לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

(שמות לה, ג)

איור: הרי לנגבהיים

לא תבערו אש – פירש"י: יש מרבותינו אומר 'הבערה ללאו יצאת וכו". כלומר הבערה שיצאת מכלל 'לא תעשה כל מלאכה' דשבת, ללאו יצאה להוציאה מחומר שאר מלאכות, וללמד עליה שאינה לא בכרת ולא במיתה, אלא בלאו דברי ר"י; ר' נתן אומר: 'לחלק יצאת', כלומר: לומר לך מה זו מיוחדת שהיא מאבות מלאכות הנעשות במשכן וחייב עליה הכתוב בפני עצמה, במשכן שפרט בה לבדה, אף כל שהיא אב מלאכה, אם עשאן הרבה בהעלם אחת, חייב על כל אחת ואחת. וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל, ללמד לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כך פירש"י בעלמא.

 לא תבערו אש – לפי פשוטו הזהיר על הבערה יותר משאר מלאכות, לפי שאינה נראית מלאכה, אבל נזמן הכל מערב שבת ונבעיר בפחמין בשבת, כדי לעשות בזהב ובכסף ובנחשת מיד אחר השבת. ד"א: פן יאמרו הרי למעלה בפרשת בא אסר לנו ביום טוב כל מלאכת עבודה, אך התיר מלאכת אוכל נפש, כמו כן בשבת מלאכת אוכל נפש תהיה מותרת, לכך נאמר 'לא תבערו אש', אפילו לאפות ולבשל, כי האש צורך הוא לכל מאכל.

בכל משבתיכם – אבל במקדש מותר לעשות.

(חזקוני שם, שם)

לא תבערו אש – אמר הקב"ה: אור שלי, פי' של גיהנום, שובת בשבילכם, גם אור שלכם יהא שובת.

השבת. ויאמר. ר"ת וס"ת (ראשי תיבות וסופי תיבות) תורה, לרמז שעיקר התורה בשבת כשאדם פנוי מעסקיו.

(בעל הטורים שם, שם)

אמת, מה נהדר

דליה מרקס

עשיית בגדי אהרון הכהן הגדול חותמת את מלאכת עשיית המשכן וכליו. פאר המשכן והדרו באים לידי ביטויָם המלא ומעורר ההתפעלות הרבה ביותר בתיאור כליו של אהרון: "וּמִן הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (שמות לט, א). הדר המשכן והדר הכהנים המכהנים בו, ובעיקר זה של אהרון, היו קשורים ופתוכים זה בזה. וניתן אולי אף לומר שהכהן כביכול היה בבחינת כלי, מפואר במיוחד, מכלי המשכן. לדורות, הייתה שעתו הגדולה של הכהן הגדול בהדרו העבודה ביום הכיפורים. עיניי הכול היו נשואות אליו בתקווה ובפחד, עת נכנס אל בית קודש הקודשים, והכול ציפו שיצא משם בשלום ובלא פגע.

מאז שחרב המקדש נותר המעמד של יציאת הכהן הגדול מן הדביר בזיכרון בלבד, ואת המראה שראו העיניים החליף משמע האוזניים, הסיפור אודותיו. בקהילות האשכנזיות מסיים את סדר העבודה אחד הפיוטים האהובים ביותר של יום הכיפורים, "מראה כהן". הפיוט מתמקד במעמד רב העוצמה הזה, והוא פותח במילים: "אֱמֶת מַה נֶּהְדָּר הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל / בְּצֵאתוֹ מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בְּשָׁלוֹם בְּלִי פֶגַע". הפיוט ממשיך בתיאור אלפביתי של מראהו של הכהן. חלק מהתיאורים של הכהן הגדול הם בעלי אופי קוסמי ממש, הוא מדומה לתופעות טבע עצומות ומרשימות – המשכן העליון, ברקים, הקשת בענן וכוכב, וחלק מן התיאורים מדמים אותו למקדש עצמו. הנה ארבע השורות הראשונות של הפיוט:

כְּאֹהֶל הַנִּמְתַּח בְּדָרֵי מַעְלָה        מַרְאֵה כֹהֵן
כִּבְרָקִים הַיּוֹצְאִים מִזִּיו הַחַיּוֹת  מַרְאֵה כֹהֵן
כְּגֹדֶל גְּדִילִים בְּאַרְבַּע קְצָווֹת      מַרְאֵה כֹהֵן
כִּדְמוּת הַקֶּשֶׁת בְּתוֹךְ הֶעָנָן               מַרְאֵה כֹהֵן

מדי חושבי על הפיוט הזה איני יכולה שלא לזמזם אותו, לעתים מבלי משים, והוא נשאר עמי שעות ארוכות. המנגינה התוססת והשירה הסוחפת שלו בתפילת יום הכיפורים עומדות ביחס מתוח ומעניין עם נשגבות סדר העבודה שלפניו ועם הפיוטים המקוננים על אובדן המקדש הבאים לאחריו (לדוגמה, "אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כָל אֵלֶּה / הֲלֹא לְמִשְׁמַע אֹזֶן דָּאֲבָה נַפְשֵׁנוּ").

מעניין לגלות, שביטוי פיוטִי רב עוצמה המדגיש את מראה הכהן, ואשר אפשר השפיע על הפיוט המקובל כיום, נתחבר בזמן קדום ביותר, עוד בימים שבהם המקדש עמד על כנו. כוונתי לשיר הבא בסוף ספר בן סירא, שנכתב עוד בימי הבית השני, המתאר אף הוא את מראה הכהן היוצא מעבודת הקודש, כמראה בעל משמעות קוסמית.

ספר חכמת בן סירא נכתב בסוף המאה השלישית, או בראשית המאה השנייה לפני הספירה המקובלת. הוא לא זכה להיכנס לקאנון כ"ד הספרים המקראיים, אבל הוא מיוחד בכך שחז"ל ציטטו אותו (לעומת שאר הספרים החיצוניים שכמעט אינם מצוטטים בספרות חז"ל), וניכר שחכמינו הכירו אותו היטב. המקור העברי של הספר אבד במרוצת הדורות, ועד סוף המאה הי"ט הוא היה מוכר רק בתרגומים הנוצריים שלו ליוונית ולשפות אחרות. פרופ' שלמה זלמן שכטר זיהה בין דפי גניזת קהיר הראשונים שהובאו אליו לקימברידג' את המקור העברי העלום והאבוד של בן סירא, ובכך דובב שפתיו של החכם הקדום והשיב לנו את דבריו בלשונו המקורית.

החטיבה הגדולה האחרונה בספרו של בן סירא היא מה שמכונה "שבח אבות עולם" (פרקים מד-נ), ובה הוא מונה את דמויות המופת "אַנְשֵׁי חָסֶד אֲבוֹתֵינוּ בְּדוֹרוֹתָם" (מד, א), מחנוך, נח ואברהם ועד צאצאי אהרון, ואז מיהושע, השופטים, הנביאים והמלכים ועד דמות המופת בימיו שלו, "גְּדוֹל אֶחָיו וְתִפְאֶרֶת עַמּוֹ, שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָנָן הַכֹּהֵן" (נ, א). לכאורה ההיסטוריה כולה מכוונת אל שמעון בן יוחנן, הכהן הגדול בימיו של בן סירא, ולרגע הגורלי שבו יוצא מבית הפרוכת, ככל הנראה בסיומה של עבודת יום הכיפורים.¹ וכאן מביא בן סירא שיר יפהפה המתחיל במילים:

(ה) מַה נֶהְדַּר בְּהַשְׁגִּיחוֹ מֵאֹהֶל        וּבְצֵאתוֹ מִבֵּית הַפָּרֹכֶת:
(ו) כְּכוֹכָב אוֹר מִבֵּין עָבִים             וּכְיָרֵחַ מָלֵא בִּימֵי מוֹעֵד:
(ז) כְּשֶׁמֶשׁ מְשַׁרֶקֶת אֶל הֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּכְקֶשֶׁת נִרְאֲתָה בֶעָנָן:
(ח) כְּנֵץ בַּעֲנָפֵי בִּימֵי מוֹעֵד              וּכְשׁוֹשָׁן עַל יִבְלֵי מָיִם:
(ט) כְּפֶרַח לְבָנוֹן בִּימֵי קָיִץ              וּכְאֵשׁ לְבוֹנָה עַל הַמִּנְחָה:
כִּכְלִי זָהָב וְכֶתֶם א[-]יל                 הַנֶּאֱחָז עַל אַבְנֵי חֵפֶץ:
(י) כְּזַיִת רַעֲנָן מָלֵא גַרְגַּר                וּכְעֵץ שָׁמֵן מְרַוֶּה עָנָף: ²

לא רק פתיחת השיר במילים "מה נהדר" אלא גם הדימויים של הכהן הגדול לגרמי הטבע – כוכב אור, ירח במילואו, שמש וקשת בענן – דומים לאלה בפיוט "מראה כהן" שאליו נדרשנו לעיל. אפשר, כאמור, שהשיר של בן סירא עמד בתודעת מי שחיבר את הפיוט המצוי במחזורים כיום. בנוסף לתיאורים הקוסמיים מביא בן סירא תיאורים מעולם הצומח והחי העומדים על יופיו הבלתי נתפש של הכהן הגדול בעבודתו. בן סירא ממשיך ומתאר את הבגדים שלבש הכהן הגדול בעת העבודה, ואת העבודה של הכהנים במעמד הזה. נביא כאן את המשך השיר לכל אורכו כדי שהקוראים והקוראות יוכלו להתרשם מיופיו:

(יא) בַּעֲטוֹתוֹ בִּגְדֵי כָבוֹד                     וְהִתְלַבְּשׁוֹ בִגְדֵי תִפְאָרֶת:
עֲלוֹתוֹ עַל מִזְבַּח הוֹד                          וַיֶּהְדַּר עֶזְרַת מִקְדָּשׁ:
(יב) בְּקַבְּלוֹ נְתָחִים מִיַּד אֶחָיו              וְהוּא נִצָּב עַל מַעֲרָכוֹת:
סָבִיב לוֹ עֲטֶרֶת בָּנִים                          כִּשְׁתִילֵי אֲרָזִים בִּלְּבָנוֹן:
וַיַּקִּיפוּהוּ כְּעַרְבֵי נָחַל                          כָּל-בְּנֵי אֲהַרֹן בִּכְבוֹדָם:
(יג) וְאִשֵּׁי ה' בְּיָדָם                             נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל:
(יד) עַד כַּלּוֹתוֹ לְשָׁרֵת מִזְבֵּחַ                וּלְסַדֵּר מַעַרְכוֹת עֶלְיוֹן:
(טו) אָז יָרִיעוּ בְנֵי אֲהַרֹן הַכֹּהֲנִים         בַּחֲצֹצְרוֹת מִקְשָׁה:
(טז) וַיָּרִיעוּ וַיַּשְׁמִיעוּ קוֹל אַדִּיר            לְהַזְכִּיר לִפְנֵי עֶלְיוֹן:
(יז) כָּל בָּשָׂר יַחְדָּו נִמְהָרוּ                    וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה:
לְהִשְׁתַּחֲוֹת לִפְנֵי עֶלְיוֹן                         לִפְנֵי קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל:
(יח) וַיִּתֵּן הַשִּׁיר קוֹלוֹ                         וְעַל הֲמּוֹן הֶעֱרִיכוּ נֵרוֹ:
(יט) וַיָּרֹנּוּ כָּל עַם הָאָרֶץ                      בִּתְפִלָּה לִפְנֵי רַחוּם:
עַד כַּלּוֹתוֹ לְשָׁרֵת מִזְבֵּחַ                       וּמִשְׁפָּטָיו הִגִּיעַ אֵלָיו:
(כ) אָז יֵרֵד וְנָשָׂא יָדָיו                        עַל כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל:
וּבִרְכַּת יי בִּשְׂפָתָיו                             וּבְשֵׁם יי הִתְפָּאֵר:
(כא) וַיִּשְׁנוּ לִנְפֹּל שֵׁנִית                        [הָעָם כֻּ]לָּם מִפָּנָיו:
(כב) עַתָּה בָּרְכוּ נָא אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵלהַמַּפְלִיא לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ:
הַמְגַדֵּל אָדָם מֵרֶחֶם                           וַיַּעֲשֵׂהוּ כִּרְצוֹנוֹ:
(כג) יִתֵּן לָכֶם חָכְמַת לֵבָב                    וִיהִי שָׁלוֹם בֵּינֵיכֶם:
(כד) יֵאָמֵן עִם שִׁמְעוֹן חַסְדּוֹ                וְיָקֶם לוֹ בְרִית פִּינְחָס:
אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת לוֹ וּלְזַרְעוֹ                    כִּימֵי שָׁמָיִם:

בן סירא מתאר את "בגדי הכבוד" של שמעון הכהן ואת ניהולו את עבודת הקרבנות, כשהוא מוקף באחיו הכהנים. לאחר העבודה הריעו הכהנים בחצוצרות, מנהג שאינו מוכר לנו מן התיאורים המאוחרים יותר של עבודת היום (מה שגרם לאחדים לפקפק האם מדובר כאן כלל בעבודת יום הכיפורים), והעם נופלים על פניהם ומשתחווים. בהמשך "ויתן השיר קולו" וכל העם עומדים בשיר ובתפילה. שמעון הכהן נושא את כפיו "על כל קהל ישראל", ובסיום העבודה שוב נופלים ישראל ומשתחווים. בסיום דבריו פונה בן סירא לקהל שומעין ומזרז אותם לברך את אלוהי ישראל, והוא מסיים דבריו בברכת שלום לעם ולשמעון, הכהן המשרת בקודש.

תיאור הדרו של הכהן הגדול בן דורו של בן סירא בעבודתו הופך בפיוט התפילה של הימים הנוראים לתיאור זכרון העבר הנשגב שאינו עוד, בבחינת הנכחת האין עוד. אולם במידה מסוימת הדיבור על סדר העבודה הוא דיבור ביצועי (performative speech). אין כאן סיפור אודות סדר העבודה גרידא, אלא מעין ביצוע מוקטן וסמלי שלו.³

השִחזור (re-enact) של מעשה הכהן הגדול ביום הכיפורים מייתר בעיני רבים את הצורך לביצוע ממשי שלו, וממילא גם את הצורך בבנייה ממשית של בית המקדש. הלוא גם בהעדרו, נוכח המקדש בעבודתו עִמנו.

מי ייתן שכל בתי הכנסיות שלנו וכל בתינו יהיו בבחינת מקדש מעט, שכוונותינו ומעשינו יהיו בקדושה. ושיתקיימו בכולנו דבריו של בן סירא: "יִתֵּן לָכֶם חָכְמַת לֵבָב, וִיהִי שָׁלוֹם בֵּינֵיכֶם"!

1. במידה מסוימת דומה המהלך של בן סירא בפרקים אלה למהלך בפיוטי סדר העבודה, שבהם מתחיל הפייטן בבריאת העולם ומגיע אל הכהן בעבודתו בבית המקדש ביום הכיפורים, כאילו הבריאה כולה מכוונת לרגע הזה.
2. הפיוט מצוטט ממהדורת אברהם כהנא של הספרים החיצוניים, ירושלים תש"ל, תקכז-תקכח. הפיוט "מראה כהן" מצוטט מן האתר "הזמנה לפיוט".
3. ראו: צבי זוהר, "'ומי מטהר אתכם: אביכם שבשמים' תפילת סדר העבודה של יום הכיפורים: תוכן תפקוד ומשמעות", AJS Review, 14:1 (1989), 1-28.

הרבה פרופ' דליה מרקס מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים

על החזרתיות בתיאור המשכן

נשים אל לבנו שהמשכן לכל חלקיו אינו אלא סמל, וששום דבר אין לו קיום סמלי אלא אם כן נעשה בכוונת מכוון לשם תכלית סמלית זו. – נשים אל לבנו, שאפילו ה"כתב והמכתב" שהם כל כך סמליים עד שאין להם שום מובן אחר מאשר המסומל על ידם, בכל זאת מותנה שימושם בקודש בכוונת הסופר בכתבו, עד שלספר תורה יש קדושת ספר תורה אך ורק כשנכתב בכוונה "לשם קדושת ספר תורה"… נשים עוד אל לבנו שתודעת המשמעות הסמלית של כלי המשכן בזמן עשייתם והתקנתם נדרשת ביותר, מפני שאותם הכלים – ארון, שולחן, מנורה, פרוכת, בגדים, קיימים גם מחוץ למשכן בשימוש רגיל יום יומי.

ואם ניתן דעתנו על כל אלה, נבין מה מה חוזרת ונשנית כל עשיית המשכן לפרטיה, ולמה שוב חוזרת התורה (פרק לט) ומונה את כל המשכן אחד לאחד בהבאתם אל משה? ולמה היא חוזרת עליהם בהקמת המשכן (פרק מ)?… ואם לא נטעה, הרי כוונת כל החזרות והפירוטים האלה היא ללמדנו: הן בעשיית המשכן, הן בהבאתו אל משה, הן בהקמתו היו כל הכוונות וכל המשמעויות המסומלות במשכן ובכליו לנגד עיני העושים במלאכה, והכל – בכללו ובפרטיו – נעשה והובא והוקם ברוח אותן כוונות.

 (הרש"ר הירש על התורה, תורגם והובא בנ.ליבוביץ: עיונים בספר שמות, עמ' 458)

"העגל והמשכן"

בני ישראל נצטוו: "ויקחו-לי תרומה", תרומה מכל מה שנדרש למלאכת המשכן. ואחר-כך, בביצוע הצו נאמר ש"כל נדיב לב" הביא את תרומתו.

ועל זה מעיר המדרש, המדייק בלשון הכתוב, שכשמדובר היה "לטובה" – להתגייס לעבודת אלהים, למלאכת המשכן – "כל נדיב לב" הביא את תרומתו; כל נדיב לב איננו שם כולל לכל העם, או לכל העדה, או לכל הציבור. ולעומת זה, כשהעם נדחף מעצמו לעבוד את מה שראה כאלהים, את העגל, נאמר: "ויתפרקו כל-העם את נזמי-הזהב".

אם כן: לטובה – כל נדיב לב; לרעה – כל העם.

כי עבודת אלהים אינה באה מדחף שבא מטבעו של האדם; היא דורשת ממנו מאמץ נפשי ("התנדבות") להתגבר על טבעו ולקבל עליו עול מלכות שמים; ואילו לעבודה זרה אדם נדחף מטבעו

 (ישעיהו ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, עמ' 63-64)

"ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את הענן"

המשכן שנבנה בידי ישראל לשם עבודת ה' מעיד על ה' ועל הכרת ה' על ידי האדם, וזהו 'כבוד ה", ואין כאן שום עניין מוחשי ושום אובייקט הממלא את המשכן…

הרמב"ם מניח דבר זה [הבנת מושג כבוד ה'] להבנתו של הלומד והקורא בתורה בהתאם לרמתו האינטלקטואלית ועומק אמונתו. משמע שאם אמונת המאמין דורשת המחשה של הכרת ה', רשאי הוא לפרש פסוק זה כהצבעה על תופעה הנראית לעין, כגון אותה שהכירו ישראל, אולם אם מתעלה האדם לרמה גבוהה יותר מבחינת ההבנה והוא מעמיק באמונה, הרי שאין הוא מזדקק כלל לביטוי מוחשי זה, אלא הוא מבין יפה מאד כי כבוד ה' האמור כאן אינו אלא ביטוי מליצי לעבודת ה' במשכן.

(ישעיהו ליבוביץ, שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 432)

כדי להיגאל יש להיטהר

ופרשת החודש ברביעית, לפני ראש חודש ניסן, שעניינו של יום הוא. וחודש ניסן הוא ראש לכל החדשים ולסדרי הרגלים. ואמרו רבותינו ז"ל: (ירושלמי פ"ג ה"ה) בדין היה להקדים פרשת החודש לפרשת פרה, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה קדמה פרשת פרה? לפי שהיא טהרתן של ישראל, פירוש מטומאת מת, כדי שלא יהיו נדחין לפסח שני.

(ספר השל"ה, מסכת מגילה מב)

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה': רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי אלהים.

 (יחזקאל מה, ט -הפטרת פרשת החוש לפי מנהג התימנים)

וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם, מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ .

 (יחזקאל מו , יח – סוף הפטרת פרשת החודש לפי מנהג אשכנז)