לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

(שמות לה, ג)

לא תבערו אש – אמר

הקב"ה: אור שלי, פי' של גיהנום, שובת בשבילכם, גם אור שלכם יהא שובת. השבת.

ויאמר. ר"ת וס"ת תורה לרמז שעיקר התורה בשבת כשאדם פנוי

מעסקיו.

 (בעל הטורים שם, שם)

לא תבערו אש

בכל מושבותיכם ביום השבת – כי מהראוי שבכל השבוע תהיה אש האהבה

ודביקות בה' בוער בלבו ע"י המצאת חוץ עסק התורה ועבודת ה', עד שבהגיע תור שבת

קדש תהיה שלהבת עולה מאלי' רשפיה רשפי אש שלהבת יה, ועל זאת המלאכה מלאכת הקדש

ציוה פה שנעשה ששת ימים, באופן שיום הזה יהיה קדוש מאליו, ולא שנפנה כל השבוע איש

לכרמו וזיתו, ונצטרך ביום השבת לתחלת ההבערה ללבת ניצוץ אש בגחלים עוממות וזה 'לא

תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת'.

(חתם סופר שם, שם)

לא תבערו אש – הבערת אש

אינה לכאורה פעולה יוצרת אלא פעולה הרסנית. מאידך, דווקא הוצאת האש המלאכותית היא

הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על ידי האש עושה לו

האדם את כלי-מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של החומרים, מפרידם ומעצבם.

(הרש"ר הירש שם, שם)

מה בין מראות לכיור?

אילון לנגבהיים

רוב הפסוקים בפרשת

ויקהל העוסקים בתיאורים מדוייקים של בניית המשכן ברורים למדי ולכן זכו למעט דברי

פרשנות. המשכן נעשה כולו מחומרים זמינים שנאספו מבני ישראל עצמם (תכשיטי הזהב של

הנשים או צמר העיזים) או מהסביבה המדברית (עצי השיטים, עורות התחשים). לרוב, התורה

לא ציינה את מקור החומרים ששימשו לבניית הכלים: לדוגמא: נכתב שהמזבח וכליו נעשו

מנחושת, אך אין פירוט של החפצים שהיו המקור לנחושת זו. יוצא מן הכלל הוא כיור

הנחושת הסמוך למזבח, שלגביו נכתב שהוא נעשה ממראות שהיו שייכות לנשים שצבאו, כלומר

התאספו בסמוך לפתח אוהל מועד: "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת, במראות

הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד" (פרק ל"ח,פסוק ח'). מדוע פירטה התורה את העובדה שהכיור ובסיסו

נוצרו ממראות של נשים? ומה משמעותה של אותה התאספות של הנשים שמראותיהן

נלקחו לבניית הכיור?

הפרשנים ניסו להסביר התיאור

החריג של מראות הצובאות בדרכים שונות, שניתן לחלק לשתי מגמות עיקריות: א. המגמה האינסטרומנטלית-

פרשנים הטוענים שהכיור נעשה ממראות כדי לאפשר לו להחזיר אור. ב. המגמה הסימבולית- פרשנים

הטוענים שמראות הנשים שמהן נעשה הכיור מקנות לו משמעות סמלית.

פרופ' אדמיאל קוסמן¹ מביא שני פירושים התואמים את המגמה

האינסטרומנטלית: הראשון, פירושו של ה'ילקוט דוד' טוען כי הכיור נעשה ממראות כדי

שישמש מעין מראה בעצמו שדרכה ניתן לראות מבחוץ את הנעשה בפנים המשכן "ויש

מפרשים כי הנשים היו רוצות לראות סדר עבודה והתפילה ואסור לילך בין האנשים, לכך

היו עושים הכיור פתח אוהל מועד במראות הצובאות כדי להסתכל במה שנעשה בפנים"('תורה

שלמה' עמ' קלב)². באופן דומה, מובא בדברי הרקאנטי לפרשת ויקרא כי הכהן

יכול לראות דרך הכיור את פניהם של הנשים המקריבות מפני שאסור לו להביט בהן באופן

ישיר: "גם צריך לראות הכהן בשעת זריקת הדם האיש והאישה המתכפרין בקרבן,

ובעבור שאסור לו להסתכל באישה לכן עשה הכיור במראות הצובאות, כי כשהכהן מקריב קרבן

נשים מביט בכיור ורואה בו פרצוף האישה המביאה את הקרבן". תפקיד המראות בכיור

הוא אם כן "להכשיר" את המבטים בין הכוהנים והנשים באמצעות כלי מתווך שגם

משקף את תווי הפנים אך מעט מעמעם את הרושם שבהם.

הפירושים

האינסטרומנטליים מקנים לכיור תפקיד בהתמודדות עם יצרים שעלולים להתעורר בעיצומה של

עבודת ה' במשכן, ולא בכדי. הביטוי 'נשים צובאות פתח אוהל מועד' מופיע פעם נוספת

במקרא בהקשר של אותם יצרים במפגש בין הכוהנים והנשים שבאות אל המשכן: "וְעֵלִי

זָקֵן מְאֹד, וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל,

וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת

הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אהֶל מוֹעֵד" (שמואל א' פרק ב'

פסוק כב'). ברי שהנשים הצובאות

נמצאות שם לשם עבודת ה', אם לשם תפילה (כך על פי אונקלוס "דאתיין

לצלאה") או לשם תרומת רכושן לעבודת אוהל מועד. הדמיון הלשוני בין שתי המובאות

מעורר שאלה קשה על התפקיד האינסטרומנטלי של המראות בכיור: שהרי הנשים שצבאו פתח

אוהל מועד בתקופת בני עלי נגררו לדבר עבירה³. בני עלי השתמשו במרותם

לפגיעה בנשים, ומי יודע אם לא היה זה בשל אותו המבט שעבר דרך המראות?

בשל כך לדעתי, נדחקו מספר

מפרשים ובראשם רש"י להוציא את המילה הַצֹּבְאוֹת מידי פשוטה (במשמעות

של נאספות ומחכות) ולהמיר אותה על דרך הדרש במשמעות רחוקה, של פריון רב צאצאים:

בנות ישראל היו בידן

מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני

שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם

העמידו הנשים צבאות רבות במצרים.

בפירוש רש"י (וגם

ברמב"ן) הנשים הצובאות הפכו לנשים שילדו צבא של ילדים, ולמראות היה תפקיד

מרכזי בכך:

כשהיו בעליהם יגעים

בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל

אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך

כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות… ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את

שקנא לה בעלה ונסתרה.

באמצעות ההתבוננות

הזוגית במראה ניצל עם ישראל מכלייה. המראה, כמו אלבום התמונות מהחתונה, איפשרה לגברים

לראות את עצמם בתוך הזוגיות במציאות קשה של עבדות וגזירות, ולהזדקק לבנות זוגם.

כלומר, לפי רש"י הכיור העשוי מהמראות מסמל את המחויבות לקשר בין בני הזוג, ואותה

המחויבות להמשכיות תנצח גם את הקנאה בין בני הזוג אם זו תתפרץ.

אבן עזרא מייחס גם הוא

למראות משמעות סימבולית ולא אינסטרומנטלית, אך בניגוד גמור לרש"י (שעבורו המראות

בכיור מחזקות קשר זוגי ופריון) הוא הופך את הכיור לסמל של פרישות:

טעם הצובאות – כי משפט כל הנשים להתיפות לראות

פניהם בכל בקר במראות… כי מנהג ישראל היה כמנהג ישמעאל עד היום. והנה היו בישראל

נשים עובדות השם שסרו מתאות זה העולם ונתנו מראותיהן נדבה כי אין להם צורך עוד

להתיפות. רק באות יום יום אל פתח אוהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות.

יצירת הכיור על פי אבן

עזרא מעלימה את המראות בתוך כלי שצורתו ותפקידו שונים לחלוטין. הנשים לקחו כלי

שמסייע בהאדרת יופי חיצוני ועולם חומרי והפכו אותו לכלי רוחני המכשיר את הכוהנים

לעבודת ה'. תפקידו של הכיור ביצירת קשר בין איש לאישה לא מופיע אצל האבן עזרא

ובמקומו חוזר לקדמת הבמה התפקיד המרכזי של הכיור ברחיצת הכוהנים: "ועשית כיור

נחושת וכנו נחושת לרחצה… ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם

בבואם אל אוהל מועד…" (פרק ל' פס' יח-כ).

אם נסכם, לדעת רוב

המפרשים, השימוש במראות ליצירת הכיור קשור למשיכה חומרית בין גבר לאישה. המראות

חשובות למבנהו הפיזי של הכיור על פי הפרשנות האינסטרומנטלית ועל פי הגישה

הסימבולית המראות רומזות לאופן שבו הכיור מסמל את שימור המשכיות העם (רש"י,

רמבן ואחרים), או את הפרישה מהנוהג החומרי (אבן עזרא).

הפסוק על הנשים

הצובאות (כמו גם פסוקים אחרים) ממקדים את הקורא במרכזיות תרומתן של הנשים לבנייתו

והסדרתו של המשכן כמקום פולחן משותף להן ולגברים. הפרשנים (הגברים) אמנם מדגימים גישות

שונות באשר למסירותן של הנשים ולהשפעתן על תפקיד כלי המשכן, אך אף אחד מהם לא מנסה

לגרוע מהשותפות עצמה ומחשיבותה. לשמחתינו, גם אנו חיים בדור שבו נשים צובאות על

פתחי בתי המדרש ובתי הכנסיות, ודורשות להשתתף בלימוד ובתפילה. אך לצערינו, רבנים

ואנשי תורה רבים עדיין מתקשים לפרש באופן אמיתי את הדרישה לשיתוף ולהכרה מצד

הנשים. אולי ההתבוננות במראה תסייע לכך כפי שמציע המגיד ממזריטש:

צריך כל אדם

לראות את הזולת כראי; כשם שהראי משקף לעיניו את צדדי הכיעור שלו, כך גם בראותו את חסרונות הזולת עליו

להבחין בהם גם אצל עצמו וללמוד מזה כיצד לסלקם... לפיכך, כאשר באו הכהנים ליטול ידיהם ורגליהם

לפני העבודה והיה עליהם גם להרחץ מכל פגם רוחני ,מכל

חסרון, נגיעה ופניה. היה הכיור העשוי מראות מזכיר להם כי כדי להבחין בחסרונות עצמם

עליהם להשתקף בזולת.

1. "מעשה הכיור

וכנו במראות הצובאות וחכמת הנשים" אוניברסיטית בר-אילן דף שבועי מס' 279, פרשת

ויקהל תשנ"ט.

2. חלק מהמפרשים טוענים שהמראות עצמן רוקעו לגוף הכיור,

ופירושים אחרים כמו למשל הרמב"ן גורסים שהנחושת שממנה נעשו המראות הייתה

נחושת איכותית מאד "נחושת קלל ממורט ויפה מאד" שההשתקפות בה טובה ובהירה

יותר.

3. גם אם נאחוז

בדבריהם של רוב המפרשים שלא מדובר כאן בנשים שנאפו אלא בעבירה פחותה יותר, הרי

שעונשם של בני עלי כתוצאה מממעשה מעיד על בעייתיותו.

אילון לנגבהיים הוא מורה לפיסיקה ועמית בתוכנית הדוקטורנטים

של מכון מנדל למנהיגות חינוכית.

האיש

שאהב

ברצוני

לכתוב על דוד הרטמן מזווית אישית. הזווית האישית עומדת בניגוד לתמונה האובייקטיבית

של המורשת שהאיש מותיר: ספריו המצטרפים לתמונה הגותית מגובשת ומתפתחת, המכון שהקים

על אגפיו השונים, בתי הספר שהוקמו בהשראתו, התלמידים הרבים והמגוונים שלמדו את

תורתו בין אם מתוך הסכמה ובין אם מתוך מחלוקת אותה אהב כל כך ופינה לה מקום.

הזווית האישית היא של איש הלכה אורתודוכסי שפגש בו, בזהותו השוצפת והפורצת אל מעבר

לכל הגדרה שבשגרה.

דבריו של

דוד מצאו אוזן כרויה כאפרכסת, בבני הזהויות הרבות המרכיבות את העם היהודי בנקודת

הזמן שלנו ובאנשי רוח שמעבר לגבולות העם היהודי. אין זה מקרה שכותלי המכון שהקים

מכילים יהודים חילונים, רפורמים, קונסרבטיבים, אורתודוכסים, וכן נוצרים ומוסלמים.

התופעה נגזרת מהמהות שהיא שיקוף ליבו ותודעתו של דוד. אני אחד מרבים, איש דתי

אורתודוכסי שפגש את דוד, ועל נקודת המפגש הזאת ומנקודת המפגש הזאת ברצוני לכתוב.

במחוזות מהם

באתי נתפס דוד כאחֵר, כאלישע בן אבויה ששנה ופירש. מחלוקת היתה נטושה בין תלמידי

הרב סולובייצ'יק, ובעיני הקבוצה ממנה באתי נתפש דוד כמי שחרג מחוץ למסגרת. ומה

מצאתי כשפגשתי אותו? מצאתי אדם שלא חרג מהמסגרת, אלא צייר תמונה חדשה שהיא מעבר

למסגרות. במקום תמונה מפוצלת לזהויות יהודיות שונות בה כל אדם מוצא עצמו בגבול

מסויים, נאבק בכל בעל זהות שהיא בגבולות אחרים, נעמד אדם ששואג בקול גדול היודע

להשתבר גם לקול צחוק מתגלגל: 'אני יהודי'. על דבריו של ריבונו של עולם אומר

התלמוד:

אמר

רבי יוחנן: מאי דכתיב (תהילים

ס"ח) "ה'

יתן אמר המבשרות צבא רב"? כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים

לשונות. תני דבי ר' ישמעאל (ירמיהו כ"ג) "וכפטיש יפוצץ סלע". מה פטיש זה נחלק לכמה ניצוצות, אף כל דיבור

ודיבור שיצא מפי הקדוש ברוך הוא נחלק לשבעים לשונות.

להבדיל,

אפשר לדרוש דרשה שכזאת על הגותם של מורים גדולים. רבי נחמן מברסלב, הרב קוק, הרב

סולובייצ'יק, ישעיהו ליבוביץ': כל אחד מהוגים אלה העמידו תלמידים שונים, כל אחד

מהם מפרש את משנת רבו באופן שונה מחברו. התופעה מפליאה: שניים הוגים במשנתו של הרב

קוק, האחד מעמיד אותה כמשנה המעצימה את הנבדלות של העם היהודי וגוזרת ממנה שלילת

לימודים כלליים ולימודי מקורות היהדות בכלים אקדמיים והשני גוזר ממנה משנה

אוניברסאלית המחייבת לימודים שכאלה. אפשר להסביר הסבר כולל לתופעה: מורה שמשנתו

מורכבת ורבת פנים ותלמידים שכל אחד מהם מבליט פן אחד בה. אפשר להסביר הסבר ייחודי

לכל הוגה והוגה. דוד הרטמן שייך לקבוצת מורים והוגים אלה. דברים כפטיש יפוצץ סלע,

הגיעו כבעלי משמעות מסעירה ומכוננת לאוזני תלמידים שונים והתאימו להן. אנסה לפענח

את הסוד הייחודי שבאיש הזה שהובילו לתופעה הזאת, גרמו לכך שאיש אשר כמוני ימצא

בדבריו חפץ כשלצידי יושבים אנשים כל כך שונים ממני שאותה התורה בעלת משמעות אף

להם.

ראשית, כפי

שציינתי, האיש חווה ממקום עמוק שבתהומות זהותו את הזהות הכוללת: היהודי.

היהודי הזה המתנשא מעבר לזהויות החלקיות – מבלי לשלול אותן או להתעלם מהן – מתלכד

עם הזהות הכוללת מכל: האדם. הזהות הזאת באה לידי ביטוי הן במקורות היהדות

בהם התמקד וגאל אותם מפינות זנוחות שבתנ"ך ובתלמוד והעמידן במוקד, והן בדיבור

הספונטאני המתגלגל לשיאים של חדווה ולתהומות של כאב.

שנית, האיש

הביא עמו מסורת חיה ששברה גם את גבולות השפה. הוא דיבר בשפה המיוחדת רק לו שהורכבה

מעברית אנגלית ויידיש. לא היתה זו רק שפה טכנית: היידיש הביאה איתה את כל המסורת

של העולם היהודי שממנו בא. האנגלית את כל הערכים הדמוקרטיים האמריקאים אותם הביא

עמו לישראל, והעברית את כל הציונות המגולמת במעשה עלייתו לארץ שהשתלב בתודעתו עם

המופע הציוני כולו. בו עצמו חזר ונבנה מגדל בבל, אלא שהפעם לא בשפה אחת אלא בכל

השפות הבלולות זו בזו. השפה האחת הובילה את בני האדם לגאווה המתנשאת אל עבר השמים.

השפה הבלולה הביאה את דוד לעמדה מפוקחת וצנועה המבינה באמת כי ישנן שפות שונות, יש

אנשים שונים, וההתלכדות ביניהם היא הכרחית ואיננה מוחקת את המגבלות ואת השברים של

השפה האחת המאפשרת לכוללם יחד.

שלישית,

האיש הביא עמו לא רק עמדה אינטלקטואלית נוקבת, אלא המון רגש ואהבת אדם ואהבת אחיו

בני עמו. נדמה לי שזאת הסיבה שלעיתים משנתו כשהיא נהגית על ידי חלק מתלמידיו מקבלת

חזות של ניכור אקדמי. ללא העמדה הקיומית הדתית של אהבת אלוהים ואדם שבאה אצלו לידי

ביטוי בדיבור קרוב לריבונו של עולם מעין זה שמצאנו אצל רבי לוי יצחק מברדיטשב, ללא

זאת יכולה המעטפת להצטייר כמנוכרת וכלא יכולה להכיל את הדתיות העמוקה. אבל האיש לא

היה חוקר המתבונן על מושא מחקרו מעמדה של ניכור. האיש היה איש מאמין המדבר לאלוהים

פנים אל פנים בקרבה אינטימית. כשהיה הפלאפון מצלצל בכיסו בעת שאמר אמירה נוקבת

וחותרת, היה קופץ ואומר: 'אולי ריבונו של עולם מתקשר לומר לי שהגזמתי.' לא היה זה

תעלול סטנד אפי, היה זה ביטוי לחוויית קרבת אלוהים נדירה שלא ראיתי בני אדם רבים

שזכו לה. כשאיש כזה סימן מחוזות הלכתיים הצריכים שינוי, כל עוצמת הרגש והחיבור

למסורת נתנה להם צבעים וגוונים שאפשרו גם לבעלי זהות דתית אורתודוכסית להטות אוזנם

ולשמוע: 'נאמנים פצעי אוהב'.

רביעית,

האיש ניחן בחוש הומור אדיר. ההומור הוא אחד הכלים החשובים של אנשי המסורת היהודית

שאבדו לנו בדור האחרון. אין לך כלי המחזיק את האבסורד כהומור, ומי שאבד חוש ההומור

שלו – חזקה עליו שיעמיד עמדה פשטנית וחד ערכית. היכולת להחזיק יחד עמדה דתית חיה

וסוערת עם עמדה חילונית ביקורתית נוקבת שמורה אך ורק לבעלי ההומור. דוד היה בעל

חוש הומור שכזה, והוא חילק אותו עם שומעיו בנדיבות.

חמישית,

האיש היה הדוניסט [נהנתן] של הרוח. לימוד התורה, העיסוק בפילוסופיה גרמו לו הנאה

כסעודה טובה לאוהב אוכל. הוא ליקק את השפתיים והשמיע קולות גרגור נהנתניים כשציטט

מאמר תלמודי שאהב. את אחד מפרקי ספרו 'עשה לבך חדרים חדרים' הכתיר בכותרת: 'לחוג

את הגיוון הדתי'. והוא אכן חגג. הוא הסתובב בשבילי התלמוד כדיוניסוס [אל היין]. לא

בכדי הוא חלק על ישעיהו ליבוביץ' בדבר נקודת הזהות של אברהם. ליבוביץ' – כקירקגור

– ראה את שיא גדלותו של אברהם בא לידי ביטוי במעשה העקידה. דוד ראה את השיא בעמידה

של אברהם מול אלוהים באומרו: 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" הרבה פנים

למחלוקת הזאת, אחד מהם: דוד לא ראה את יהדותו מתממשת בעקידת רצונו של האדם אלא

להפך בגילוי במלוא עוצמתו וחירותו. מכאן נגזרת יהדות של שמחה, ולא יהדות של נזירות

והגבלה.

כל חמשת

נקודות הפנים הללו מצטרפות לתחושת הויטאליות והחיים העזה שנשבה מסערות לבו של דוד.

בשנותיו הטובות ואפילו בשנות מחלתו, הוא היה נדיר בעוצמת החיים שהיתה בו. אפשר היה

לחלוק עליו – והוא היה שמח בכך – אפשר היה לא להסכים, אפשר היה אפילו לכעוס עליו,

אבל אי אפשר היה להישאר אדיש אל מול געשי חייו. הוא הכריח את הנפגש אתו לעורר מחדש

את מקורות חיותו שלעיתים דועכים וכבים במהלך החיים, ולבחון שוב מחדש את החיים את

ערכיהם, את היהדות החיה שבתוכו. כך פגשתי את האיש, וכך הוא עורר בי חיים חדשים הן

במחוזות של הסכמה עמו, והן במחוזות של מחלוקת.

משה מאיר