כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי

לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ

וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה

תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר

 וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

(שמות

ל"ח, כ"ד)

כָּל הַזָּהָב

הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ

כל הזהב – חמשה מיני זהב; חח ונזם וטבעת וכומז

כל כלי זהב (לעיל לה, כב). כנגד העשוי להם ה' ענויין

פרך, מרר, ענוי, לחץ, עבודה קשה.

(בעל הטורים שם, שם)

כל הזהב. העיד על קצבת הזהב והכסף והנחשת

שנכנסה במלאכת המשכן שהיה דבר מועט מאד בערך אל העושר שהיה בבית ראשון כמבואר בספר

מלכים ויותר ממנו העושר שהיה בבנין הורדוס (בסוטה פ' היה נוטל). ועם כל זה יותר התמיד מראה כבוד ה' במשכן של משה

ממה שהתמיד במקדש ראשון, ולא נראה כלל במקדש שני. ובזה הורה שלא קצבת העושר וגודל הבנין יהיו סבה להשרות השכינה בישראל, אבל רוצה ה' את יריאיו ומעשיהם לשכנו בתוכם.

(ספורנו שם, שם)

…נראה שהכתוב רומז כאן על סדר העדיפות

הרעיונית של תחומי המקדש בהתאם לחומרי המתכת שבאו לכלל שימוש. תחילה הוא מציין

במושג "פקודי המשכן" את כל המלאכה העשויה – בחלקים שווי-חשיבות של

"משכן העדות". עם זאת הוא מאפיין אותם בדירוגםפ

הרעיוני: כל הזהב בא לשימוש רק בקודש; הכסף – באדני הקודש ובראשי עמודי החצר,

וויהם וחישוקיהם; הנחושת – באדני החצר ובכליה. הרי זו השלכת כל המקדש כולו בדירוג

משולש. מכאן אפשר להבין, מדוע הכתבו מפרט את השימוש לגבי

הכסף והנחושת, אך לגבי הזהב חסר פירוט כזה. לגבי הזהב דיו בציון "בכל מלאכת

הקדש".

(הרש"ר הירש, שם שם)

הקדושה

המתקפלת, הניידת והעמידה

בשמת חזן-ארנוף

מקדש (משורש ק.ד.ש.) הוא מבנה שנבנה למטרות דתיות, כמקום פולחן. כמעט לכל דת

ותרבות קיים מקדש מסוג כלשהו אשר סגנון האדריכלות שלו תואם את אופי הפולחן ואת מאפייני החברה.

בניית המקדש מייצגת בדרך כלל את מיטב האדריכלות של התרבות אשר בנתה אותו בתקופתה.

הדבר משתקף בפאר המבנה, עבודות האמנות המלוות אליו ומיקומו של המבנה ביחס לעיר. (מתוך: "ויקיפדיה")

המשכן, או בשמו הנוסף והיפה אוהל מועד, הוא

אולי מבנה הפולחן המרתק מכולם. כשמתבוננים בהוראות העשייה והבנייה שלו מגלים שהמילים

החוזרות על עצמן ביותר הן: יריעות, לולאות, קרשים, קרסים ובריחים. קשה לומר

שעיצובו הוא בהכרח מפואר. העושים במלאכת המחשבת שבהקמתו הם אנשים שהכתוב מעיד

עליהם כי הם אנשים חכמי לב. בצלאל, המנצח על המלאכה מלא ברוּחַ

אֱ־לֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת ואכן, הכלים

שבתוך המשכן עשויים לעילא ולעילא, הרבה זהב, כסף, נחושת ועץ משובח. ועם זאת המבנה

עצמו, אותו מבנה מתקפל ונודד עשוי פרטים רבים ומדוייקים,

קשה לייחס לו פאר, מכל התכונות שבעולם. ברור כמובן שזהו מבנה פונקציונאלי, זמני,

נודד שמשרת את בני ישראל במסעיהם במדבר. זהו אינו המקדש

הקבוע שייבנה בירושלים ויחזור וייבנה וישקף אכן את מיטב האדריכלות ויעניק לאדם

הפשוט המתבונן תחושת יראה והתפעלות.

אכן, אולי במונחים של מאהל במדבר, המשכן היה מפואר, גדול,

ונבדל משאר האוהלים. אבל לטעמי יש בו יותר מאשר מכשיר קדושה יעיל ופונקציונאלי לחיים במדבר.

בית המקדש שנבנה מאוחר יותר בירושלים נבנה על אדמה ספיציפית שיועדה לצורך העניין. דיני הטהרה חלו על מי שנכנס לאיזור. השטח שעליו הוא נבנה יישאר בבחינת קדוש לאורך השנים.

הקיר האחד שישרוד מקירות התמך של המקדש יועלה בעצמו למעמד של קדושה ויהפוך להיות

מקום תפילה וסמל חשוב. היחס הזה למקום קדוש נשמע מוכר ואף סביר.

לעומת זאת, הרעיון של אוהל מועד הינו רדיקלי ומציב חלופה

מפתיעה. מבנה קדושה מתקפל. משכן שנבנה באופן זמני. יריעות חוברות אישה אל

אחותה, מוקם מבנה שלם – ובסוף השימוש מפורק ונישא למקום הבא. האדמה שעליה ניצב

חוזרת להיות עפרא דארעא… וחוזר חלילה. המחנה כולו

בנוי סביב המשכן. נוכחות האל על ידי ענן הכבוד מכתיבה את קצב המסעות, אל קודש

הקודשים במרכזו לא נכנס איש מלבד הכהן הגדול ביום הקדוש ביותר, המשרתים בקודש הם

אנשים מיוחדים שנבחרו ולמדו את מלאכתם. כל הכללים שהופכים את המשכן למרכז קדוש של

קשר עם ה', חלים על המקום. וכשהענן מתרומם ועולה, ממשיכים הלאה, אוספים את המבנה

על כליו ובדיו – המקום בו עמד המשכן פרוץ שוב לרוחות וחולות המדבר, הופך לחלק

מהנוף הטבעי והפתוח, וכשחונים שוב – המשכן מוקם מחדש, הכלים ממוקמים בתוכו, מסך

ומכסה, כפורת ופרוכת ושוב מכסה הענן את האוהל וכבוד השם מלא את המשכן.

המשכן, ששימש כמקום

פולחן, עדות והתוועדות, מגדיר אם כן אחרת את גבולות הקדושה ואת מהותה. כוחו

אינו בפאר האדריכלות, או באדמה שעליה הוא מוצב. עוצמתו נובעת ממהותו, ממיקומו

במרכז המחנה, ומהקדשתו המחודשת בכל פעם שהוא מוצב לתפקידים להם הוא יועד. מן

התלמוד והתוספתא במסכת סוטה עולה כי לבסוף נגנז המשכן בחללים התת

קרקעיים של ההיכל בירושלים. גניזת המשכן מבטאת את סיום תפקידו הזמני של המשכן.

נאמר כי "לא שלטו השונאים במעשי ידיו של משה", כלומר, מאז בניית משכן

משה במדבר, שרדו חומרי המשכן השונים (קרשים, קרסים, בריחים, עמודים ואדנים) במשך

מאות שנים וגם לאחר תקופה זו לא נשרפו, אלא נטמנו ונגנזו. באופן פרדוקסלי, דווקא המבנה הארעי והזמני הוא זה ששרד לאורך זמן,

לעומת בית המקדש הגדול, העומד על תילו, המפואר והעצום שלבסוף נשרף ונחרב. החיוניות

המחויבת מעצם הפעלתנות הכרוכה בבנייתו ובפירוקו של אוהל מועד, הקלות המחויבת מעצם

העובדה שהוא צריך להיות נישא ונודד, החיוניות והקלות שעומדות לכאורה בסתירה למה

שאנחנו רואים לנגד עינינו כשאנחנו חושבים על מבני קדושה מפוארים מתקופות שונות

ובמקומות שונים בעולם הן המעניקות את הערך המוסף למשכן, ואולי הן אלה שניתן לאמץ

כבסיס אישי ורוחני לעבודת הקדושה הפרטית המתחדשת במהלך מסעות החיים.

בשמת חזן ארנוף היא במאית, סופרת ומנחה ב"לבה" – בית מדרש לאומנים

בניו יורק בה היא מתגוררת עם סטיבן וארבעת ילדיהם.

גם בדברים שבקדושה יש להקפיד על השלום בין בני אדם.

'ויביאו את המשכן אל משה' – ילמדנו רבינו: כמה

דברים מתוקנים מפני דרכי שלום: כך שנו רבותינו אלו דברים אמרו מפני דרכי

שלום: כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום. בא וראה כמה חביב

השלום לפני הקב"ה, שבשעה שנכנסו לארץ אמר הקב"ה למשה 'ואל תתגר בם מלחמה' (דברים ב).

(תנחומא פקודי, פרק י)

על החזרתיות

בתיאור המשכן

נשים אל לבנו שהמשכן לכל חלקיו אינו אלא סמל, וששום דבר אין לו קיום סמלי

אלא אם כן נעשה בכוונת מכוון לשם תכלית סמלית זו. – נשים אל לבנו, שאפילו

ה"כתב והמכתב" שהם כל כך סמליים עד שאין להם שום מובן אחר מאשר המסומל

על ידם, בכל זאת מותנה שימושם בקודש בכוונת הסופר בכתבו, עד שלספר תורה יש

קדושת ספר תורה אך ורק כשנכתב בכוונה "לשם קדושת ספר תורה" …נשים עוד

אל לבנו שתודעת המשמעות הסמלית של כלי המשכן בזמן עשייתם והתקנתם נדרשת ביותר,

מפני שאותם הכלים – ארון, שולחן, מנורה, פרוכת, בגדים, קיימים גם מחוץ למשכן

בשימוש רגיל יום יומי.

ואם ניתן דעתנו על כל אלה, נבין מה מה חוזרת

ונשנית כל עשיית המשכן לפרטיה, ולמה שוב חוזרת התורה (פרק לט) ומונה את כל המשכן אחד לאחד בהבאתם אל משה?

ולמה היא חוזרת עליהם בהקמת המשכן (פרק מ)? …ואם

לא נטעה, הרי כוונת כל החזרות והפירוטים האלה היא ללמדנו: הן בעשיית המשכן, הן

בהבאתו אל משה, הן בהקמתו היו כל הכוונות וכל המשמעויות המסולות

במשכן ובכליו לנגד עיני העושים במלאכה, והכל – בכללו

ובפרטיו – נעשה והובא והוקם ברוח אותן כוונות.

(הרש"ר הירש על התורה, תורגם והובא על-ידי פרופ' נחמה ליבוביץ' בעיונים לספר שמות, עמ'

458)

העגל והמשכן

'ויברך אותם משה' – מה ברכה ברכם? 'יהי רצון שתשרה

שכינה במעשה ידיכם ויהי נועם ה עלינו …' (תהלים צ יז) – פירש רבינו בחיי: לפי

שנאמר בתחילת המזמור 'תפלה למשה איש האלהים וגו'

ואין זה מספיק אל הכוונה אם בכל המזמור אין רמז לבנין המשכן ואומר אני שיש רמז נכון

אל בנין המשכן בתחילת המזמור ובסופו, כי בתחילה אמר 'ה' מעון אתה היית לנו בדור

ודור' והוא ע"ד שאמר שלמה בתפלתו כשחנך המקדש (מלכים א ח כז) 'הנה

השמים ושמי השמים לא יכלכלוך ואף כי הבית הזה זה"ש

ה 'מעון אתה היית' אתה מעונו של עולם ואין העולם מקום

ומעון לך ואם כן איך יעלה על הדעת לומר שיכינו

לך בית להתקומם בו? ונתן מופת על זה שהרי 'בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם

עד עולם אתה אל' ואם היה הקב"ה צריך להתקומם במקום, אם כן קודם שנברא העולם באיזו

מקום היה מתקומם? אלא ודאי שאין העולם מקומו ואדרבה הוא יתברך מקום ומעון

לכל העולם ואיך יתכן שיצוה לו הקב"ה לבנות לו בית,

כאילו היה מתקומם במקום על זה אמר כמתרץ ואמר 'תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם'

הוצרך הקב"ה לוותר על כבודו ולעשות לו מדור בתחתונים כדי למחול להם עון העגל כי לדעת רז"ל (תנחומא

פקודי ו) היה המשכן כולו כפרה

על מעשה העגל.

(כלי יקר שמות לט, מג)

בני ישראל נצטוו: "ויקחו-לי

תרומה", תרומה מכל מה שנדרש למלאכת המשכן. ואחר-כך, בביצוע הצו נאמר

ש"כל נדיב לב" הביא את תרומתו. ועל זה מעיר המדרש, המדייק בלשון הכתוב,

שכשמדובר היה "לטובה" – להתגייס לעבודת אלהים,

למלאכת המשכן – "כל נדיב לב" הביא את תרומתו; כל נדיב לב איננו שם כולל

לכל העם או לכל העדה או לכל הציבור. ולעומת זה, כשהעם נדחף מעצמו לעבוד את מה שראה

כאלהים, את העגל, נאמר: "ויתפרקו כל-העם את

נזמי-הזהב". אם כן: לטובה – כל נדיב לב; לרעה – כל העם.

כי עבודת אלהים אינה

באה מדחף שבא מטבעו של האדם; היא דורשת ממנו מאמץ נפשי ("התנדבות")

להתגבר על טבעו ולקבל עליו עול מלכות שמים; ואילו לעבודה זרה אדם נדחף מטבעו…

(י.ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע, עמ' 65-66)

"וכבוד ה' מלא את המשכן"

…ומשמש

בו (במושג מלא) בעניין השלמות בדבר נעלה והתכליתיות בו… ומן העניין הזה נאמר

"מלא כל הארץ כבודו" – עניינו כל כל הארץ מעידה על שלמותו, כלומר מורה

עליו. וכן אמרו "וכבוד ה' מלא את המשכן". וכל לשון מליאה שתמצאנה מיוחסת

לה' היא מן העניין הזה, לא שיש שם גוף ממלא מקום. אלא אם כן תרצה לעשות כבוד ה' האור

הנברא הנקרא כבוד בכל מקום, והוא אשר מלא את המשכן, אין היזק בכך.

(מורה נבוכים לרמב"ם א, יט)

…כלומר, הרמב"ם מניח דבר זה להבנתו של

הלומד והקורא בתורא בהתאם לרמתו האינטלקטואלית ועומק אמונתו. משמע, שאם אמונת המאמין

דורשת המחשה של הכרת ה', רשאי הוא לפרש פסוק זה כהצבעה על תופעה הנראית לעין, כגון

אותה שהכירו ישראל, אולם אם מתעלה האדם לרמה גבוהה יותר מבחינת ההבנה והוא מעמיק באמונה,

הרי שאין הוא מזדקק כלל לביטוי מוחשי זה, אלא הוא מבין יפה מאד כי כבוד ה' האמור כאן

אינו אלא ביטוי מליצי לעבודת ה' במשכן.

(י. ליבוביץ : שבע

שנים של שיחות על פרשיות השבוע, עמ' 432)

ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' ויבא שלמה את קדשי

דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באצרות בית ה.

(מלכים א ;

ז, נא – תחילת ההפטרה לפרשת פקודי שאיננה חלה באחת מאבעת

הפרשיות)

ויבא שלמה- מה שהקדיש אביו נתן ממנו בבנין הבית

לכבוד אביו כי לא היה צריך לאותו הקדשה, כי לרוב היה לו כסף וזהב ונחשת, אך לכבוד דוד אביו נתן ממנו במלאכת בית המקדש והשאר

נתן באוצרות בית ה' …ובדרש: שלא נתן שלמה מקדשי דוד אביו דבר במלאכת בית המקדש יש

אומרים: לפי שידע שלמה שסופו ליחרב, שלא יהו אומרים אומות העולם מפני שהיה בנין הבית מחמס ומגזלות

שגזל דוד לפיכך חרב ויש אומרים: כך אמר שלמה – רעב היה בימי אבא שלש שנים שנה אחרי

שנה והיה לו לבזבז ההקדשות האלה להחיות בהן עניי ישראל יהיו שמורין לעת צורך.

(רד"ק מלכים א ז , נא)

במילים אחרות, אם עם ישראל מקים את ביתו משלל

הגויים, או בסגנון מודרני, כאשר המשאבים העומדים לרשותנו, משמשים לכבוד ולתפארת,

ואפילו אם מדובר בכבוד ובתפארת דתיים במקום לשמש לצורכי בני אדם ולהחיות בהם עניי

ישראל, יש בכך משום פגם חמור מאוד. דבר זה הוא אקטואלי ביותר, וראוי שיידעו הכל כי נכסי האומה והמדינה קיימים לא כדי לפאר בהם את ההמדינה ואת האומה, ואף לא את קודשיה, אלא בראש וראשונה הם

קיימים לצורכי בני האומה הנזקקים.

(י. ליבוביץ,

שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 436)

כבוד המת, טומאת המת ופולחן המתים והקברים

"או בעצם

אדם או בקבר" – החמיר בטומאת אדם על כל טומאות שבעולם, לעשותה אבי אבות הטומאה,

כדי שלא יחהיו בני אדם מצויין

אצל מתיהן מתוך חיבתן ויצטערו יותר מדאי, או כדי שלא יהיו דורשין

אל המתים ובעלי אוב ואף מפני כבוד הבריות, החמיר הכתוב על טומאתן כדי שלא יעשו מעורם

נאדות ושטיחים ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם וזהו גנאי לבריות, וכן אמרו רבותינו ז"ל:

מפני מה עור אדם טמא? כדי שלא יעשה עור אביו ואמו שטיחין.

ומפני מה עצמות אדם טמאים? שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודן,

ולפי חיבתן – טומאתן.

(חזקוני במדבר יט, טז)

…ניתן לומר כי

אם היתה כוונת התורה להרחיק מקרב ישראל את פולחן המתים,

הרי שבאמצעות כל אותם דינים ומנהגים של קבורת המת כפי שנתגבשו בהלכה, היא באמת הגיעה

להישגים מניחים את הדעת, אולם מאידך בעניין הדרישה אל המתים היא לא הצליחה, ולאחר כ-3000

שנה שהתורה אוסרת זאת במפורש, עדיין קיים בקרבנו הנוהג המתועב של פולחן הקברים הקדושים,

ועלייה לרגל להשתטח עליהם, לרבות התועבות האליליות הקשורות בזה. פולחן אלילי זה הנובע

כנראה מן הפחדים הנסתרים הקיימים בבני אדם לגבי המוות והמת, אפילו התורה במלחמתה החמורה

לא הצליחה לעקרו מקרב המוני ישראל עד עצם היום הזה.

 (י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על

פרשת השבוע, עמ' 700)