וַיַּעֲשׂוּ כָל חֲכַם לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה

אֶת הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת

שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת

שָׁנִי

כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם. (שמות ל"ו,

ח')

חכם לב

תואר חכם לב בא

להודיע שהחכמה נהייתה באיש המלובש בה לטבע שנייה, וציוריה מושלים בלב בכל עת, אשר

על זה כתוב 'כי תבוא חכמה בלבך' (משלי ב, י) והעיד הכתוב שהיו בצלאל ואהליאב וחבריהן, שרי אלהים

צדיקים וישרי לב בעלי החכמה ונוהגים כפי החכמה בכל מנהגיהם, ובעבור חכמתם וצדקתם

זכו לרוח אלהים בהפלגה גדולה, ועל ידי כן עשו המשכן וכליו כמצוות השם ברוך הוא.

(רבי יצחק שמואל רג'יו שמות

כח, ג)

'לחכם לב יקרא נבון' – הנה לחכם לב יקרא נבון, רצונו לומר כי השגתו החכמה תישירהו

להשגת הבינה גם בדברים המדיניים להתבונן בלקיחת התחבולות להעמידו בשלום עם כל אחד מהאנשים,

ואע"פ שכבר התבונן בזה בלבו באופן ראוי הנה במתיקות דבריו יוסיף קנין טוב על מה

שחשב בלבו כי ערבות הדברים ומתיקות ימשוך הנפשות ויקחם.

(רלב"ג משלי

טז, כא)

הבגדים החיצונים, שהם ירמזו על בגדים הפנימים וזה תעשה על ידי אומנים

הבקיאים במלאכה, אולם גם אומנים אלה צריך שיהיו חכמי לב, שכבר בארתי

בפירוש ספר משלי בכמה מקומות כי חכם לב הוא מדרגה גדולה מאד, כי החכם הוא

המתנהג ע"פ חוקי החכמה ובכל זאת יש לו עדיין מלחמה פנימית עם היצר, אבל החכם

לב הוא שהחכמה שבה להיות קנין בנפשו וממלאה את כל בתי נפשו כל הון יקר ונעים, ועל זה

אמר 'אשר מלאתיו רוח חכמה 'הוא פירוש לחכמי לב, ומפרש מי שרוח חכמה ממלאים את כל

לבו [מלאתיו מוסב על הלב], ולא נמצא בלבו מקום ריק לתאוה וליצר ולמחשבות מתנגדות

אל החכמה, וחכמי לב אלה יעשו את בגדי אהרן לקדשו כי הם יבינו על מה ירמזו הבגדים

האלה ויעשום בכונה שתחול עליהם הקדושה המיוחסת אליהם.

(מלבי"ם שמות

כח, ג)

החודש הזה

לכם ראש חדשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה

בנימין סלנט

רש"י (בראשית, א,א) והרמב"ן

בפרשת בא מזכירים בעקבות המדרש (תנחומא ישן)¹, שזו מצווה

ראשונה שנצטוו בה ישראל. חשיבותה של מצווה ראשונה זו רבה, כי היא מהווה

תשתית ויסוד לכל המועדים, ובסיס ללוח העברי. לכן היא קודמת לכל שאר המצוות.

מכאן נובעת סמכותם של חכמים לקבוע את ראשי החודשים והמועדים.

וכך מסביר

זאת רבי עובדיה מסולפרינו,"הספורנו": "החודש הזה לכם

– מכאן ואילך יהיו החודשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם…"

בעל ספר

החינוך כותב: "משרשי מצוה זו כדי שיעשו ישראל מועדי ה' בזמנן… כמו

שכתוב: "שמור את חודש האביב לעשות פסח…" ואילולי עיבור השנים יבואו

המועדים שלא בזמנים אלו". לפי ס' החינוך, פעולה זו נתקנה בידי גדולי הדור.

הרמב"ם בהלכות

קידוש החודש (פרק ה') אומר על קביעות ר"ח ועיבור השנה : "אין

עושין אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל, או בית דין הסמוכים בא"י, שנתנו להם

הסנהדרין רשות".

גדליה אלון, מדגיש

שפעולת קידוש החודש, ועיבור השנים, היתה מסורה בידי בית הדין הגדול בירושלים.

פעולה זו שימשה בריח עיקרי המחבר את תפוצות הגולה אל המרכז בארץ ישראל.²

חודש

משמעות

המילה חודש, מכוונת להתחדשות הירח, שגומר את היקפה של כדור הארץ. כך באסטרונומיה,

פירוש המונח חודש, זמן סיבובו של הירח סביב הארץ. ומכאן השם הנרדף לחודש, ירח.

הלוח העברי מושתת על חדשי הירח עם התאמת שנת הלבנה לשנת החמה. במשנה במסכת

ר"ה נאמר: "אב ובנו שראו את החודש" (פרק א-ז') או : מי

שראה את החודש (שם) והכוונה ללבנה בחידושה. מכאן ואילך, הפך המונח להיות מקובל

בתקופת המשנה והתלמוד בביטויים , כגון: " מקבלים עדות החודש, או "כשרין

לעדות החודש" (משנה ר"ה פ' ב'- א').

ראש חודש היה חג,

ודוגמאות רבות בתנ"ך, אבל חשוב להזכיר שכבר בתורה הוא נזכר ככזה: "וביום

שמחתכם, ובמועדיכם וראשי חדשכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי

שלמיכם והיו לכם לזכרון…" (במדבר ו' ו').

מנהג זה

נמשך עד הזמן הזה. במסכת סופרים, שנתחברה לאחר עריכת התלמוד, (יש מאחרים עד המאה התשיעית)

יש נוסח הברכות שמברכים בראש חודש, כולן בנוסח של תקוה ושמחה, בין היתר נאמר:

ירבו שמחות,… ירבו

בשורות טובות בישראל, ירבו ימים טובים

בישראל, ירבו תלמידי תורה בישראל, מקודש החודש, מקודש בראש חודש, מקודש בזמנו, מקודש

בעיבורו, מקודש בתורה, מקודש בהלכה, מקודש בעליונים, מקודש בתחתונים, מקודש

בא"י, מקודש בציון, מקודש בירושלים, מקודש בכל מקומות ישראל, מקודש בפי

רבותינו, מקודש בבית הועד, הודו לה' כי טוב".³

רבים

מהראשונים מחייבים סעודת ר"ח גם בזמן הזה, כך אצל הרוקח, הכלבו, ובשו"ע

סימן תיט, נאמר: מצוה להרבות בסעודת ר"ח.

סוד העיבור

לפי מקורות

חז"ל משה רבינו קיבל מאת ה' את כללי עדות הראייה: "החודש הזה לכם"

'כזה ראה וקדש' (בבלי ר"ה כ' ע"א) וכן את כללי החשבון

לקביעת ראשי חודשים והמועדים: "עדות זו תהא מסורה לכם" (שם, כב').

מ. כשר בתורה שלמה

(כרך

יג'). מביא מקורות לטעמים השונים. שעונים לשאלה, מדוע קוראים לכללי חשבון קידוש

החודש, בשם סוד העיבור. החשש העיקרי של חז"ל – חכמי ביה"ד הגדול,

היה, שלא יתגלה הסוד לעכו"ם, גם מפני שעלולים לשבש. בשמו"ר (ט"ו כג) נאמר: "החודש

הזה לכם, הה"ד 'יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך' (משלי כג), לא נתתי

ראשי חדשים אלא לכם". (ובט'ו כז): "ולכך מסר

הקב"ה סוד הלבנה לישראל שיהיו הם מונים בה, ועכו"ם מונין

לחמה"⁴.

אצל

הרמב"ם, בהלכות קידוש החודש (פ' יא' ה"א) נכתב "ואין

מוסרין אותו [סוד העיבור] לכל אדם אלא לסמוכים ונבונים" . היה חשש, שמכיוון

שקביעה של ב"ד סמוך היא סופית, אילו היו מפרסמים את דרכי החישוב, עלולים היו

לבוא לידי מחלוקת, וידוע הסיפור על הויכוח בין הנשיא רבן גמליאל לבין ר' יהושע

אב"ד (מס' ר"ה כה).

שבת מברכים

הסבר מעניין

לברכת החודש המוקדמת מה שאנו קוראים 'שבת מברכים', מצאנו בספר חדש יחסית:

"לכך נתקבלה ברכת ר"ח בציבור כדי שהציבור יסכים על החודש, וכן על עיבור

השנה, בשבת מברכין ר"ח אדר ב'. לפיכך נכון לידע המולד בעת שמברכין החודש, כדי

שיסכים הציבור גם על החשבון" (תורת רבינו שמואל סלנט זצ"ל כרך א' עמ'

קי, י"ל ע"י הרב ניסן א. טוקצינסקי ירושלים תשנ"ח).

חשיבות המולד

הלבנה

בסיבובה נמצאת בין השמש לארץ. רגע לפני המולד, הלבנה מכוסה כליל, רגע המולד הוא

כאשר נראית רצועה צרה של הלבנה, במשנה נקראת הרצועה צורת חרמש.(ההגדרה

המדעית היא: כאשר הירח מצוי על הקו שבינינו לבין השמש,אז מואר צדו הרחוק, והצד

הפונה לעברנו מוחשך. זהו המולד,בנקודה בה כאילו נולד הירח ומתחיל מחזור חדש). בזמנו,

כאשר קביעות השנה וראש חודש נקבעו על סמך עדות הראייה, היתה חשיבות מכרעת לעדויות

אלו, עד כדי כך שהתירו לחלל על כך את השבת (ר"ה פ"א – ד').

ברכת הלבנה (כך היא

נקראת לפי מנהג ספרד, שו"ע ס' תכ'ו, ולפי מנהג אשכנז קידוש לבנה, שם,

משנה ברורה) יתכן שמהקור לגרסאות השונות שבכותרת מופיע כבר במדרש, שם נאמר:

החודש הזה

לכם, הרואה את הלבנה היאך צריך לברך? בזמן שהיו ישראל מקדשין את החודש,יש מן רבנן

אומרין: ברוך מחדש חודשים, ויש מהם אומרים: ברוך מקדש חודשים, ויש

מהם אומרים: מקדש ישראל, שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קידוש כלום…

(שמו"ר

ט'ו כד)

יש ששואלים, כיום, שאנו מברכים לפי החשבון, מדוע ממשיכים לברך

או לקדש את הלבנה? ולכך התשובה היא, אין אנו מברכים את הלבנה גופא, אלא את חידושה

בלבד. וכך נפתח שו"ע בהלכות ר"ח סימן תכ'ו: "הרואה הלבנה בחידושה

מברך: "אשר במאמרו ברא שחקים" וכו'.

במשנה ברורה, ביאור

הלכה, נאמר: "טעם למנהג לומר עלינו לשבח בסיום. שלא יטעו ח"ו,

במה שאנו יוצאים נגד הלבנה ושמחין נגדה, שיש שום חשש רעיון שאנו נותנין כבוד

ללבנה. לכך, אנו אומרים 'עלינו לשבח' ומסיימין, כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל

וגו'. ומה שאנו יוצאים [לברך הלבנה] הוא רק כדי לראות גבורות של הקב"ה, שהוא

מאיר ברצונו לכל באי עולם".

מכאן גם

הסיבה שממעטים להסתכל בה. המגן אברהם כותב: יסתכל בה רק פעם אחת ואח"כ

אסור להסתכל בה. ובנוסח הגר"א לברכת הלבנה נאמר: אין מתחילים בפסוקים, אלא

בברכת "במאמרו ברא שחקים" ומסיימים: "בסימן טוב ומזל טוב יהא לנו

ולכל ישראל", ושם ובהערה; "ויזהר לא לכרוע" (סידור "אזור

אליהו" עמ' קלד).

בגמרא

סנהדרין, שם נמצא המקור לנוסח הברכות, משבחים את המברך: "וא"ר אחא בר

חנינא, א"ר אסי, א"ר יוחנן: כל המברך על החודש [הלבנה] בזמנו, כאילו

מקבל פני שכינה (מב' 'א), והרב עדין שטיינזלץ, ב"עיונים"

מסביר: מפני שבברכת הלבנה רמז להתחדשות ישראל בעתיד. ובשם המהרש"א

נאמר: הלבנה היא סמל לשכינה.

1. "אמר רבי יצחק, לא היה צריך לכתוב את התורה אלא

"מהחודש הזה לכם" ולמה כתב מבראשית ? להודיע כח גבורתו"… (תנחומא

ישן)

2. תולדות

היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד כרך ב' עמ' 126 הוצאת הקיבוץ המאוחד 1977.

3. פרק יט ה,ט.

4. מבוא עמ' 15 ואילך.

בנימין סלנט הוא חבר קיבוץ

סעד

ב"משכן של

אהבה" כולם שווים לפני הקב"ה

בצלאל, שם שקראה לו

אמו אומתו. והקדוש ברוך הוא קרא לו חמשה, על שמו של משכן של אהבה. ראיה,

שהראה הקדוש ברוך הוא לכל ישראל שהוא מתוקן מבראשית לעשות את המשכן. בן שובל,

שהוא בא להעמידו. יחת, שנתן חתיתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל. אחומי,

שאיחה את ישראל להקדוש ברוך הוא. להד, שהעמיד הוד והדר במשכן שהיתה הדרן של

ישראל.

ורבי אדא בר חייא

אמר: להד, שהדל שבשבטים מדבק לו במשכן. ואיזה? 'ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה

דן' (שמות לח כג). אמר רבי חנינא בן

פזי, אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה. ואין לך ירוד מן שבט דן, שהיה מן השפחות,

מה כתיב בו? 'ובני דן חושים' (בראשית מו, כג).

אמר הקדוש ברוך הוא:

יבוא ויזדווג לו, שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שוין לפני הקדוש ברוך הוא. אמר

רבי חנינא: לעולם אל יגיס אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו. ואף בית המקדש כן

עשוהו, שלמה מיהודה וחירם מדן, שנאמר, בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי (מ"א ז יג),

ובדברי הימים כתיב 'בן אשה מן בנות דן' (דה"ב ב

יג), שהיה אביו מנפתלי ואמו מדן.

 (תנחומא כי תשא

סימן יג)

הכרובים:

פניהם איש אל אחיו או אל הבית?

כיצד הן עומדין? רבי

יוחנן ור' אלעזר; חד אמר 'פניהם איש אל אחיו' וחד אמר 'פניהם לבית' ולמאן דאמר

'פניהם איש אל אחיו' הא כתיב (הרי כתוב) (דברי הימים

ב' ג') 'ופניהם לבית'?

לא קשיא (הדבר אינו

קשה)- כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום (הם הופכים פניהם זה לזה) כאן בזמן

שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ולמאן דאמר 'ופניהם לבית' הא כתיב (שמות כ"ה) 'ופניהם איש אל אחיו'? דמצדדי אצדודי (שהם

פונים קצת הצידה- להסתכל זה בזה), דתניא – אונקלוס הגר אמר: כרובים (דברי הימים ב' ג') מעשה צעצועים הן ומצודדים פניהם (אל

ארון העדות) כתלמיד הנפטר מרבו.

(בבא בתרא צט, ע"א)

העגל והמשכן

בני ישראל

נצטוו: "ויקחו-לי תרומה", תרומה מכל מה שנדרש למלאכת המשכן. ואחר-כך,

בביצוע הצו נאמר ש"כל נדיב לב" הביא את תרומתו.

ועל זה

מעיר המדרש, המדייק בלשון הכתוב, שכשמדובר היה "לטובה" – להתגייס לעבודת

אלהים, למלאכת המשכן – "כל נדיב לב" הביא את תרומתו; כל נדיב לב איננו

שם כולל לכל העם או לכל העדה או לכל הציבור. ולעומת זה, כשהעם נדחף מעצמו לעבוד את

מה שראה כאלהים, את העגל, נאמר: "ויתפרקו כל-העם את נזמי-הזהב".

אם כן:

לטובה – כל נדיב לב; לרעה – כל העם.

כי עבודת

אלהים אינה באה מדחף שבא מטבעו של האדם; היא דורשת ממנו מאמץ נפשי

("התנדבות") להתגבר על טבעו ולקבל עליו עול מלכות שמים; ואילו לעבודה

זרה אדם נדחף מטבעו…

 ( י. ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע,

עמ' 63-64)

תלמיד החכם, כמו

הארון שמכיל את הלוחות, חייב להיות תוכו כברו

אמר רבי חנינא

דצפורן: שלש תיבות עשה בצלאל את הארון, שתים של זהב ואחד של עץ. שקע של עץ בתוך של

זהב ושל זהב בתוך של עץ, ואחר כך צפה שפתותיהן זהב, לקיים מצות עשה, שנאמר:

"ויצפהו זהב טהור מבית ומחוץ", ואחר כך: "ויעש לו זר זהב סביב".

מכאן,שיהא תלמיד חכם תוכו כברו, שנאמר: "מבית ומחוץ תצפנו".

 (תנחומא ויקהל, סימן

ז)

המשכן כוויתור של הקב"ה וככפרה על חטא העגל

'ויכל משה את כל המלאכה והנה עשו אותה ויברך אותם משה' מה היה ברכה שברכן?

אמר להם שתשרה שכינה על מעשה ידיכם, רבי אומר: כך ברכן 'ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם

ככם אלף פעמים' (דברים א) – אמר להם: כשם שנתעסקתם במלאכת משכן ושרתה שכינה על מעשה ידיכם, כך תזכו ותבנו

לפניו בית הבחירה ותשרה שכינה על מעשה ידיכם והם אומרים 'ויהי נועם ה' אלקינו

עלינו…' (תהלים צא).

(תוספתא מנחות ז, ג)

'ויברך אותם משה' מה ברכה ברכם? יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם ויהי

נועם ה עלינו וגו (תהלים צ יז) פירש רבינו בחיי לפי שנאמר בתחילת המזמור 'תפלה למשה איש האלהים וגו'

ואין זה מספיק אל הכוונה אם בכל המזמור אין רמז לבנין המשכן ואומר אני שיש רמז נכון

אל בנין המשכן בתחילת המזמור ובסופו, כי בתחילה אמר 'ה' מעון אתה היית לנו בדור

ודור' והוא ע"ד שאמר שלמה בתפלתו כשחנך המקדש (מלכים א ח כז) 'הנה השמים ושמי

השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה' זה"ש ה 'מעון אתה היית' – אתה מעונו של

עולם ואין העולם מקום ומעון לך, ואם כן איך יעלה על הדעת לומר שיכינו לך בית להתקומם

בו? ונתן מופת על זה שהרי 'בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל'

ואם היה הקב"ה צריך להתקומם במקום, אם כן קודם שנברא העולם באיזו מקום היה

מתקומם? אלא ודאי שאין העולם מקומו ואדרבה הוא יתברך מקום ומעון לכל העולם

ואיך יתכן שיצוה לו הקב"ה לבנות לו בית, כאילו היה מתקומם במקום על זה אמר

כמתרץ ואמר 'תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם' הוצרך הקב"ה לוותר על כבודו

ולעשות לו מדור בתחתונים כדי למחול להם עון העגל כי לדעת רז"ל (תנחומא פקודי ו) היה המשכן

כולו כפרה על מעשה העגל.

(כלי יקר שמות לט, מג)