וַיַּקְהֵל

מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה'

לַעֲשֹׂת אֹתָם.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם

הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה',

כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.

לֹא

תְבַעֲרוּ אֵש בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת

"לא תבערו אש" – אור של

גהינום ואש התורה

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי

חכמים אין אור של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא שתולדת אש היא

– הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב (ירמיהו

כ"ג) 'הלוא כה

דברי כאש נאם ה" – על אחת כמה וכמה.

 (בבלי חגיגה כז ע" א)

הבערת

אש אינה לכאורה פעולה יוצרת, אלא פעולה הרסנית. מאידך, דווקא הוצאת

האש המלאכותית היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על

ידי האש עושה לו האדם את כלי מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של החומרים, מפרידם ומעצבם.

לפיכך אנחנו מבינים, מדוע הוציא הכתוב את ההבערה, כסוג של מלאכה, מכל שאר אבות

המלאכה.

 (הרש"ר

הירש שמות לה, ג)

"לא

תבערו אש" – הרס ובנין

שלום בחבוט

בתחילת פרשת "ויקהל", המוקדשת כולה לתיאור

הביצוע של הקמת המשכן, עומדים שלושה פסוקי הקדמה למצוות השבת:

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת." (שמות פרק לה, א-ג)

פסוקים אלה מעוררים

מספר שאלות, הן בקשר למיקומם והן בקשר לתוכנם. אנו נתרכז בפסוק האחרון.

מהי משמעותה של הזכרת איסור הבערת האש כאן, לפני

התחלת הקמת המשכן?

הגמרא והמפרשים נתנו תשובות שונות. במסכת שבת (ע,

ע"א) מובאות שתי דעות: רבי יוסי טוען ש"הבערה ללאו יצאת",

דהיינו להוציאה מחומר שאר מלאכות, שלפי הפסוק הקודם חייבים עליהן מיתה, וללמד עליה

שאינה בכרת ולא במיתה אלא סתם ב"לאו"; רבי נתן – שמשתמש במידה: "כל

דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו

יצא" – טוען ש"הבערה לחלק יצאת", כלומר הבערה היא דוגמה לכל

שאר המלאכות, ולכן קדושת השבת נפגעת אם עוברים על כל מלאכה ומלאכה בנפרד.

מעבר לשתי התשובות ה"טכניות" הנ"ל,

נדמה לי שלא נוכל להימנע מלשאול למה דווקא מלאכה זו מל"ט מלאכות נבחרה כדי

ל"צאת מהכלל", במה היא יוצאת מהכלל, עד כדי כך שלא ניתן היה להביא מלאכה

אחרת במקומה כדוגמה לשאר המלאכות.

הרשב"ם אומר שהתורה רצתה ללמד אותנו שמלאכת אוכל נפש אסורה

בשבת, ושלא נטעה לחשוב שהיא מותרת, כפי שנאמר לגבי יום טוב ("כל מלאכה לא

יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", שמות י"ב, טז'); אפשר היה גם לחשוב כי הבערת אש, שאינה לכאורה

פעולה יוצרת אלא פעולה הרסנית, תהיה מותרת לפי העיקרון ש"כל המקלקלין

פטורים", ולכן באה התורה לאסור אותה (עיין דברי ספורנו: "אף על פי

שההבערה בעצמה היא קילקול על הרוב", המסתמכים על דברי ר' יוחנן האומר

"כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר", שבת קו, ע"א). תשובות אלו

עדיין אינן מספקות אותנו, מפני שסוף כל סוף, הן מתרכזות בפן הטכני ולא במהות.

פסוק זה היה מוקד לפולמוס מפורסם בין הרבנים

והקראים. כידוע, הקראים התנגדו למצוות "הדלקת נר שבת" שתיקנו חז"ל,

והתבססו דווקא על הפסוק הזה, מפני שפירשו אותו, לכאורה, לפי פשוטו; זאת אומרת

שאסור להשאיר אש בוערת בשבת בכל מושבות בני ישראל, אפילו אם היא דלקה מערב שבת.

בעיית הפרשנות של הקראים ושל הנלווים אליהם והמסתמכים על דרכם, השוללת את התורה

שבעל פה, היא כפי שכותב הראב"ע (בפרושו הקצר) "על כן אנחנו צריכים בדברי

כל המצוות לקבלה ומסורת ותורה שבעל פה".

רבי עובדיה ספורנו, הפרשן האיטלקי בן המאה ה-16, מוסיף

על דבריו שהובאו למעלה: "מכל מקום בהיותה (מלאכת ההבערה) כלי לכל המלאכות או

לרובן, היא אסורה בשבת". האש היתה הכלי המרכזי לקידום התרבות ואחת התוצאות של

האיסור "לא תעשה כל מלאכה" בשבת היא, מחד, ללמד את האדם להימנע יום אחד

בשבוע משליטה במרחב החיצוני, ומאידך, להתרכז בטיפול בפנימיותו שלו עצמו ושל החברה

כולה.

רבים שאלו ושואלים האם פוסקי ההלכה שעמדו לעם ישראל

מאז המצאת החשמל הבינו ופירשו נכונה את מהות השמל עד כדי כך, שלמעשה זיהו אותו עם

האש: האם היה בלתי אפשרי להתיר את הדלקת האור החשמלי בשבת, האם היה באמת בלתי אפשרי

למצוא הגדרה מתאימה של מהות החשמל, שתתיר בסופו של דבר להדליק נורה כלשהי בשבת?

מבלי להיכנס לשאלה מי צדק בהגדרת מהות החשמל (אשר

להגדרת מהות החשמל ניתנו כידוע מספר הגדרות. אזכיר כאן לדוגמא את חידושו של בעל

החזון איש אשר קבע שחיבור מעגל חשמלי בשבת יש בו משום בונה. החידוש מבוסס בין השאר

על הטענה שחיבור החוט לזרם החשמל מעורר כוחות חשמליים המוטבעים בחוט עצמו, והחוט

נותן את חלקו בזרם, ולפיכך דנים את מחבר המעגל כנותן צורה לחומר. בניגוד לסברה

והגדרה זו, מצאנו שיש הסוברים שאין בחיבור מעגל חשמלי משום בונה, מפני שלפי דעתם

אין הכנסת זרם לחוטים כנתינת צורה לחומר, אלא כהוספת מים לצינור מלא מים, שכן הזרם

הזורם בחוט נובע מכך שהאלקטרונים הבאים ממקור הזרם "דוחפים" את

האלקטרונים שבחוט לזרום, ואין מהות החוט עצמו משתנה על ידי זרם החשמל (ליתר פרוט,

עיין בכרך י"ח של האנציקלופדיה התלמודית)), אין ספק שהפוסקים היו יכולים להתאים את ההחלטה על הדלקת אור

חשמלי ביום השבת עצמו, כאילו, ל"צורכי האדם המודרני".

כאשר

פסקו את ההלכה האוסרת על הדלקת האור בשבת, הפוסקים לא עשו זאת מפני שדרכי הפרשנות

נעלמו מעיניהם, אלא הם הלכו בדרך המותווית מאז ומתמיד לכל מורי ההוראה, אותה דרך

בה נקט הרמב"ם, כשהיה צריך להתמודד עם העיקרון של קדמות העולם – המקובל כהנחה

בפילוסופיה של אריסטו, שנחשבה למדע לכל דבר, שאין מטילים עליו ספק, על ידי רוב

העולם האינטלקטואלי של ימיו:

"… אין בריחתנו מלסבור קדמות העולם מחמת

הכתוב אשר נאמר בתורה שהעולם מחודש, לפי שאין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר

מן הכתובים המורים על היות הא-לוה גוף וגם אין דרכי הביאור נעלים בפנינו ולא

נמנעים ממנו בעניין חידוש העולם, אלא יכולים היינו לבאר אותם כדרך שעשינו בשלילת

הגשמות, ויתכן שזה היה יותר קל בהרבה… ואשר הביא אותנו שלא נעשה כן ולא נסבור כן

הם שתי סיבות… והסיבה השניה כי סברתנו שאין הא-לוה גוף אינו סותר לנו מאומה

מיסודות התורה ואינו מכחיש דברי שום נביא… אבל סברת הקדמות כפי האופן

הנראה לאריסטו שהוא על דרך החיוב ולא ישתנה טבע כלל ואין דבר יוצא ממנהגו, הרי

זה סותר את התורה מעיקרה" (מו"נ,

ב: כה, בתרגום קפח).

אם נחשוב לרגע על מעמד החשמל בתקופתנו, אין ספק

שהפוסקים שפסקו הלכה לעם ישראל מאז המצאת החשמל, הבינו נכונה מה תהיה השפעת החשמל

בחיי האדם ואיזה מקום הוא יתפוס בתרבות האנושית.

(התרת הדלקה של אור חשמלי

בשבת, היתה עומדת בסתירה גמורה למהותה של השבת.) אי אפשר לחשוב על החברה בימינו מבלי להתחשב במקום

שתפס החשמל בחיי היום יום שלנו. החשמל עומד במקום מרכזי בהתפתחות העולם ואין ספק

שהעולם היה נראה אחרת אם פרנקלין, אמפר, אום ואדיסון וחבריהם לא היו מפתחים את

תורת החשמל. החשמל תפס את מקומה ואת מעמדה של האש והוא בעל אותו כוח מעצב – אך גם

הרסני – של האש.

בו בזמן שאסרו הפוסקים על יצירת החשמל בידי אדם

בשבת, הם המציאו כל מיני אמצעים כדי להתיר את השימוש בו, על ידי מכשירים מתאימים.

כפי שתיקנו מצוות הדלקת נר שבת, הפוסקים לא נמנעו מהשימוש בכל אותם האמצעים

האלקטרוניים, שאנשי המדע המציאו כדי לשמור על עונג השבת. שמירת השבת מתייחדת בזה

שיש בה גם מצוות לא תעשה של "שמור את יום השבת לקדשו", הדורשת הימנעות

מעשיית כל מלאכה, וגם קיום מצוות עשה של "זכור את יום השבת לקדשו",

הדורשת מהאדם להתארגן לקראת יום השבת כדי שיוכל להתענג בו.

הדלקת נר שבת לפני השבת, כמוה השימוש בכל מיני

מכשירים שהותקנו לפני כניסת השבת, באה להדגיש שהאש (כמו החשמל) יכולה לכלול בתוכה

גם כוח חיובי וגם כוח שלילי. ה' לא שלל מהאדם את האפשרות להשתמש בה,

ההיפך הוא הנכון. כפי שמסופר במדרש, בניגוד למיתוס היווני של פרומיתיוס, ה' נתן

באדם את הכוח האינטלקטואלי, כדי שיגיע להמצאת האש וכדי שישתמש בה כראוי:

"שנינו: ר' יוסי אומר: (האור) עלה במחשבה

להבראות בערב שבת ולא נברא עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקב"ה דעה באדם

הראשון, מעין דוגמה של מעלה, והביא שתי אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור (פסחים נד,ע"א.)"

גם החשמל, כמו כל האמצעים שהאדם המציא, ניתן לו כדי

שייהנה מאורו בשבת ואף יוכל לראות פני רעיו ולקיים אתם דו שיח אמיתי. הרבנים שעסקו

בזמנם בענייני חשמל והיו צריכים להכריע מה מותר ומה אסור, הגיעו למסקנה שיש לאסור

את הדלקתו על ידי האדם בשבת, ולא עשו זאת מתוך המגמה ש"חדש אסור מן

התורה", אלא ירדו לעומק משמעות ההמצאה והבינו שהכוח הטמון בהמצאה זו יהפוך

וישנה את עולמו של האדם, עד כדי סכנה של איבוד הגבולות שה' רצה כי הוא יכיר בהם,

העשויים לאפשר לו להיות לא רק שותף אמיתי בבריאה, אלא גם לנהל דו שיח עמו לאור

השבת.

פסיקת ההלכה היום, בימים משתנים בקצב מהיר שלא היה

כמותו אפילו לפני דור אחד או שנים, דורשת אותו איזון וגם אותו עוז שהיו תמיד

לרבותינו, כאשר ידעו למצוא את הדרך להכריע בבעיות השעה. ישנה תמיד סכנה

ש"קראים חדשים" ירצו להגן, כאילו, על התורה ויאסרו את הניתן להתיר

ויתירו את מה שאין להתיר.

אין ספק שעם ישראל, באשר הוא שם, צמא למנהיגים שידעו

למצוא דרך לקבל את ההחלטות הקשות והנחוצות בעולמה של תורה, מנהיגים שפריחתם נחוצה

ביותר דווקא במדינת ישראל, בה מתחדשים החיים היהודיים מדי יום, ובה דרושים אותם

החכמים, בעלי חזון ואיזון, שיוכלו לאחד את כל הכוחות המתפתחים והולכים בתוך העם.

 הרב שלום בחבוט הוא מרצה

לפיזיקה באוניברסיטת רומא, מנהל בית המדרש "נערי ישורון" בירושלים וסגן

נשיא ועידת רבני איטליה.

"העגל והמשכן"

בני ישראל נצטוו: "ויקחו-לי תרומה", תרומה מכל מה

שנדרש למלאכת המשכן. ואחר-כך, בביצוע הצו נאמר ש"כל נדיב לב" הביא את

תרומתו.

ועל זה מעיר המדרש, המדייק בלשון הכתוב, שכשמדובר היה

"לטובה" – להתגייס לעבודת אלהים, למלאכת המשכן – "כל נדיב לב"

הביא את תרומתו; כל נדיב לב איננו שם כולל לכל העם או לכל העדה או לכל הציבור.

ולעומת זה, כשהעם נדחף מעצמו לעבוד את מה שראה כאלהים, את העגל, נאמר:

"ויתפרקו כל-העם את נזמי-הזהב".

אם כן: לטובה – כל נדיב לב; לרעה – כל העם.

כי עבודת אלהים אינה באה מדחף שבא מטבעו של האדם; היא דורשת ממנו

מאמץ נפשי ("התנדבות") להתגבר על טבעו ולקבל עליו עול מלכות שמים; ואילו

לעבודה זרה אדם נדחף מטבעו…

(מתוך הערות לפרשיות השבוע לפרופ'

ישעיהו ליבוביץ' ז"ל, עמ' 63-64)

"העשיר לא ירבה והדל לא

ימעיט ממחצית השקל"

דווקא

בשוויון זה מתבטאת התכונה הסימבולית של תרומת מחצית השקל הקבועה. אם כל אחד ואחד,

כעשיר כעני, עושה את שלו בשלמות, הרי שלפני ה' ולפני מקדשו אין משקל המאות והאלפים

של כספי העשירים גדול יותר ממשקל הפרוטות של העניים, ודין איד לפרוטות העניים

ולמאות ולאלפים של העשירים. העשיר אינו יכול לתת יותר, והעני אינו צריך לתת יותר ממחצית

השקל. ה' ומקדשו אינם מודדים את שיעור הגודל המוחלט של התרומה, אלא את שיעור

הגודל היחסי, וערך התרומה הוא ביחס לרכושו וליכולתו של התורם. כל מיש שנותן במלוא

כוחו, לפי מידת יכולתו ומאודו, למען עבודת ה' במקדשו, הוא נותן את "מחצית

השקל" שלו כ"מתן סמלי" על מזבח ה'.

(הרש"ר

הירש שמות ל, טו)

ב"משכן של

אהבה" כולם שווים לפני הקב"ה

בצלאל, שם שקראה לו אמו אומתו. והקדוש ברוך

הוא קרא לו חמשה, על שמו של משכן של אהבה. ראיה, שהראה הקדוש ברוך

הוא לכל ישראל שהוא מתוקן מבראשית לעשות את המשכן. בן שובל, שהוא בא

להעמידו. יחת, שנתן חתיתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל. אחומי, שאיחה

את ישראל להקדוש ברוך הוא. להד, שהעמיד הוד והדר במשכן שהיתה הדרן של

ישראל.

ורבי אדא בר חייא אמר: להד, שהדל

שבשבטים מדבק לו במשכן. ואיזה? 'ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן' (שמות

לח כג). אמר רבי חנינא בן פזי, אין לך גדול

מכל השבטים משבט יהודה. ואין לך ירוד מן שבט דן, שהיה מן השפחות, מה כתיב בו?

'ובני דן חושים' (בראשית מו, כג).

אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא ויזדווג לו,

שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שוין לפני הקדוש ברוך הוא. אמר רבי חנינא:

לעולם אל יגיס אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו. ואף בית המקדש כן עשוהו,

שלמה מיהודה וחירם מדן, שנאמר, בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי (מ"א ז

יג), ובדברי

הימים כתיב 'בן אשה מן בנות דן' (דה"ב ב יג), שהיה אביו מנפתלי ואמו מדן.

 (תנחומא כי תשא סימן יג)