ועשה

 בצלאל ואהליאב

וכל איש חכם לב

אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה

לדעת לעשת את כל מלאכת עבדת הקדש לכל אשר צוה ה' (שמות לו , א)

לקובץ מוכן להדפסה – לחץ כאן

ב"משכן של

אהבה" כולם שווים לפני הקב"ה

בצלאל, שם שקראה לו אמו אומתו. והקדוש ברוך

הוא קרא לו חמשה, על שמו של משכן של אהבה. ראיה, שהראה הקדוש ברוך הוא

לכל ישראל שהוא מתוקן מבראשית לעשות את המשכן. בן שובל, שהוא בא להעמידו. יחת,

שנתן חתיתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל. אחומי, שאיחה את ישראל להקדוש ברוך

הוא. להד, שהעמיד הוד והדר במשכן שהיתה הדרן

של ישראל.

ורבי אדא בר חייא אמר: להד, שהדל

שבשבטים מדבק לו במשכן. ואיזה? 'ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן' (שמות לח כג). אמר רבי חנינא בן פזי, אין לך גדול

מכל השבטים משבט יהודה. ואין לך ירוד מן שבט דן, שהיה מן השפחות, מה כתיב בו?

'ובני דן חושים' (בראשית

מו, כג).

אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא ויזדווג לו,

שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שוין לפני הקדוש ברוך הוא. אמר רבי חנינא:

לעולם אל יגיס אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו. ואף בית המקדש כן עשוהו, שלמה

מיהודה וחירם מדן, שנאמר, בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי (מ"א ז יג), ובדברי הימים כתיב 'בן אשה מן

בנות דן' (דה"ב ב יג), שהיה אביו מנפתלי ואמו מדן.

(תנחומא כי

תשא סימן יג)

חודש, חידוש והתחדשות

פנחס לייזר

כל מי שקרא את פירושו של רש"י על הפסוק הראשון

בתורה מכיר את קושייתו של רבי יצחק על "שיקולי העריכה" של התורה; התורה

מתחילה בבראשית משום "כוח מעשיו הגיד לעמו" והפרשנויות השונות הנובעות

ממאמר זה ידועות ותלויות במידה רבה ב"משקפיים" דרכם מתבונן יהודי בספר

התורה.

דומני שמשום כך אולי הוקדשה פחות תשומת לב לאפשרות

המעניינת שהועלתה ע"י רבי יצחק בפירושו של רש"י, כלומר לאפשרות שהתורה

תתחיל מ"החודש הזה לכם ראש חדשים", המוגדרת כ"פרשת החודש"

אותה אנו קוראים למפטיר בשבת זו.

רש"י מביא את סברתו של רבי יצחק וזו לשונו:

ואמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא (שמות יב ב) מ'החודש הזה לכם', שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל.

משמעות התורה היא

המצוות ולכן, אין סיבה לכאורה "להתחיל מבראשית". הרמב"ן מפתח אומנם

גישה אחרת למאמרו של רבי יצחק וטוען שממילא איננו יכולים להבין מסיפור הבריאה את

מעשה הבריאה.

אך, אם נתבונן בפרשה

זו, נוכל אולי להעלות מחשבות נוספות לסיבת קביעתה של פרשה זו כהתחלה שניה של התורה

ואולי אף להבין למה נבחרה פרשה זו למפטיר של השבת בה מברכים אנו את חודש ניסן,

"ראש החדשים".

המצווה הזו של קידוש

החודש ניתנה למשה ואהרון עוד בהיותם בארץ מצרים ומסמלת את המפנה, את ההתחדשות של עם העבדים וכדברי הרש"ר הירש

בפירושו על פרשה זו:

"המילים 'החודש

הזה לכם ראש חדשים' מקבלות את משמעותן האמיתית: התחדשות-ירח זו תהיה לכם התחלה של

התחדשויות, כלומר, בהבחינכם בחידושו של אור הירח, תתעוררו לקבל עליכם התחדשות

כדוגמתו; תקופות-חודש לעצמכם תקבעו על-פי הבחנה זו. לא נאמר "החודש הזה

ראש חדשים", אלא "לכם ראש חדשים", לא קביעת חדשים אסטרונומיים

היא התכלית, כי אם קביעת החודשים שלנו. על כן נקראו ראשי החודשים והחגים

"חדשיכם" ו"ומועדיכם", ואילו היום השביעי, הקבוע, לעולם לא

ייקרא "שבתכם"… קידוש החודש היהודי הוא אפוא מוסד, שתכליתו עבור

ישראל: חידוש

אלוהיו… גם משמעות ראש חודש,

עליו מצביע שעיר ראש חודש, מצטמצמת בעיקר בתפקיד "לכפר על טומאת מקדש וקדשיו

שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף", כלומר לפעול נגד אותה התנכרות לכל קודש,

אשר ללא ידיעתנו נקלענו לתוכה, ואשר אף לא חדרה לתודעתנו. לולי כל חיינו שבנו תמיד

מחדש אל ה'…, היינו הולכים ורוחקים ממנו בדרך חיינו, ונפשנו, בלי משים, היתה

הולכת ונאטמת לאור רוחו, הולכת ומתקדרת. ולבנו כה היה חזק וכבד – כשל פרעה – עד

אשר גם אותות מתמיהים ומופתים מכאיבים לא יצלחו עוד לרענן ולהחיות מחדש את נפשנו.

אולם מושג הכפרה היהודי קשור לא רק בתחייה רוחנית ומוסרית של עצמותנו, אלא גם

בעיצוב מחדש של יחסינו החיצוניים. תחייה פנימית היא הצעד הראשון, תחייה חיצונית – תוצאתו…

האלילות אינה מכירה "חידוש" לא בתבל, לא באדם ולא באלוהיו או באליליו,

אותם תעמיד מעל תבל ואדם… הכל נסחף, לדידם, בזרם עיוור של כורח בלתי

משתנה."

תפקידו של העם היהודי, ע"פ תפיסה זו,

הוא, באמצעות ההכרה בחודש המתחדש וגם באמצעות הקרבת קרבן הפסח, לפתח את התודעה של

שינוי והתחדשות, ברמה החווייתית, לעומת התודעה הדטרמיניסטית של העולם האלילי

המצרי.

האלילות נתפסת כקיבעון,

כעולם דטרמיניסטי ואטום, עליו אין האדם יכול להשפיע. העולם אותו אנו מצווים לפתח

הוא עולם של שינוי, עולם של התפתחות. ומעניינים בהקשר זה גם

דברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (ז, ג), בעניין ליל הסדר:

"וצריך

לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל

הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה… היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה."

השינוי מעורר את השאלה והשאלה היא הכרחית כדי לפתח את תודעת השינוי ואת האמונה

באפשרות של שינוי.

הרש"ר הירש כתב

דברים אלו בסוף המאה ה-19 ומתייחס לשתי ההתחלות (ניסן ותשרי) באופן מטפורי כאל דימויים

של אור וחושך וכך הוא מסיים את דבריו בסגנונו הפיוטי:

"כל אשר ארצי הוא, נולד מני ליל וללא פרח, ואף כי יעלה אל זיו

צהרים ברוב-ציץ וברוב פרי, הלילה יהיה לו – נטול פרח – לקבר. כל אשר קודש ויהודי הוא, מוצאו מן האור והחיים, וגם כי ייאבקו בו, בחצי

דרכו, לילה ומוות, היחלץ ייחלץ מליל וממוות אלי אור וחיים; ואשר נולד מבוקר

ומאביב, סופו הבוקר ולקראת אביב יתחדש."

דומני שהמתח בין שתי ההתחלות; בריאתו המחודשת של

העולם מחד גיסא, שאותה אנו מציינים בתשרי ולידתו ושחרורו של עם מאידך גיסא מהווים

שני מוקדים מרכזיים להתבוננות דתית.

הירח מסמל אם כן את היכולת והצורך להאמין בהתחדשות

ובשינוי. באופן מיוחד, הירח המתחדש בניסן מהווה הזדמנות מתאימה להתבוננות באפשרות

של מפנה; ביציאה מחושך השעבוד לאור החירות. פרעה מייצג את החלק בנו המקדֵש את

השגרה הסטטית ואינו מאמין בשינוי. האם יהיה לנו את הכוח ואת התבונה להשתחרר

מקיבעון אלילי זה, להאמין בשינוי ולהתחדש ?

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, הוא פסיכולוג

גם בדברים שבקדושה, יש להקפיד על השלום בין בני

אדם

'ויביאו את המשכן אל משה': ילמדנו רבינו כמה דברים מתוקנים מפני דרכי שלום. כך שנו רבותינו: אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום: כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל, מפני דרכי שלום. בא וראה כמה חביב השלום לפני הקב"ה, שבשעה שנכנסו לארץ אמר הקב"ה למשה 'ואל תתגר בם מלחמה' (דברים ב)

(תנחומא פקודי, פרק י)

על החזרתיות בתיאור המשכן

נשים אל לבנו שהמשכן לכל חלקיו אינו אלא סמל, וששום דבר אין לו קיום סמלי אלא אם כן נעשה בכוונת מכוון לשם תכלית סמלית זו. – נשים אל לבנו, שאפילו ה"כתב והמכתב" שהם כל כך סמליים עד שאין להם שום מובן אחר מאשר המסומל על ידם, בכל זאת מותנה שימושם בקודש בכוונת הסופר בכתבו, עד שלספר תורה יש קדושת ספר תורה אך ורק כשנכתב בכוונה "לשם קדושת ספר תורה"… נשים עוד אל לבנו שתודעת המשמעות הסמלית של כלי המשכן בזמן עשייתם והתקנתם נדרשת ביותר, מפני שאותם הכלים – ארון, שולחן, מנורה, פרוכת, בגדים, קיימים גם מחוץ למשכן בשימוש רגיל יום יומי.

ואם ניתן דעתנו על כל אלה, נבין מה מה חוזרת ונשנית כל עשיית המשכן לפרטיה, ולמה שוב חוזרת התורה (פרק לט) ומונה את כל המשכן אחד לאחד בהבאתם אל משה? ולמה היא חוזרת עליהם בהקמת המשכן (פרק מ)?… ואם לא נטעה, הרי כוונת כל החזרות והפירוטים האלה היא ללמדנו: הן בעשיית המשכן, הן בהבאתו אל משה, הן בהקמתו היו כל הכוונות וכל המשמעויות המסולות במשכן ובכליו לנגד עיני העושים במלאכה, והכל – בכללו ובפרטיו – נעשה והובא והוקם ברוח אותן כוונות.

(מתוך פירושו של הרש"ר הירש על התורה,

תורגם והובא על–ידי פרופ' נחמה ליבוביץ' בעיונים לספר שמות, עמ' 458)

כדי להיגאל יש להיטהר

ופרשת החודש ברביעית, לפני ראש חודש ניסן, שעניינו של יום הוא. וחודש ניסן הוא ראש לכל החדשים ולסדרי הרגלים. ואמרו רבותינו ז"ל: (ירושלמי פ"ג ה"ה) בדין היה להקדים פרשת החודש לפרשת פרה, שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ובשני לו נשרפה הפרה, ולמה קדמה פרשת פרה? לפי שהיא טהרתן של ישראל,פירוש מטומאת מת,כדי שלא יהיו נדחין לפסח שני.

(ספר השל"ה, מסכת מגילה מב)

כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' רַב לָכֶם נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל חָמָס וָשֹׁד הָסִירוּ וּמִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲשׂוּ הָרִימוּ גְרֻשֹׁתֵיכֶם מֵעַל עַמִּי נְאֻם אֲדֹנָי אלהים.

(יחזקאל מה, ט –הפטרת פרשת החוש לפי מנהג התימנים)

וְלֹא יִקַּח הַנָּשִׂיא מִנַּחֲלַת הָעָם לְהוֹנֹתָם מֵאֲחֻזָּתָם מֵאֲחֻזָּתוֹ יַנְחִל אֶת בָּנָיו לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יָפֻצוּ עַמִּי אִישׁ מֵאֲחֻזָּתוֹ.

(יחזקאל מו , יח – סוף הפטרת פרשת החודש לפי מנהג אשכנז)