שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה

 וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן.

(שמות ל"ה, ב')

וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה – לכאורה יש לומר למה הוצרך כפל הלשון לומר 'שבת שבתון לה" והיה די באומרו שבת לה'. ויובן בס"ד לפרש ע"ד דאיתא בשולחן ערוך (ה' שבת סימן' שד"ם):'ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה וכו' ע"ש', ונמצא לפי זה שיש תרי גווני (שני אופנים) שבת; הא' הוא שבת האמיתי שהוא יום השביעי באמת, והב' הוא שבת שיהיה בגוונא (באופן) הנזכר לעיל להולך במדבר ולא ידע וכו', שמונה ששה ימים מיום שנתן אל לבו וביום השביעי יקדש אותו כמו שבת בקידוש והבדלה, והגם שבאמת על הרוב יהיה אותו היום חול גמור אלא זה נחשב אצלו שבת גמור, ובוודאי שיש בו ג"כ הארת שבת מאחר שהוא מקדש ומבדיל בברכות, ולזה כפל הלשון שבת שבתון לה', שיש תרי גווני שבת ובזה אתי שפיר תרגום יהונתן בן עוזיאל שתרגם 'שבתא נייחא קדם ה" ולא תרגם כמו אנקלוס שתרגם 'שבת שבתא קדם ה" כי ודאי שבת זה של ההולך במדבר אם יזדמן לו שיהיה באחד מימי החול, אינו שבת גמור לכן תרגם לזה 'נייחא'.

(רבי יוסף חיים מבגדאד "הבן איש חי": אדרת אליהו שם, שם)

ויקהל משה וכו' ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת וכו' קחו מאתכם תרומה לה'. הענין הוא שנאמר שבת כאן קודם מלאכת המשכן, כי בבניין המשכן נתחברו כל ישראל בליבם מבלי שום התגאות אחד על חברו, כי בתחילה עשו כל חכם לב במלאכת המשכן כל אחד את עבודתו והראה לו כי עשו מלאכה נפלאה למאד, ואח"כ כאשר ראו החיבור שנתחבר יחד כל העבודה כל היריעות והקרשים, ראו כי כל אחד שייך לחבירו כאלו עשאם אדם אחד, והבינו כי כל מה שעשו לא היה בשכלם רק בסיעת הש"י ביד כל העושה במשכן, שיהיה אח"כ שלימות צורת הבנין, ואיך יוכל להתגאה אחד על חבירו מאחר שלא עשה בשכלו רק בסיעת ה'. וכן בגמ' מגילה (ט ע"א) במעשה דתלמי שכינס ע"ב זקנים והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו כמה שינוים, ודמה כל אחד בלבו שעשה וכיון לחכמה עמוקה, אך כאשר ראו כי כולם כוונו לדעה אחת, אז הבינו כי היה בסיעת ה'. ולזה נאמר פרשת שבת אצל מלאכת המשכן, כי עיקר התחברותם היתה ממצות שבת, כי שבת היא תוך כל המצות הנמצא בם כוונה לשם שמים, וזה הכוונה נקראת שבת, וגם במלאכת המשכן שכל עבודתם היתה לכבוד שמים כדי שתשרה שכינה בישראל, ובזה נתחברו לבם כי השכינה לא היתה שורה אף כשנחסר יתד אחד, ולכן לא היו יכולים להתגאות אחד על חבירו כלל, אף עושה הארון נגד עושה יתדות החצר כמאמר הגמ' (סוטה מ'.) מה איכפת לך, מיני ומיניה יתקלס עלאה, וזהו ויקהל משה את כל עדת בני ישראל.

 (מי השלוח, חלק א, ספר שמות, ויקהל א׳)

ארעיות הקדושה

בשמת חזן

בפרשת ויקהל אנו קוראים על מלאכת המשכן, או בשמו הנוסף והיפה – אוהל מועד, שהוא אולי מבנה הפולחן היהודי המרתק מכולם. באופן שמותאם למדבר ולנדודים הוא מבנה ארעי. נייד. שני שימושים משתמעים משמותיו: מקום ההתוועדות ומקום השכינה וכשמתבוננים בהוראות העשייה והבנייה שלו מגלים שהמילים החוזרות על עצמן ביותר הן: יריעות, לולאות, קרשים, קרסים ובריחים. העושים במלאכת המחשבת שבהקמתו הם אנשים שהכתוב מעיד עליהם כי הם אנשים חכמי לב. בצלאל, המנצח על המלאכה מלא ברוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, ואכן, הכלים שבתוך המשכן עשויים לעילא ולעילא, הרבה זהב, כסף, נחושת ועץ משובח. את המקדש בונים בנאים, ואילו במלאכת בניית המשכן עוסקים בנוסף על בצלאל ואהליאב אנשים ונשים חכמות לב. עם זאת למבנה עצמו, אותו מבנה מתקפל ונודד העשוי פרטים רבים ומדויקים, קשה לייחס פאר דווקא מכל התכונות שבעולם. זהו מבנה יפה אך בעיקרו הוא פונקציונאלי, זמני, שמשרת את בני ישראל במסעיהם במדבר. לעומת המבנה בירושלים שיש בתיאורו לפחות חמישה סוגי אבנים – המשכן אינו מכיל אבנים כלל, ועיקר בנייתו מחומרים שבאים מהחי והצומח, והרמב"ם אף פוסק שאין לבנות בעץ במקדש.

הרעיון של אוהל מועד הינו רדיקלי ומציב חלופה מפתיעה. מבנה קדושה מתקפל. משכן שנבנה באופן זמני. יריעות חוברות אישה אל אחותה, מוקם מבנה שלם – ובסוף השימוש מפורק ונישא למקום הבא. זהו לא המקדש המפואר והיציב של ירושלים. אין שום יומרה לקדושת המקום בו הוא ניצב. האדמה שעליה ניצב חוזרת להיות עפרא דארעא מיד כשהוא ממשיך הלאה – המקום בו עמד המשכן פרוץ שוב לרוחות וחולות המדבר, הופך לחלק מהנוף הטבעי והפתוח, וכשחונים שוב – המשכן מוקם מחדש, הכלים ממוקמים בתוכו, מסך ומכסה, כפורת ופרוכת ושוב מכסה הענן את האוהל וכבוד השם מלא את המשכן.

המשכן, ששימש כמקום פולחן, עדות והתוועדות, מגדיר אחרת את גבולות הקדושה ואת מהותה. כשמתבוננים במושג הקדושה במילון מוצאים כך (מילון אבן שושן, כרך ג'):

• נעלה ונשגב, כליל השלמות והטוהר – ביחוד כתואר לאלוהים.
• צדיק גדול, טהור ונעלה במוסריותו, המדבק בדרכי אלוהים.
• שהקדושה שורה בו, שאינו חולין.
• נעלה, מרומם, חשוב ונכבד ביותר.

וכמו שמפרט רודולף אוטו בספרו "הקדושה":

להודות ולהכיר ב"קדושתו" של דבר מה, הרי זה ליחס לו ערך יחיד במינו, אשר בתורת כזה סגולי לתחום הדתי.

משכן נישא מאתגר באופנים מסוימים את ההגדרה הזו. בין הצבה אחת לבאה הוא מקופל והופך להיות אוסף של חומרי גלם. הרב פרופסור ישראל אפרת כתב על הקדושה:

מההוראה העיקרית של מובדל ומופרש, של טאבו, של איזה כוח חשמלי כביכול, מוקצה מחמת סכנה כי כל הנוגע בו סקול יסקל או ירה יירה, קיבלה מילה זו את ההוראה של מובדל ומופרש לא מטעם שאסור לנגוע בו, אלא שאי אפשר לנגוע בו או להתקרב אליו מחמת רוממותו ושגבו.

וכאן, במקרה שלנו, במשכן, מעצם העניין, המגע בדבר עצמו הוא חלק מהותי מהסיפור. חלק משגרת קיומו. כך שהמשכן כמבנה ארעי מאתגר את הגדרות הקדושה הרגילות.

אפשר לומר בכלל שאחד האתגרים העומדים בפני אמנים הוא לקחת מושגים מופשטים ולהפוך אותם לגשמיים. במיוחד כשמדובר באמנות שהיא גם פרקטית. עיצוב יודאיקה למשל או ארכיטקטורה של מבני קדושה. הפער הקיים בין הרוח והחומר, האתגר של עיצוב הטרנסצנדנטי כישות קונקרטית, עומד כמעט בניגוד להמשך דבריו של הרב פרופסור אפרת:

הקדושה שואפת לרומם ולהעלות את האלוהות מעבר וממעל לעולם הגשמי.

זהו מתח שקיים בכל מקרה בכל מה שקשור לארציות שבפולחן, וכאן, עוד בטרם נתבונן בפולחן עצמו שהוא ודאי מעמיד אתגר במיוחד בפני הקורא העכשווי, עצם המבנה והפעולות הנכרכות בו, מחייבות עיסוק בגשמי הזה באופן תדיר ורציף.  עוד פרספקטיבה אפשר אולי למצוא בדברי הרב קוק (שמונה קבצים ח, צ):

הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּבָּנֶה עַל יְסוֹד הַחֹל, כִּי הַחֹל הוּא הַחֹמֶר שֶׁל הַקֹּדֶשׁ, וְהַקֹּדֶשׁ הוּא לוֹ צוּרָה. וְכָל מַה שֶּׁיִּהְיֶה הַחֹמֶר יוֹתֵר אֵיתָן וּמֻכְשָׁר, תִּהְיֶה הַצּוּרָה יוֹתֵר חֲשׁוּבָה.

אצל הרב קוק החול והקודש (אולי כדרכו תמיד כשהוא מתייחס למתחים בעולם) אינם עומדים בסתירה. הם חלק ממנעד משמעותי, שזורים זה בזה, מרוממים זה את זה. כשמדובר במבנה הארעי הזה – הקודש שנבנה על בסיס החול מקבל משמעות קונקרטית ממש. המשכן עשוי חומרים שהתקבלו כתרומה מבני ישראל:

חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לה'. וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ. כָּל מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת ה' וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ.

וגם תיאור זה עומד בניגוד לתיאורי המס שהושתת בימי שלמה על מנת לבנות את המקדש בירושלים. המשכן, אם כך, יש בו רוח אחרת. משתמעת ממנו גמישות והוא מהווה אלטרנטיבה מהותית ומאתגרת לאופן שבו נתפסת קדושה בכלל וביחס לבית המקדש בפרט. מונחת בבסיסו ההנחה שהקדושה נובעת מהתהוות של הווה, שנכונה וקיימת במקום ספציפי רק כל עוד הוא משמש לצורך הזה ועוברת למקום אחר כחלק מהווייתה.

כבמאית תיאטרון, אני רואה בתיאטרון המשך של המהות הזו. אחרי חודשי עבודה – כל עוד ההצגה מוקמת (תפאורה, פנסים מכוונים, תלבושות, שחקנים…) מעשה הקודש של התיאטרון יכול להתחולל. באותם רגעים הקהל הופך להיות חלק מהותי מההתרחשות הזו מההווה המוחלט הזה, מהפעולה, מהדרמה, מהטקס. רגע אח"כ – כשהקהל עוזב, התלבושות נתלות על קולבים והפנס הראשון יורד, הקסם נגמר. ההצגה נגוזה עד הפעם הבאה שבה יוקם העניין כולו, לעיתים במקום אחר, וודאי לא כשיחזור מדויק לחלוטין.

אולי ניתן לאמץ את הגבולות הללו כבסיס אישי ורוחני לעבודת הקדושה הפרטית המתחדשת במהלך מסעות החיים בכלל ובזמן המאתגר הזה בפרט, זמן בו מרחבים של חוץ ופנים משתנים, והגדרות מחודשות של קדושה נדרשות, קדושה שיש בה משום וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם- בתוכם ממש… ואולי כבסיס למחשבה לאומית על מושג הקדושה. לא כעל "אדמה קדושה" או מבנה קבוע, אלא כפונקציה שיש בה גלגול ורוח, כוונה וחכמת לב.

בשמת חזן היא במאית תיאטרון וסופרת ומייסדת ומנהלת אמנותית של מיזם התרבות "בזמן אמת". הרומן השני שלה 'שם איי הזהב' יצא השנה בהוצאת פרדס. היא חיה בירושלים עם ארבעת ילדיה.

ב"משכן של אהבה" כולם שווים לפני הקב"ה

בצלאל, שם שקראה לו אמו אומתו. והקדוש ברוך הוא קרא לו חמשה, על שמו של משכן של אהבה. ראיה, שהראה הקדוש ברוך הוא לכל ישראל שהוא מתוקן מבראשית לעשות את המשכן. בן שובל, שהוא בא להעמידו. יחת, שנתן חתיתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל. אחומי, שאיחה את ישראל להקדוש ברוך הוא. להד, שהעמיד הוד והדר במשכן שהיתה הדרן של ישראל.

ורבי אדא בר חייא אמר: להד, שהדל שבשבטים מדבק לו במשכן. ואיזה? 'ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן' (שמות לח כג). אמר רבי חנינא בן פזי, אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה. ואין לך ירוד מן שבט דן, שהיה מן השפחות, מה כתיב בו? 'ובני דן חושים' (בראשית מו, כג).

אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא ויזדווג לו, שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שוין לפני הקדוש ברוך הוא. אמר רבי חנינא: לעולם אל יגיס אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו. ואף בית המקדש כן עשוהו, שלמה מיהודה וחירם מדן, שנאמר, בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי (מ"א ז יג), ובדברי הימים כתיב 'בן אשה מן בנות דן' (דה"ב ב יג), שהיה אביו מנפתלי ואמו מדן.

(תנחומא כי תשא סימן יג)

וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

(שמות מ, לד)

"ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את הענן" – נראה מזה שכבוד ה' אינו הענן אלא שהאש והאור, דהיינו כבוד ה' היה נראה מתוך הענן, כי זולת הענן לא היה אפשרי להסתכל בו, כי באור השמש לא יוכל האדם להסתכל, קל וחומר באור זוהר שכינתו יתברך, על כן היה האור הקדוש ההוא תמיד נראה מתוך הענן, וכשהוקם המשכן, נבדלו זה מזה [הענן והכבוד], כי האור האלוהי היה נכנס לתוך המשכן כי שם מקום קדושתו יתברך והענן נשאר מבחוץ… ולכך אמר כאן: "ולא יכול משה לבא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא המשכן", כי אילו היה כבוד ה' מעורב עם הענן, היה יכול לבוא שמה כמו שנאמר בסוף פרשת משפטים 'ויבא משה בתוך הענן', כי לפי שאז היה כבוד ה' מכוסה בענן היה אפשרי למשה לבוא לתוך הענן, אבל עכשיו שנבדלו זה מזה, שהענן היה מבחוץ וכבוד ה' היה בלא ענן תוך אוהל מועד, על כן היה מן הנמנע למשה לבוא לתוך אוהל מועד…"

 (כלי יקר לרבי אפרים לונטשיץ שמות שם, שם)

המשכן שנבנה בידי ישראל לשם עבודת ה' מעיד על ה' ועל הכרת ה' על ידי האדם, וזהו 'כבוד ה", ואין כאן שום עניין מוחשי ושום אובייקט הממלא את המשכן…

הרמב"ם מניח דבר זה [הבנת מושג כבוד ה'] להבנתו של הלומד והקורא בתורה בהתאם לרמתו האינטלקטואלית ועומק אמונתו. משמע שאם אמונת המאמין דורשת המחשה של הכרת ה', רשאי הוא לפרש פסוק זה כהצבעה על תופעה הנראית לעין, כגון אותה שהכירו ישראל, אולם אם מתעלה האדם לרמה גבוהה יותר מבחינת ההבנה והוא מעמיק באמונה, הרי שאין הוא מזדקק כלל לביטוי מוחשי זה, אלא הוא מבין יפה מאד כי כבוד ה' האמור כאן אינו אלא ביטוי מליצי לעבודת ה' במשכן.

 (ישעיהו ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע עמ' 432)

"לא תבערו אש" – אוּר של גהינום ואש התורה

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אוּר של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא שתולדת אֵש היא – הסך מדמה אין אוּר שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב (ירמיהו כ"ג) 'הלוא כה דברי כאש נאם ה" – על אחת כמה וכמה.

 (בבלי חגיגה כז ע" א)

הבערת אש אינה לכאורה פעולה יוצרת, אלא פעולה הרסנית. מאידך, דווקא הוצאת האש המלאכותית היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על ידי האש עושה לו האדם את כלי מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של החומרים, מפרידם ומעצבם. לפיכך אנחנו מבינים, מדוע הוציא הכתוב את ההבערה, כסוג של מלאכה, מכל שאר אבות המלאכה.

 (הרש"ר הירש שמות לה, ג)

"העגל והמשכן"

בני ישראל נצטוו: "ויקחו-לי תרומה", תרומה מכל מה שנדרש למלאכת המשכן. ואחר-כך, בביצוע הצו נאמר ש"כל נדיב לב" הביא את תרומתו.

ועל זה מעיר המדרש, המדייק בלשון הכתוב, שכשמדובר היה "לטובה" – להתגייס לעבודת אלהים, למלאכת המשכן – "כל נדיב לב" הביא את תרומתו; כל נדיב לב איננו שם כולל לכל העם או לכל העדה או לכל הציבור. ולעומת זה, כשהעם נדחף מעצמו לעבוד את מה שראה כאלהים, את העגל, נאמר: "ויתפרקו כל-העם את נזמי-הזהב".

אם כן: לטובה – כל נדיב לב; לרעה – כל העם.

כי עבודת אלהים אינה באה מדחף שבא מטבעו של האדם; היא דורשת ממנו מאמץ נפשי ("התנדבות") להתגבר על טבעו ולקבל עליו עול מלכות שמים; ואילו לעבודה זרה אדם נדחף מטבעו

 (ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 63-64)

"העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל"

דווקא בשוויון זה מתבטאת התכונה הסימבולית של תרומת מחצית השקל הקבועה. אם כל אחד ואחד, כעשיר כעני, עושה את שלו בשלמות, הרי שלפני ה' ולפני מקדשו אין משקל המאות והאלפים של כספי העשירים גדול יותר ממשקל הפרוטות של העניים, ודין איד לפרוטות העניים ולמאות ולאלפים של העשירים. העשיר אינו יכול לתת יותר, והעני אינו צריך לתת יותר ממחצית השקל. ה' ומקדשו אינם מודדים את שיעור הגודל המוחלט של התרומה, אלא את שיעור הגודל היחסי, וערך התרומה הוא ביחס לרכושו וליכולתו של התורם. כל מיש שנותן במלוא כוחו, לפי מידת יכולתו ומאודו, למען עבודת ה' במקדשו, הוא נותן את "מחצית השקל" שלו כ"מתן סמלי" על מזבח ה'.

(הרש"ר הירש שמות ל, טו)