וַיְכַס הֶעָנָן אֶת

אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא

אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן

 וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן.

וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן

מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:

וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן

וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:

כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן

יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ

 לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.

(שמות מ,

לד-לח)

ויכס

הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את הענן – נראה

מזה שכבוד ה' אינו הענן אלא שהאש והאור, דהיינו כבוד ה' היה נראה

מתוך הענן , כי זולת הענן לא היה אפשרי להסתכל בו, כי באור השמש לא יוכל האדם

להסתכל, קל וחומר באור זוהר שכינתו יתברך, על כן היה האור הקדוש ההוא תמיד נראה

מתוך הענן, וכשהוקם המשכן, נבדלו זה מזה [הענן והכבוד], כי האור האלוהי היה נכנס

לתוך המשכן כי שם מקום קדושתו יתברך והענן נשאר מבחוץ… ולכך אמר כאן: "ולא

יכול משה לבא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא המשכן", כי אילו

היה כבוד ה' מעורב עם הענן, היה יכול לבוא שמה כמו שנאמר בסוף פרשת משפטים 'ויבא

משה בתוך הענן', כי לפי שאז היה כבוד ה' מכוסה בענן היה אפשרי למשה לבוא לתוך

הענן, אבל עכשיו שנבדלו זה מזה, שהענן היה מבחוץ וכבוד ה' היה בלא ענן תוך אוהל

מועד, על כן היה מן הנמנע למשה לבוא לתוך אוהל מועד…

(כלי

יקר לרבי אפרים לונטשיץ שמות שם, שם)

המשכן שנבנה בידי ישראל לשם עבודת ה' מעיד על

ה' ועל הכרת ה' על ידי האדם, וזהו 'כבוד ה", ואין כאן שום עניין מוחשי ושום

אובייקט הממלא את המשכן…

הרמב"ם מניח דבר זה [הבנת מושג כבוד ה']

להבנתו של הלומד והקורא בתורה בהתאם לרמתו האינטלקטואלית ועומק אמונתו. משמע שאם

אמונת המאמין דורשת המחשה של הכרת ה', רשאי הוא לפרש פסוק זה כהצבעה על תופעה

הנראית לעין, כגון אותה שהכירו ישראל, אולם אם מתעלה האדם לרמה גבוהה יותר מבחינת

ההבנה והוא מעמיק באמונה, הרי שאין

הוא מזדקק כלל לביטוי מוחשי זה, אלא הוא מבין יפה מאד כי כבוד ה' האמור כאן אינו

אלא ביטוי מליצי לעבודת ה' במשכן.

(ישעיהו ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת

השבוע עמ' 432)

המשכן בין אסתטיקה לאתיקה

דבורה גריינימן

הפרשיות האחרונות של ספר שמות נראו לי פעם כמעט

כ"אנטי-קליימקס". אחרי הדרמה של התגלות הר סיני, באות פרשיות אלה, מלאות

בפרטים משעממים למדי, המבקשות לתאר תמונה שקשה מאוד לתפוס. בנוסף, חלק מהמילים

אינן בשימוש יום-יומי בימינו ומשמעותן אינה נהירה די צרכה.

בשנים האחרונות, לעומת זאת, אני מוצאת את עצמי מתרגשת

בכל פעם מחדש מהסיפור המבצבץ דרך פרטים אלה – סיפור תכנון המשכן, יצירת כליו,

הקמתו ונחיתת שכינת ה' עליו ובתוכו. מבעד לפרטים, מבצבץ תיאור במילים של מה שאי

אפשר לתאר במילים: מבנה שהוא במהותו כלילת יופי מבחינה רוחנית, כאשר יופי רוחני זה

מתהווה הן מתוך האסתטיקה החושנית של מרכיביו – בדים מרהיבים, עצים מעולים וריחניים,

בשמים, אבנים יקרות, וכלי זהב, כסף, ונחושת נוצצים – הן מתוך הדרך שבה נוצרים

מרכיבים אלה ונעשים לכדי מבנה מושלם.

סוזן סונטג ז"ל, במאמר שהתפרסם בכתב העת

"דידלוס" בסתיו 2002, מנגידה את מושג היופי למושג ה"מעניין".

בתקופה המודרנית, היא כותבת, נדחק הצידה קנה המידה של היופי בשל הטיעון שהוא

אליטיסטי ואקסקלוסיבי. המעניין, לעומת זאת, הוא מושג כוללני ופתוח. ובכן, מהו

"מעניין", שואלת סונטג, והיא עונה בציטוט מדבריו של הפילוסוף הגרמני קרל

שמיט.

"הליברליזם משעמם" הכריז שמיט… ב-1932 – שנה

לפני שהצטרף למפלגה הנאצית. לפוליטיקה המתנהלת על-פי עקרונות ליברליים חסרים דרמה,

טעם, קונפליקט; ולעומת זאת, הפוליטיקה האוטוקרטית החזקה – והמלחמה – ספוגות עניין.

הנקיטה… ב"מעניין" כקנה מידה ערכי… מזלזלת בתוצאות של המעשים

וההערכות; ואמיתות התואר אינה רלבנטית כלל. מכריזים על משהו כ"מעניין"

בדיוק כדי להימנע ממחויבות להערכת יופיו (או טובו). המעניין הוא כיום מושג צרכני

ששואף להרחיב את ממלכתו; ככל שהדברים מעניינים יותר, כך גדל השוק. המשעמם – הנתפס

כחסר או כריק – מצביע על תרופתו: החיוב התאוותני, הריקני, של המעניין (Susan Sontag, An Argument

about Beauty, in Daedalus:

Arts and Sciences (Fall 2002),

pp. 21–26).

מול תפיסה זו, אני מבקשת

לטעון, מזדקר המשכן: יופי נשגב, מרהיב, בלתי ניתן לתיאור, המורכב מאלפי פרטים

"משעממים".

אולם, השעמום הזה הוא בעצם פועל יוצא מכך שאנו נאלצים

לחוות את דימוי המשכן דרך תיאורו במילים. לא כן משה. כאשר אנו חושבים על חווית

הארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני, אנו מעלים, מן הסתם, דימוי של חוויה מילולית:

ה' מכתיב למשה את התורה. אולם בעצם – וכך נתפס הדבר על-ידי המקובלים – משה חווה

חוויה ויזואלית וחושנית חזקה, כפי שמדגיש הטקסט שוב ושוב: "כתמונה אשר הוראת

בהר". בהתייחסה לפרשתנו, מצטטת אביבה זורנבגרג-גוטליב מדרש מבמדבר רבה,

המתייחס למהות התמונה הזאת. לדברי המדרש, משה ראה תמונת המשכן המורכב מלהבות אש בארבעה

צבעים – אדום, ירוק, שחור, ולבן. ה' ציווה עליו לקחת מודל זה ולהרכיב אותו עלי

אדמות, מחומרים ארציים, כאשר לדברי אביבה, ברור היה שהוא – ובעקבותיו בצלאל

ואהליאב – יצטרכו להפעיל את דמיונם על-מנת להגשים את המודל השמימי.

אני מבקשת להנגיד לתפיסה זו אפשרות אחרת. למעשה, משה

ראה חזון פרדוקסאלי. לנביאים ישעיהו ויחזקאל היו חזונות של מראות השמיים. למשה, על

פסגת ההר, בין שמיים לארץ, מוצף בנוכחותו של ה' יתברך, היה חזון של מציאות עלי

אדמות. של משכן המורכב מחומרים ארציים ביותר. ושל חברה אנושית, חדורה באהבת ה'

ויראתו, שפעלה בהרמוניה מושלמת על-מנת להגשים את החזון ולבנות לעצמה בית שהוא ארצי

ורוחני כאחד. מקום עלי אדמות לחוויה רוחנית נשגבה.

את החזון הזה הצליח משה להעביר אל העם, אולי ביתר שאת

מכל חזון אחר שהיה לו. האם היה זה, כפי שזורנברג מציעה, בעקבות הטראומה של עגל

הזהב? שמעתי מפי מיכאל מנהיים איך אותו היצר יכול להביא את בני האדם להקים עגל, או

להקים משכן. אולם היה כאן הבדל עצום. מעשה העגל היה בעצם מעשהו של אדם אחד, שזרק

את התכשיטים שהובאו על-ידי בני העם לתוך האש ויצר מהם את העגל. המשכן אמנם נבנה

בפיקוחו הקפדני והגאוני של בצלאל, בעזרת אהליאב, אבל מרכיביו היו מעשיהם של אנשים

רבים. חכמת הלב, לפי הפשט בפרשיות אלה, אינה אלא חכמת האמנות, חכמת הדמיון, גאונות

במלאכה. ותכונה זו לא הייתה שמורה לבצלאל ולאהליאב בלבד, אלא כל מי שראה את עצמה

חכמת לב או חכם לב בעם הוזמן להביא ממלאכת ידיה או ידיו להרכבת המשכן. ולא כתוב

שהופעלה כלפיהם ביקורת. בנוסף להשראה שזכה לה בצלאל מאת ה', כך זכו גם אנשים רבים

נוספים להשראה במעשיהם הפרטניים. כאשר הושלם המשכן, יכל כל אחד מאלה להגיד:

"אני עשיתי את החלק הזה. מעשי ידי מרכיבים את המשכן". האם היינו מסתכנים

לעשות דבר כזה היום, בבואנו להקים בית כנסת?

לבסוף, אני מבקשת

להתייחס למקרה מסוים של תרומה שהייתה לה אופי מיוחד. בפרק לח, פסוק ח, נאמר:

"ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת, במראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל

מועד." מדרשים מספר חוברו לפסוק זה. לפי אחד מהם, זעם משה כאשר הציעו הנשים

שמראותיהן, המסמלות את היופי הארצי והחושני, ואת הגנדרנות, ישמשו ליצירת כליו של

המשכן. אולם הקדוש ברוך הוא עצמו העיר לו, שבשנים הקשות של העבדות, כאשר העולם

החיצוני היה כולו מכוער ומדכא, השתמשו הנשים במראותיהן על מנת לעורר בעצמן

ובבעליהן את היצר המיני ולהעמיד את "צבאות" ישראל אשר עתידים היו להיגאל

וכעת עומדים במרגלות ההר. נאמר במדרש אחר, שהנשים בזו כעת ליופי החיצוני והעדיפו

על פניו את החוויה הרוחנית של התפילה במשכן, ולכן הן נידבו בשמחה את מראותיהן,

שכבר לא הועילו להן. מדרש נוסף מתייחס ליעוד של הכיור שנעשה ממראות אלה. כאשר

יבואו הכוהנים לטהר את ידיהם ואת רגליהם לקראת שימושם בקודש, ראיית בבואתם בכלי

הנוצץ תגרום להם להרהור פנימי ולסילוק כוונות שליליות.

לפי התפיסות השונות המתבטאות במדרשים אלה, המראות סימלו

מספר תפיסות אפשריות של היופי הנשי וטיפוחו: כדבר המעורר משיכה חיובית במהותה,

באשר הוא מביא להזדווגות בין בני זוג ולהעמדת צאצאים חדשים לעם; כדבר בזוי ומסוכן,

המנוגד לרוחניות; כדבר שבעטייו יש לפקח על הנשים; כמאפיין את המראה שעמה יוצאת

האישה החוצה לעולם וגם כדבר שצריך לשמור בגבולות הבית, ואף כדבר שניתן להמרה ביופי

"פנימי", רוחני. במאמרה ממשיך סונטג:

היופי יכול לצייר אידיאל, שלמות. אולם, בגלל זיהויו עם

נשים (או ביתר דיוק, עם "האישה"), הוא יכול לעורר את הדו-משמעות הנגזרת

באופן רגיל מהביזוי הישן-נושן לנקבי… אם הנשים נערצות בגלל יופיין, הן נלעגות

בגלל עיסוקן ביופי של עצמן ובשימורו.

כנגד זה טוענת סונטג, שהעיסוק באסתטיקה הוא למעשה עיסוק

באתיקה. יופי הוא המילה שאנו משתמשים בה לתיאור המצב המושלם – בכל מיני מצבים

משתנים ולמעשה בלתי ניתנים לשימור – של החברה, של הטבע, ושל האדם. כדבריה של

סונטג:

החכמה שניתנת להשגה מתוך עיסוק עמוק וארוך שנים

באסתטיקה אינה… ניתנת לשעתוק על-ידי עיון רציני מכל סוג אחר. אכן, ההגדרות

השונות של היופי מתקרבות לאפיון אמין של המוסרי, ושל האנושיות המושלמת והמלאה,

לפחות כמו הניסיונות להגדרת הטוב כשלעצמו.

האם אין זה הלקח של הקמת המשכן, המקום שיופיו הנשגב

מורכב ממיזוג תוכנית אלוקית עם נדיבות לבם, וחכמת לבם, של בני העם כולו?

דבורה גריינימן עורכת את כתב העת

"נשים" ללימודי האישה והמגדר ביהדות. היא ורכת באקדמיה הלאומית למדעים

ועוסקת בתרגום ובכתיבה.

"לא תבערו אש" –

אוּר של גהינום ואש התורה

אמר

רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אוּר של גיהנם שולטת בהן, קל וחומר

מסלמנדרא; ומה סלמנדרא שתולדת אֵש היא – הסך מדמה אין אוּר שולטת בו, תלמידי

חכמים, שכל גופן אש, דכתיב (ירמיהו כ"ג) 'הלוא כה דברי כאש נאם ה" – על אחת כמה וכמה.

 (בבלי חגיגה כז ע" א)

הבערת אש אינה לכאורה

פעולה יוצרת, אלא פעולה הרסנית. מאידך, דווקא הוצאת האש המלאכותית

היא הכוח המביא ומבטיח לאדם את שלטונו האמיתי על העולם הגשמי. רק על ידי האש עושה

לו האדם את כלי מלאכתו וחודר אל תוך תוכם של החומרים, מפרידם ומעצבם. לפיכך אנחנו

מבינים, מדוע הוציא הכתוב את ההבערה, כסוג של מלאכה, מכל שאר אבות המלאכה.

 (הרש"ר הירש שמות לה, ג)

"העגל

והמשכן"

בני ישראל נצטוו: "ויקחו-לי

תרומה", תרומה מכל מה שנדרש למלאכת המשכן. ואחר-כך, בביצוע הצו נאמר

ש"כל נדיב לב" הביא את תרומתו.

ועל זה מעיר המדרש, המדייק בלשון הכתוב,

שכשמדובר היה "לטובה" – להתגייס לעבודת אלהים, למלאכת המשכן – "כל

נדיב לב" הביא את תרומתו; כל נדיב לב איננו שם כולל לכל העם או לכל העדה או

לכל הציבור. ולעומת זה, כשהעם נדחף מעצמו לעבוד את מה שראה כאלהים, את העגל, נאמר:

"ויתפרקו כל-העם את נזמי-הזהב".

אם כן: לטובה – כל נדיב לב; לרעה – כל העם.

כי עבודת אלהים אינה באה מדחף שבא מטבעו של

האדם; היא דורשת ממנו מאמץ נפשי ("התנדבות") להתגבר על טבעו ולקבל עליו

עול מלכות שמים; ואילו לעבודה זרה אדם נדחף מטבעו…

(מתוך הערות לפרשיות השבוע לפרופ' ישעיהו ליבוביץ'

ז"ל, עמ' 63-64)

"ותשלם כל המלאכה אשר עשה המלך שלמה בית ה' ויבא שלמה את

קדשי דוד אביו את הכסף ואת הזהב ואת הכלים נתן באצרות בית ה".

(מלכים א ; ז, נא – תחילת

ההפטרה לפרשת פקודי שאיננה חלה באחת מארבעת הפרשיות)

ויבא שלמה- מה שהקדיש אביו נתן

ממנו בבנין הבית לכבוד אביו, כי לא היה צריך לאותו הקדשה, כי לרוב היה לו כסף וזהב

ונחשת, אך לכבוד דוד אביו נתן ממנו במלאכת בית המקדש והשאר נתן באוצרות בית ה'… ובדרש:

שלא נתן שלמה מקדשי דוד אביו דבר במלאכת בית המקדש, יש אומרים: לפי שידע שלמה שסופו

ליחרב שלא יהו אומרים אומות העולם: מפני שהיה בנין הבית מחמס ומגזלות שגזל דוד

לפיכך חרב, ויש אומרים: כך אמר שלמה – רעב היה בימי אבא שלש שנים שנה אחרי שנה, והיה

לו לבזבז ההקדשות האלה להחיות בהן עניי ישראל יהיו שמורין לעת צורך.

(רד"ק מלכים א; ז ,

נא)

במילים אחרות: אם עם ישראל

מקים את ביתו משלל הגויים, או בסגנון מודרני, כאשר המשאבים העומדים לרשותנו,

משמשים לכבוד ולתפארת, ואפילו אם מדובר בכבוד ובתפארת דתיים במקום לשמש לצורכי בני

אדם ולהחיות בהם עניי ישראל, יש בכך משום פגם חמור מאוד.

דבר זה הוא אקטואלי ביותר,

וראוי שידעו הכל כי נכסי האומה והמדינה קיימים לא כדי לפאר בהם את ההמדינה ואת

האומה, ואף לא את קודשיה, אלא בראש וראשונה הם קיימים לצורכי בני האומה הנזקקים.

(י. ליבוביץ, שבע שנים של

שיחות על פרשת השבוע עמ' 436)