אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי

משֶׁה

עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן

אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

(שמות לח, כא)

אלה פקודי המשכן – ואיזה משכן? משכן העֵדֻת, שלא תטעה במשכן אחר, כגון משכן קרח

וכיוצא בו, אומר לך כאן שהוא משכן העדת שהלוחות שוכנות בו.

(חזקוני שם, שם)

"טוב מעט ביראת ה'

מאוצר רב ומהומה בו, טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו" (משלי טו, טז יז). שלמה המלך ע"ה הזכיר שני כתובים אלו על מדת ההסתפקות ויזהיר בהם על

הגזל. ויתכן לפרשם על שלושה דרכים פשט ומדרש ושכל. על דרך הפשט 'טוב מעט ביראת ה"

יזהיר שלמה ע"ה את האדם על ענין הגזל, לפי שהוא מצוה מושכלת מכלל המצוות המושכלות, כי כל מי שיש בידו עוון

הגזל קשה הוא מכל שאר עוונות, וכן דרשו חז"ל (ויקרא רבה לג, ג) סאה מלאה עוונות אין

מקטרג מכולם אלא גזל, ודור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, שנאמר (בראשית

ו, יג) 'קץ כל בשר בא לפני כי

מלאה הארץ חמס' (סנהדרין קח ע"א), ואם אין מחזיר הגזל אין לו מחילה עולמית, ועל כן היא עבירה חמורה מכל

השאר, ועל כן אמר שלמה ע"ה 'טוב מעט ביראת ה", יאמר טוב המועט והוא המותר מן

המרובה והוא האסור, וכן אמר בסמוך (משלי טז, ח) 'טוב מעט בצדקה מרוב תבואות בלא משפט', ובא להזהיר את האדם על הגזל, שלא

יחוס על כספו וזהבו שיאמר איך ירחיקנה מבין ידיו כי טוב

מעט שישאר לו בצדקה מרוב תבואות בלא משפט, ועל זה אמר

'טוב מעט ביראת ה" ובאהבתו מריבוי אוצרות וגנזי כסף וזהב ומהומה בהם, והביא על זה

לראיה ועדות הכתוב השני שאחריו 'טוב ארוחת ירק ואהבה שם', כי אחר שהזהיר על הגזל

שהוא ענין שכלי הביא עליו משל טבעי למופת, כי טבע בני

אדם שירצו אכילה מועטת וקלה, כגון ארוחת ירק וכיוצא בה בחברת אוהבים יותר ממה

שירצו שוורים מפוטמים בחברת שונאים, ומזה יוכל הטבע להבין ולהשכיל ולדון קל וחומר

ממה שהוא מפורסם ומוחש לעין, אם באהבת בשר ודם יבחר אדם ויערב לו אכילה קלה יותר

מסעודת מטעמים ומשמנים בחברת שנאה, כל שכן שראוי לו שיבחר מעט ביראת ה' ואהבתו

שהיא טובה לו מכל אהבת שום אדם ומכל ריבוי אוצרות וכל ממון שבעולם.

(רבנו בחיי שם,שם)

ונשגב ה' לבדו

אריאל רטהאוז

פרשת

"ויקהל" עוסקת בבניית המשכן וכליו, אך היא נפתחת באזכור מצוות השבת

("ששת ימים תיעשה מלאכה וכו' ", שמות לה,

ב-ג), והיא סמוכה לסיפור עגל הזהב ושיבתו של משה מהר סיני עם הלוחות השניים, סיפור

המובא בפרוטרוט קודם לכן בחלק השני של פרשת "כי תשא".

בדברים הבאים אנסה לבחון, בהסתמכי על מדרשי חז"ל ידועים, את טיב הקשר בין

שלושה נושאים אלו – משכן, שבת, וחטא העגל. זו איננה קריאה לפי הפשט, אך גם לא

קריאה הנוגדת את הפשט או המתעלמת לגמרי ממנו.

אשר לעניין השבת,

שילובם של שני מקראות העוסקים בה בתחילת פרשת "ויקהל" (בניגוד להקשר התֵּמאטי

של הקטע) תמוה ביותר ואומר דורשני. כידוע מפסוקים אלו למדו חז"ל שהשביתה ביום

השביעי דוחה את בניית המשכן, המוזכרת מיד לאחר מכן (מכילתא

ויקהל א, א), וגם ל"ט המלאכות האסורות בשבת נלמדו מכאן (בבלי, שבת מט ע"ב, ועי' רש"י שם). דווקא מהדרשנות

ההלכתית הזאת, המסבירה יפה כל כך את הסמיכות בין שני גופי תורה מרכזיים, שבת

ומשכן, אפשר ללמוד לקח רעיוני חשוב.

השבת דוחה כאמור את

בניית המשכן, ובכך נדמה שסדר קדימויות ברור נקבע: כששתי המצוות מתנגשות, השבת היא

הגוברת. אבל מצד שני חז"ל דורשים מאותם פסוקים עצמם שהשבת גם נדחית

מפני מצווה המתקיימת במשכן ובמקדש – עבודת הקרבנות. מהפסוק "לא תבערו אש בכל

מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ב) למדים אנו שאיסור

הבערת האש תקף בכל מושבותינו, בערינו ובכפרינו, בכל העולם כולו פרט

למקדש שהוא מושבו של ה' ובו מבעירים את עצי המערכה המשמשים לקורבנות (מכילתא ויקהל א, ו). ההימנעות מהדלקת האש, שהיא אולי אחד

הסמלים המובהקים של קדושת השבת (הרי ברכת "בורא מאורי האש" מציינת

שקדושה זו פגה ושאנו שבים לשגרה חסרת-הקדושה של ששת ימי החול) בטלה ומבוטלת דווקא

במקום הקדוש ביותר. היחס בין שבת למשכן רחוק אם כן מלהיות חד-משמעי. איזון עדין

קיים בין שתי מצוות וקדוּשות מכוננות אלו, אשר כאילו מקזזות ומנטרלות זו את זו:

מבחינה אחת השבת חשובה יותר מהמשכן, ומבחינה אחרת מה שמתרחש בתוך המשכן

חשוב יותר מהשבת. ומכאן, שגם השבת גם המשכן-מקדש אינם בגדר ערכים מוחלטים, או

חוקים בל-יעברו בכל תנאי ובכל מצב. מצוות אלו, חשובות ככל שתהיינה, אינן

עמודי-תווך בסיסיים עד כדי כך שאם יוסרו לרגע יתמוטט הבניין כולו.

ונעבור עתה לזיקה אל

סיפור העגל. הקשר בין המשכן למעשה העגל משתמע כאמור מעצם התבנית הסיפורית של הטקסט

המקראי: הסיפור על החטא ועל מה שקרה אחריו משובץ בין ציוויים ראשונים על בניית

המשכן וכל מה שיימצא בו (בתרומה, בתצווה

ובכי תשא) לבין ציווי משכן חוזרים ונשנים וסיפור

בניית המשכן וכליו בפועל, על ידי בצלאל ואהליאב וכל שאר האנשים חכמי הלב (פרשת "ויקהל"). לכן בניית המשכן

נתפסת על ידי פרשנים רבים כעניין בלתי-נפרד מסיפור החטא, כפתיחת דף חדש ביחסים בין

עם ישראל לקב"ה לאחר הנפילה הנוראה בפח העבודה הזרה. אפשר לסכם תפיסה זו

בלשונו של הרמב"ן:

…חזר וציווה [משה רבנו] והקהילו אליו כל העדה אנשים ונשים

וטף, ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו, ואמר לכולם עניין המשכן אשר נצטווה בו מתחילה,

קודם שבור הלוחות, כיוון שנתרצה להם הקב"ה ונתן לו הלוחות שניות וכרת עמו

ברית חדשה, שילך השם בקרבם. (על שמות לה, א)

המשכן מסמל אם כן את

כריתת הברית מחדש, אך האם כל מה שהיה קודם נמחק ונשכח? באחד המדרשים מוצגת בניית

המשכן כמין חוויה מתקנת, שאיננה עומדת בהכרח בניגוד גמור לחטא שאותו נועדה לתקן,

אלא היא מצויה – נפשית ורגשית – על אותו רצף, ואף שהיא רחוקה אלפי מילין ממנו יש

לה גם יסוד משותף עמו:

משל לבחור שנכנס למדינה, ראה אותם גובין צדקה ואמרו לו: תן, והיה נותן עד שאמרו לו: דייך; הלך

מעט וראה אותם גובין לתיטרון

שאמר להם: די, ונדבו זהב למשכן עד שאמר להם: די, שנאמר (שמות

לו, ו):

'והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר'; אמר

הקב"ה: יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל. (שמות

רבה, פר' נא, ח)

לפי מדרש זה המשכן

הוא אמנם תיקון לחטא העגל, היפוכו של העגל, אבל המשותף בין עשיית העגל לבניית

המשכן הוא תנופת הרגש, נדבת הלב שאפיינה את האנשים שהיו מעורבים באותם מעשים כה

שונים. ובהחלט קל להבין את ההשוואה שמציע הדרשן, אשר למרות הנימה האירונית הקלה

שבמשל איננה כמדומה צינית-אירונית (כפי שמוכיחה המסקנה הרצינית, המדברת על כפרה

אמיתית). הרי אותה רוח נדיבות – אשר מכוחה התפרקו בני ישראל מנזמי הזהב

שבאוזניהם כדי לבנות את העגל (שמות לב, ג), ואחר כך הביאו עבור

המשכן תרומות כה רבות שמשה ביקש מהם שיחדלו להביא – אותה רוח נבעה מצורך אמיתי

שחשו בו באותה מידה גם הטמאים גם הטהורים. עובדי העגל רצו לראות את האלוהים

מתהלך בקרבם, להצביע עליו ביד גסה, בדרך המגושמת הטמאה של העבודה הזרה ("אלה

אלוהיך ישראל"), ואילו בוני המשכן רצו להשכין את השכינה בקדושה ובטהרה, כפי

שהבטיח להם הקב"ה ("ושכנתי בתוכם"), וידעו שה' "ייראה" –

כביכול – רק בענן על הכפורת; אך אלו גם אלו חיפשו אחר תחושת נוכחות

האלוהים, חשו שהאדם זקוק לנקודת אחיזה שתאפשר לו התקרבות לאלוהי.

מנקודת-מבט זו גם הרע

מכול, מעשה העגל, איננו רע עד הסוף: אפשר להציל ולדלות מאותו אירוע נורא וטראומטי

משהו טוב – את נדבת הלב ואת הדרישה לקרבת האלוהים של העובדים את העגל. לימים יהפוך

רגש זה לנדבת הלב ולדרישת האלוהים של התורמים למשכן, שחוויתם הדתית כבר טוהרה

מזוהמת ההגשמה, ומסלול התקרבות זה אל ה' יוביל לבסוף לשלב ההפשטה האחרון והמכריע –

לדבריו החדים והמפורשים של שלמה המלך בחנוכת הבית הראשון, כשעמד לפני המזבח וחלק

כבוד למקדש שבנה, כמקום שבו יפגוש האדם את אלוהיו וירגיש בנוכחותו, ובד בבד שלל כל

הגשמה וכל פרשנות פשטנית מדי למושג השכינה: "כי האמנם

ישב אלהים על הארץ? הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך,

אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א, ח, כז).

גם הזיקה בין המשכן

לחטא העגל יכולה להתפרש אפוא באופן בו פורשה לעיל הזיקה בין המשכן לשבת, כמשקפת

עמדה המייחסת לדברים החשובים ביותר שהאדם מתעסק בהם, לטוב או לרע, ערך יחסי. כשם

שמצוות השבת והמשכן (או העבודה במשכן) דוחות מהיבטים מסוימים זו את זו, ולכן אינן

ערכים מוחלטים, כך גם העבֵרות, תהיינה חמורות כאשר תהיינה (אפילו חטא העגל!), אינן

בגדר הרע המוחלט. לפי קריאה זו, שילוב המוטיבים השונים בתחילת פרשת

"ויקהל" יוצר בסופו של דבר אחידות רעיונית, כאשר הלקח הנלמד הוא שהמצוות

והעבֵרות שאדם עושה מקרבות אותו אל האלוהים או מרחיקות אותו ממנו, אך אינן זהות עם

הטוטאליות של ההוויה האלוהית.

וכיוון שהשנה אנו

קוראים עם "ויקהל-פקודי" גם את פרשת "פרה" (במדבר יט, א- כב), אפשר להוסיף ולומר

שגם מדין הפרה האדומה, אשר באפרה הכינו את מי ההזאה לטיהור טמאי-מת, אפשר ללמוד

לקח דומה למדי. דיני פרה אדומה הם דוגמה קלאסית למצווה שקשה להבין את טעמה, ולכך מתייחס

מדרש נודע המספר על עובד כוכבים טרדן שקנטר את ר' יוחנן בן זכאי בשאלות על אותן

הלכות, הנראות כה מוזרות שאפשר לחשוב שהן "כמין כשפים" (כלשונו). ר'

יוחנן בן זכאי השיב לשואל מה שהשיב, כדי לשכנעו שפעולת המים המטהרים אכן מגרשת את

הטומאה, אך דווקא את תלמידיו שלו הוא לא שכנע:

לאחר שיצא [עובד הכוכבים] אמרו לו תלמידיו: רבנו, לזה דחית

בקנה [=בקַש], לנו מה אתה אומר? אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא

אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. (במדבר רבה יט, ח)

דבריו החריפים של ר' יוחנן

בן זכאי לתלמידיו מבארים לנו שאין להתייחס לדיני פרה אדומה, ואף לא לעצם מצבי

הטומאה והטהרה, מתוך מחשבה שטמון בחובם כוח מאגי (כפי שהצטיירו בעיני אותו עובד

כוכבים), כאל מעשים או מצבים בעלי ערך פנימי-מהותי, אלא עלינו לראות אותם כדברים

בעלי ערך יחסי, כחוקים המקבלים את ערכם ואת הדרם מההוד וההדר של המחוקק, הקדוש

ברוך הוא.

כל מה ששייך לתחום

חייו ופעולתו של האדם – שבת, משכן, עבודה זרה, טומאה, טהרה, מי הנידה של הפרה

האדומה – הוא יחסי כמו האדם עצמו, ורק אם נבין זאת נמלא את משאלת-הלב של הנביא:

"ושׁח גבהות האדם ושפל רום אנשים, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ישעיה ב, יז).

דר' אריאל רטהאוז,חוקר ספרות ומתרגם, מלמד באונויברסיטה

העברית בירושלים

צדק, משפט ושלום הם תנאי הכרחי להשכנת השכינה

"ויקהל

משה את כל עדת בני ישראל" – פירש רש"י: למחרת יום הכיפורים ובפרשת יתרו כתיב:

"ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם" ופירש רש"י שם כי זה היה

למחרת יום כיפורים.

ונראה

לי שידוע שהקהֵל זה היה להודיע להם מצוות המשכן והנדבה, כמו שיתבאר בסמוך והיה משה

חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו והוא חושב כי הוא תופסו בדין, וזה

לא יתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל ומקום המשפט שמה הרֶשע, על כן הכריז משה

תחילה : מי בעל דברים יגש אלי למשפט, באופן שכל העם על מקומו

יבוא בשלום ונודע לכל אחד מה הוא שלו או אינו שלו על ידי שהיה דן ביניהם ואז היה מודיעם

עניין הנדבה, לאמור "קחו מאתכם תרומה לה'" ו"מאתכם", היינו משלכם

ולא משל חבריכם.

ועל

דרך הרמז נאמר שהקהל זה היה לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואחר

שרצה להודיעם מעשה המשכן שיהיו כולם שותפים בו, דומה כאילו הושיב את כולם במדור אחד

ועל כן הוצרך להקהילם תחילה שיהיו באגודה אחת.

 (כלי יקר שמות לה, א)

 "וכבוד ה' מלא את המשכן"

…ומשמש בו (במושג מלא) בעניין השלמות בדבר נעלה

והתכליתיות בו… ומן העניין הזה נאמר "מלא כל הארץ כבודו" – עניינו כל כל הארץ מעידה על שלמותו, כלומר מורה עליו. וכן אמרו

"וכבוד ה' מלא את המשכן". וכל לשון מליאה שתמצאנה מיוחסת לה' היא מן העניין

הזה, לא שיש שם גוף ממלא מקום. אלא אם כן תרצה לעשות כבוד ה' האור הנברא הנקרא כבוד

בכל מקום, והוא אשר מלא את המשכן, אין היזק בכך.

(מורה נבוכים לרמב"ם א, יט)

…כלומר, הרמב"ם מניח דבר זה להבנתו של הלומד והקורא

בתורא בהתאם לרמתו האינטלקטואלית ועומק אמונתו.

משמע, שאם אמונת המאמין

דורשת המחשה של הכרת ה', רשאי הוא לפרש פסוק זה כהצבעה על תופעה הנראית לעין, כגון

אותה שהכירו ישראל, אולם אם מתעלה האדם לרמה גבוהה יותר מבחינת ההבנה והוא מעמיק באמונה,

הרי שאין הוא מזדקק כלל לביטוי מוחשי זה, אלא הוא מבין יפה מאד כי כבוד ה' האמור כאן

אינו אלא ביטוי מליצי לעבודת ה' במשכן.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים

של שיחות על פרשיות השבוע, עמ' 432)

ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' ויבא שלמה את קדשי דוד

אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באצרות בית ה.

 (מלכים א ; ז, נא – תחילת ההפטרה לפרשת

פקודי שאיננה חלה באחת מאבעת הפרשיות)

ויבא

שלמה – מה שהקדיש אביו נתן ממנו בבנין הבית לכבוד אביו כי לא היה צריך לאותו הקדשה,

כי לרוב היה לו כסף וזהב ונחשת, אך לכבוד דוד אביו נתן ממנו

במלאכת בית המקדש והשאר נתן באוצרות בית ה'… ובדרש שלא נתן שלמה מקדשי דוד אביו דבר

במלאכת בית המקדש יש אומרים: לפי שידע שלמה שסופו ליחרב

שלא יהו אומרים אומות העולם מפני שהיה בנין הבית מחמס ומגזלות

שגזל דוד לפיכך חרב ויש אומרים: כך אמר שלמה – רעב היה בימי אבא שלש שנים שנה אחרי

שנה והיה לו לבזבז ההקדשות האלה להחיות בהן עניי ישראל יהיו שמורין לעת צורך.

(רד"ק מלכים א

פרק ז, נא)

במילים

אחרות, אם עם ישראל מקים את ביתו משלל הגויים, או בסגנון מודרני, כאשר המשאבים העומדים

לרשותנו, משמשים לכבוד ולתפארת, ואפילו אם מדובר בכבוד ובתפארת דתיים במקום לשמש לצורכי

בני אדם ולהחיות בהם עניי ישראל, יש בכך משום פגם חמור מאוד.

דבר

זה הוא אקטואלי ביותר, וראוי שידעו הכל כי נכסי האומה והמדינה

קיימים לא כדי לפאר בהם את ההמדינה ואת האומה, ואף לא את

קודשיה, אלא בראש וראשונה הם קיימים לצורכי בני האומה הנזקקים.

(י. ליבוביץ, שם עמ' 436)

בית / בלה שור

המשכן

עולם קטן

כמו

האדם עצמו

אדם

כשעושה

בית משלו

ידאג

שיש בו

ארון

ספרים

שולחן

להזין

גם

הגוף

גם

הנפש

מנורה

להאיר

שלא

ישכח

את

הקטורת

שמקשרת

ומבדילה

עוצרת

מדת הדין

ומכניסה

שלום

ואהבה