וַיַּקְהֵל

מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם.

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה',

כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.

 לֹא תְבַעֲרוּ אֵש בְּכֹל

מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. (שמות לה, א-ג)

לֹא תְבַעֲרוּ אֵש

כל העושה בו מלאכה יומת. וסמיך ליה לא תבערו

אש בכל מושבותיכם, יתכן לפרש כי כתובים אלה להזהיר על המלאכה ולאסור אותה בשבת,

אמר תחילה כל העושה בו מלאכה יומת כלומר מלאכת המשכן, ועל זה לא אמר כל מלאכה

כמשפט התורה והכתובים בענין השבת, ואחר כן הזכיר והזהיר

לדורות 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת' והוא כאילו אמר: לא תעשו כל מלאכה

בכל מושבותיכם וכלל כל המלאכות במלאכת אש, כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקין בהם אינם אלא על ידי האש כי האש סיבתם ועיקרם, ולכך

תיקנו לנו חז"ל במצות הבדלה במוצאי שבת שהוא תחילת היתר המלאכות לברך על האש 'בורא

מאורי האש' לפי שהאש תחילת המלאכות במעשה בראשית, וכענין

שכתוב ביום ראשון 'ויהי אור'.

(רבנו בחיי שמות לה, ג)

הבערת אש אינה לכאורה פעולה יוצרת, אלא

פעולה הרסנית. מאידך, דווקא הוצאת האש המלאכותית היא הכוח המביא ומבטיח

לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על ידי האש עושה לו האדם את כלי מלאכתו

וחודר אל תוך תוכם של החומרים, מפרידם ומעצבם. לפיכך אנחנו מבינים, מדוע הוציא

הכתוב את ההבערה, כסוג של מלאכה, מכל שאר אבות המלאכה.

 (הרש"ר הירש

שמות שם, שם)

נופך, ספיר ויהלום – בסוד היחיד, היחודי והיחד

יוסי הטב

נצטווינו להאמין שאין

סימן מן התורה – ולו קוצו של יוד, שאין עליו תילי-תילים של פירושים. אי לכך לא

ייתכן דירוג בין פרקים או פסוקים ואף אותיות, לכן תמוה לראות שפרשיות כזו של השבת

– זכו לכה מעט פירושים לעומת פרשיות אחרות שבתורה.

אם אמנם, כדברי המדרש,

כל נפשות ישראל – לכל הדורות נכחו במעמד הר-סיני, קיבלו את התורה והבינו כל הכתוב

בה, לאן נעלמו כל אותם הפירושים ובמיוחד אלה של אותם המלים והפסוקים הפשוטים

לכאורה, ואפילו משעממים למדי, חזרות למיניהן, מדידות, ספירות מלאי וכו'.

כל מה שנאמר – נאמר

ויאמר על התורה נמצא בעליל כמובן, אלא יתרה מזאת היה צריך להיאמר ואיננו מקורי מן

הסתם, או במלים אחרות, כל מחשבה שתתעורר אצל הקורא עקב קריאת התורה על כל מלה ואות

שייך לתורה, ובעצם כתוב בה.

עצם העובדה שעולה

בדעתי משהו עקב קריאת התורה שלא הייתי חושב לולא קריאה זו מוכיח שמחשבה זו הייתה

והנה מן התורה עצמה.

יתר על כן, מתוך אמונה

שתורה מן השמים היא- סה"כ גיליתי וביטאתי מחשבה, הבנה שהקב"ה עצמו רשם

בתורתו, אי לכך אין פירוש פסול. טיעון כזה יהיה מבחינת חילול ה' ממש.

כך אני מבין אותו מדרש

המספר על ביקורו של משה רבנו בבית מדרשו של רבי עקיבא, בו רבי עקיבא הפך לרבו של

משה רבנו ואין בזה שום פרדוקס.

תורתנו עשירה מידי, אף

בפרשיותיה "היבשות" כביכול, כדי לצמצם את הבנתה לעניין שכלתני בלבד,

שמיעת וקריאת התורה מעוררות בנו מחשבות, דמיונות, רגשות, פנטזיות אין ספור.

"רואים את

הקולות" ושומעים את האותיות מבחינת "כל הנשמה תהלל יה", ולא חלק

ממנה בלבד, קריא השכל.

למרות זאת, הפרשנים

בכל הזמנים בחרו במלים, פסוקים או נושאים מתוך הפרשיות ואף אחד לא נתן או איפשר לעצמו להקשיב למתעורר בעולם הפנימי שלו עקב קריאת התורה

ולכתוב את חוויותיו הן השכליות והן הרגשיות, ובכך לכבד את התורה בכללותה בלי לפסול

ולו סימן אחד ממנה.

אני מניח 3 הסברים

לתופעה, שמא ישנם פסוקים בלתי מובנים מעיקרם, אבל תורה ניתנה לבני אדם כלשונם

ולהבנתם, או שמא הם פשוטים מידי ולא דורשים שום הסבר נוסף מעצם קריאתם גם הסבר זה

לא מתיישב עם "שבעים פנים לתורה". אם כן, כנראה שזו גישתנו השכלתנית

בלעדית להבנת וקבלת התורה שמצמצמת אותה; לעומתה גישה מקשיבה פתוחה ורגשית תאפשר

לנו לקלוט כל סימן ואות ללא דילוג וללא הבדל.

בפרשת פקודי, מדווחת

התורה על השלמת עבודת המשכן והכנת הכהנים לעבודת הקודש,

עליהן ציוותה התורה בפרשות תרומה ותצוה.

בפרשת תצוה (שמות כח) במסגרת הציווי על בגדי הכהונה, מפרטת התורה את

השיבוץ של אבני החושן ובפסוק יח' מפרק זה,. למרות זאת רש"י אינו מקדיש שום

הסבר לפסוק זה, גם לא ספורנו ולא אבן עזרא ולא

הרמב"ם, לעומתם הרמב"ן "הכלי יקר"

מתייחסים לנושא בכללותו במובנו הסמלי ואור החיים

והמהרש"א בחידושיו מחפשים את האמת המציאותית של

הנושא.

לאלה היה חשוב, מבחינת

אישיותם, לדעת לפי איזה סדר בדיוק סודרו האבנים ונכתבו שמות השבטים של האבנים

שבכתפות האפוד ועל חושן המשפט כי כתוב "משמותם". מי מימין ומי משמאל

בהנחה ובטיעון שיש חשיבות מכרעת לסדר הזה. משום מה דווקא כאן התורה לא פירטה מעבר

לאמירה הקצרה הזו.

לפי "הכלי

יקר", חושן המשפט, כשמו הוא, והכהן גדול דיין הוא לכן צורתו המרובעת.

שכך צריך להיות המשפט, שווה לכל צדדיו.

ושלוש אבנים לכל טור,

כי לא פחות מ-3 יושבים בדין, וכל האבנים שוות מבחינת "לא תישא פני איש

וכו'".

אבל אותי מעניין פסוק

זה דווקא בגלל שמות האבנים שנבחרו בו ולא מצאתי פירוש שהתייחס לבחירה זו של האבנים

דווקא.

אינני מתכוון להסביר

כל אבן מה היא, יש לטור השני (לט, יא) מיקום ייחודי ובתוכו האבן השנייה ולכן נקראת ספיר

– כזכור כך אומר הפסוק "והטור השני נופך, ספיר ויהלום".

קריאה זו עוררה מחשבה

סמלית שמן הסתם גם אליה התכוונה התורה – שלוש אבנים אלו מסמלות לדעתי את שלושת

שלבי חיי האדם

 נופך – הלידה – "ויפח באפיו רוח חיים".

כל אדם מלידתו מוסיף נופך לעולם ולאנושות כולה, הוא ישות בפני עצמה.

"ספיר" הנרטיב, הסיפור, הם עצם חיינו. אם אמנם נדע

למלא אותם בתוכן שניתן לסַפֵּר, שנזדהה איתו, שיהיה ספיר לילדינו, לכל אחד,

וסיפור עבורם, אזי באמת מילאנו את תפקידנו בעולם עד בא המוות, "שיהלום"

בנו ויישים קץ לתור הזה שכל אחת מילאה. וכדברי אנדרי

נהר 'רק המוות הופך את החיים לגורל':

או יהלום ממש שבוהק לכל הדורות, או חלילה סיפור של היעלמות.

כל אדם הוא אבן

יקרה בפני עצמה, מי יותר ומי

פחות, איך שהוא במלוא אישיותו כאמור "במילואותם"

ואיש על שמו – אין לצפות שלכל אבן גולמית כזו שלא "עבר עליה איזמל" כאמור בגמרא סוטה – והרמב"ן

מסביר "שנברא כך" תהיה אותה צורה ואותו גודל בדיוק, וראו איזה פלא כל

אחת מצאה את מקומה בתורה ובשורתה הייחודית, כך שכולן יחד יצרו מבנה ריבועי מדויק

ומושלם.

אם כל אדם הוא יחידה

עצמאית, אל לא להסתגר במעגל הפרטי שלו, אלא עליו להשתלב במעגל המשפחתי והשבטי שלו

וממנו למעגל הלאומי, ואם נזכור שהכהן הגדול הנושא את חושן המשפט הוא כהן הכהנים של הכהנים, עם-ישראל בהיותו

"ממלכת כהנים וגוי קדוש", אזי הוא מייצג גם

את המעגל הכלל אנושי ובכך מהווה חושן המשפט – ריבוע המעגל והמעגלים.

שמא הטור הוא אנכי

ומקשר ישירות בין האדם לאלוהיו בלבד, או שמא אופקי והקשרים מתקיימים אך ורק בין

בני-אדם לבין עצמם. אך נראה שמבנה חושן המשפט מאפשר גם קריאה אלכסונית לפי אותו

משל שהמהר"ל השתמש בו – העץ, לתאר את קשרי האדם מישראל בו זמנית לקב"ה

ולכל עם ישראל. הבנה זו של הפסוק אינה שוללת או נוגדת פירושים והבנות שונות

נהפוך הוא: בכך אני

רואה את 2 המסרים העיקריים:

כל אדם הוא ייחודי

בהבנתו את התורה, כי הבנה זו היא גם ביטוי של אישיותו בחלקיה המודעים והלא מודעים.

זו אחת הסיבות שבזכותה אנו רגישים יותר לפסוקים מסוימים בפרשה, שלא נקלטו משום מה

בשנה הקודמת, כי גישתנו הפרשנית גם תלויה במצב הרוח שלנו באותו יום ובנושאי

ההתעניינות העכשווית שלנו.

גישה פתוחה כזו תוכל

להרחיב מאד את עולמנו בתורה ובשילוב של כל הדעות וההבנות להגיע עד קוצו של יוד.

והמסר השני הנלמד

מחושן המשפט עצמו ומהמסר הראשון, הוא ייחודיותו של כל פרט בגולמיות שלו ומשמעותו

העילאית תוך השתלבותו במעגלים השונים.

שהקב"ה ייתן לכל

אחד לבטא את עצמו, להיות סיפור בפני עצמו ושכולנו בהשתלבותנו המושלמת נגיע

לקודש הקודשים, לימות המשיח.

דר' יוסי הטב,

מנהל מחלקת ילדים בביה"ח איתנים, הוא פסיכואנליטיקאי.

צדק, משפט ושלום הם תנאים הכרחיים להשכנת השכינה

"ויקהל

משה את כל עדת בני ישראל" – פירש רש"י: למחרת יום הכיפורים ובפרשת יתרו

כתיב: "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם" ופירש רש"י שם כי

זה היה למחרת יום כיפורים.

ונראה לי

שידוע שהקהֵל זה היה להודיע להם מצוות המשכן והנדבה, כמו שיתבאר בסמוך והיה משה

חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו והוא חושב כי הוא תופסו בדין,

וזה לא יתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל ומקום המשפט שמה הרֶשע, על כן

הכריז משה תחילה : מי בעל דברים יגש אלי למשפט, באופן

שכל העם על מקומו יבוא בשלום ונודע לכל אחד מה הוא שלו או אינו שלו על ידי שהיה דן

ביניהם ואז היה מודיעם עניין הנדבה, לאמור "קחו מאתכם תרומה לה'"

ו"מאתכם", היינו משלכם ולא משל חבריכם.

ועל דרך

הרמז נאמר שהקהל זה היה לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת ואחר

שרצה להודיעם מעשה המשכן שיהיו כולם שותפים בו, דומה כאילו הושיב את כולם במדור

אחד ועל כן הוצרך להקהילם תחילה שיהיו באגודה אחת.

(כלי יקר

שמות לה,א)

על דבקות ועבודת ה'

"ככל

אשר צוה ה' את משה כן עשו": באשר ידוע

שישראל נתאוו מאד שתהיה השכינה שרויה בתוכם, היה עולה על הדעת שבשביל זה עשו הכל; משום הכי פירש הכתוב שרק "כאשר צוה

ה' את משה כן עשו".

(העמק דבר על

שמות לט, לב)

דברים אלו

של ראש ישיבת וולוז'ין אמורים ומכוונים כנגד רעיון

הדבֵקות, ההתפעלות וההתרגשות כדרגה העליונה של עבודת ה'. מכאן שהוא בא להעמידנו

על-כך שעבודת ה' אין תכליתה התלהבות ועילוי הנפש או התרוממות רוח האדם, אלא היא

צריכה להיות – "כאשר צוה ה' את משה", וכך בלבד

יש לעשותה.

מה שעושה

האדם לצורך עילוי נפשו, הריהו עושה זאת למען עצמו, ואין בכך מאומה משום

עבודת ה'. אין מדובר על מצות תפילה בלבד, אלא משמעות המצוות כולן אינה משום מתן

סיפוק לדחפיו של האדם בעבודתו את ה', שהרי עבודה כזאת פוסקת מלהיות עבודת ה' והופכת כאמור

שרות שהאדם נותן לעצמו.

(מתוך שבע

שנים של שיחות על פרשיות השבוע לפרופ' י. ליבוביץ ז"ל, עמ' 431)

"ותשלם

ה' ויבא שלמה את קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באצרות בית ה'"

(מלכים א, ז,

נא – תחילת ההפטרה לפרשת פקודי שאיננה חלה באחת מאבעת

הפרשיות)

ויבא שלמה- מה

שהקדיש אביו נתן ממנו בבנין הבית לכבוד אביו כי לא היה צריך לאותו הקדשה, כי לרוב היה

לו כסף וזהב ונחשת, אך לכבוד דוד אביו נתן ממנו במלאכת

בית המקדש והשאר נתן באוצרות בית ה'… ובדרש שלא נתן שלמה מקדשי דוד אביו דבר

במלאכת בית המקדש יש אומרים: לפי שידע שלמה שסופו ליחרב

שלא יהו אומרים אומות העולם מפני שהיה בנין הבית מחמס

ומגזלות שגזל דוד לפיכך חרב ויש אומרים: כך אמר שלמה – רעב היה בימי אבא שלש שנים

שנה אחרי שנה והיה לו לבזבז ההקדשות האלה להחיות בהן עניי ישראל יהיו שמורין לעת

צורך.

(רד"ק מלכים א פרק ז פסוק נא)

במילים

אחרות, אם עם ישראל מקים את ביתו משלל הגויים, או בסגנון מודרני, כאשר המשאבים

העומדים לרשותנו, משמשים לכבוד ולתפארת, ואפילו אם מדובר בכבוד ובתפארת דתיים

במקום לשמש לצורכי בני אדם ולהחיות בהם עניי ישראל, יש בכך משום פגם חמור מאוד.

דבר זה הוא

אקטואלי ביותר, וראוי שידעו הכל כי נכסי האומה והמדינה

קיימים לא כדי לפאר בהם את ההמדינה ואת האומה, ואף לא

את קודשיה, אלא בראש וראשונה הם קיימים לצורכי בני האומה הנזקקים.

(י. ליבוביץ,

שבע שנים שיחות על פרשת השבוע, עמ' 436)

כדי להיגאל יש להיטהר

ופרשת החודש

ברביעית, לפני ראש חודש ניסן, שעניינו של יום הוא. וחודש ניסן הוא ראש לכל החדשים ולסדרי

הרגלים. ואמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי פ"ג

ה"ה): בדין היה להקדים פרשת החודש לפרשת פרה, שהרי באחד בניסן הוקם

המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה קדמה פרשת פרה? לפי שהיא טהרתן של ישראל,פירוש

מטומאת מת,כדי שלא יהיו נדחין לפסח שני.

(ספר השל"ה, מסכת מגילה מב)

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל

חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם

מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי אלהים.

(יחזקאל מה, ט – הפטרת פרשת החוש לפי

מנהג התימנים)

וְלֹא יִקַּח

הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל

אֶת בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ.

(יחזקאל מו

, יח – סוף הפטרת פרשת החודש לפי מנהג אשכנז)