פסלי זהב עם כנפיים.

ובכן, ההפך הוא הנכון. במציאות הפולחנית של ימי המשכן, כל מקדש התהדר בפסל אלִילִי ענק, ומתחת לכל פסל שכזה היו שתי דמויות מכונפות, שני "כרובים", שהשתחוו לו והיללו אותו. ולכן מה שקורה במשכן כל כך גאוני. כי הכרובים פונים לכלום, לריק, לשום דבר. וזה מרגש ומורכב וגאוני, כי התורה לוקחת סיכון עצום, ומכניסה למקום הקדוש ביותר שני פסלים מוזהבים, פסלים שכל תפקידם בעולם – הוא להנכיח אין.

יאיר אגמון מתוך ספרו 'מה אהבתי' בהוצאת ידיעות ספרים.

טכס כליו / יַנַּּיי

טֶכֶס כֵּלָיו וּכְלָלָיו / וְנוֹי כִּלּוּלָיו וּמַכְלוּלָיו

יָהּ יִפָּה כְּבוֹד פּוֹעֲלָיו / בְּיֹפִי יִפּוּי מִפְעָלָיו

כָּלִיל הָיָה בְּהָדָר וּבְכָבוֹד / כִּלְּלוּהוּ עַנְנֵי כָבוֹד

לֹא הִסְפִּיקוּ לְמַלְאֹתוֹ אַנְשֵׁי כָבוֹד / עַד נִתְמַלֵּא מִשָּׁמַיִם כָּבוֹד

נֶשֶׁף אֵיבָה נָע… וְכָבָה / וְרֶצֶף אַהֲבָה בָּעֲרָה וְלֹא כָבָה

סָח טִפּוּחֵי מְרוֹמִים לֹא יְכַלְכְּלוּ כְבוֹדוֹ / וְאַפְסֵי יְ[צוּ]קִים לֹא יָכִילוּ הוֹדוֹ

ע… ייפה כֹחֲכֶם / וְיִיטַב פָּעָלְכֶם / ..דָר [בְּקִרְבְּ]כֶם / וְשָׁכֵּן בֵּינֵיכֶם

[1] ויקרא רבה צו, י, ג:  "בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, בתחילה הלכו אצל חור, אמרו לו (שמ' לב, א) 'קום עשה לנו אלהים'. כיון שלא שמע להן עמדו עליו והרגוהו. וראו גם סנהדרין ז.

[2] שמו של חור עולה עוד פעם אחת, בפרשת כי-תישא, בפסוק הזהה לפסוק בפרשתנו המתאר את מינוי בצלאל (שמ' לא, ב). רש"י מציין רק אצלנו, בהופעה השנייה של הפסוק הזה, ולא שם, בהופעה הראשונה, שחור בנה של מרים. ראו הסבר על כך להלן, בהערת השוליים הבאה.  

[3] כך ניתן להציע גם מדוע רש"י מציין שחור בנה של מרים כאן, בפרשת ויקהל, בפעם השנייה שמוזכר מינויו של בצלאל, ולא בפעם הראשונה שמינוי זה מוזכר, בפרשת כי-תישא. הפסוקים כאן, בשמ' לה, ל-לה, הנאמרים בלשונו של משה, כמעט זהים מלה במלה לפסוקים לעיל בשמ' לא, א-ה, הנאמרים בשם ה', אבל קיים הבדל אחד מרכזי ביניהם: כאן, ביחס לבצלאל, מופיעות המלים "ולהורות נתן בלבו" (שמ' לה, לד) שחסרות במקבילה בכי-תישא. המלים האלה כאן מרמזות לכך שבצלאל מורה ("להורות") את העם שגם במשכן שעל בנייתו הוא אמון, עיקר עבודת השם היא בלבו של אדם ("נתן בלבו").