"ַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ"

(בראשית כ"ח, יג-יד)

זה החלום/ אולב האוגה

​זֶה הַחֲלוֹם שֶאָנוּ נוֹצְרִים בְּלִבֵּנוּ בְּלִי לוֹמַר מִלָּה:

שֶׁמַּשֶּׁהוּ מוּפְלָא יִקְרֶה פִּתְאוֹם,

שֶּׁזֶה מוּכְרָח לִקְרוֹת,

שֶׁהַזְּמַן יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,

שֶׁהַלֵּב יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,

שֶׁהַשְּׁעָרִים יִפָּתְחוּ לְפָנֵינוּ,

שֶׁהַסֶּלַע יִפָּתַח לְפָנֵינוּ,

שֶׁמַּעְיָן נִסְתָּר יִפְרֹץ  לְעֻמָּתֵנוּ,

שֶׁהַחֲלוֹם עַצְמוֹ יִפָּתַח לְפָנֵינוּ

וְשֶׁבֹּקֶר אֶחָד נְשַׁיֵּט בְּלִי מֵשִׂים לְתוֹךְ

מִפְרָץ קָטָן שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ שֶׁהָיָה שָׁם כָּל הַזְמַן.

תרגמה לעברית: סבינה מסג

"כִּֽי־יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה'"

רמי פינצ'ובר

ספר בראשית הוא ספר שניתן לתת לו שמות רבים. הוא ספר שיש בו חולמים רבים [אברהם, יעקב, יוסף, פרעה ושריו], ספר שיש בו קנאה ושנאה רבה בין אחים [קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, בני יעקב] יש בו גם הרבה מלאכים שמתקשרים לבני האדם [אברהם, הגר, סדום, יעקב בפרשתנו],  – כך שאפשר לכנות את ספר בראשית:

ספר החלומות,    ספר האחווה,  ספר הקנאה,  ספר המלאכים.

שם נוסף נתן לנו ר' נפתלי צבי יהודה ברלין הידוע בכינויו הנצי"ב מוולוזין בהקדמתו המופלאה לפירושו "העמק דבר" לספר בראשית. בעקבות חז"ל הוא קורא לספר בראשית "ספר הישר".   

"זה הספר הנקרא ספר בראשית. נקרא בפי הנביאים ספר הישר." וכך הוא מנמק את הדברים:

"וזה היה שבח האבות שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר. עוד היו ישרים. היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים. מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה."

ניתן להוסיף שם נוסף לספר בראשית ולכנות אותו "ספר הנדודים".

כולם נודדים בספר הזה, החל מאדם וחוה דרך קין, תרח אברהם ושרה, יצחק ורבקה ועד יעקב וכל משפחתו הענפה.

פרשתנו פותחת במילים" "וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה" – לכאורה יצא לו יעקב בשלווה מבאר שבע. אבל זה לא הסיפור האמיתי. התיאור האמיתי נכתב בהפטרה של הפרשה: "וַיִּבְרַ֥ח יַעֲקֹ֖ב שְׂדֵ֣ה אֲרָ֑ם…" [הושע יב 13]   

יעקב לא יוצא בנחת מבאר שבע, יעקב בורח, יעקב הנמלט על נפשו מזעם אחיו, בעצם מתחיל את נדודיו כפליט. וכשהוא מגיע לבקש מקלט אצל דודו אחי אמו, הוא זוכה שם ליחס של פליט. הוא מרומה. הוא עובד ללא שכר, הוא נצרב בשמש וקופא מקור בחורף. הדברים נכונים גם לבנו יוסף הפליט שנמכר לעבדות במצרים ומשם הוא מגיע לבית הסוהר.

ולכן אפשר להוסיף לרשימת השמות של ספר בראשית "ספר הפליטים"

ואכן המילה "פליט" מוזכרת לראשונה בתנ"ך בספר בראשית [יד 13].

לפני כמה שנים אחת הסוגיות הנפיצות בארצנו היה נושא הפליטים ואז ישבו להם שרי ממשלת ישראל וחשבו איך להפטר מהפליטים המכונים כאן "מסתננים" – פליטים שחלקם הגדול ברחו ממוות בטוח בארצם – אם מפני רדיפה ומלחמה ואם בגלל מצוקת רעב. כל פליט ופליט ידע מהי הדרך שמחכה לו ולמרות הסכנה העצומה. הם ברחו מארצם כיעקב בפרשה שלנו. כולנו גם יודעים מה מחכה להם בארץ מולדתם לכשיחזרו.

כשמונים שנה, לאחר שמיליונים מבני עמנו בקשו מקלט ולא מצאו ארץ אחת בעולם שתהיה מוכנה לקבל אותם ורובם הגדול נרצח ונשרף על אדמת אירופה – יושבים צאצאיהם וקובעים גורלם של פליטים שנמצאים בסכנת מוות.

ואם נביט בסביבתנו הקרובה בתוך ארצנו, גם חלק מאתנו צאצאי פליטים. היום ישנם גם עשרות אלפי פליטים בארצנו, אזרחי ישראל שהמדינה מתנערת מהם. ובסביבתנו המעט יותר רחוקה, אפשר לומר שאנו מוקפים פליטים שנמצאים במצוקה פיזית גדולה [שלא רק אנו אחראים לה] ואין פתרון וגם אין רצון לפתרון בדרכי שלום וצדק אנושי.

וכך מסיים הושע את ההפטרה שלנו: "אֶהְיֶ֤ה כַטַּל֙ לְיִשְׂרָאֵ֔ל יִפְרַ֖ח כַּשּֽׁוֹשַׁנָּ֑ה וְיַ֥ךְ שָׁרָשָׁ֖יו כַּלְּבָנֽוֹן. יֵֽלְכוּ֙ יֹֽנְקוֹתָ֔יו וִיהִ֥י כַזַּ֖יִת הוֹד֑וֹ וְרֵ֥יחַֽ ל֖וֹ כַּלְּבָנֽוֹן. יָשֻׁ֙בוּ֙ יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ יְחַיּ֥וּ דָגָ֖ן וְיִפְרְח֣וּ כַגָּ֑פֶן זִכְר֖וֹ כְּיֵ֥ין לְבָנֽוֹן… מִ֤י חָכָם֙ וְיָ֣בֵֽן אֵ֔לֶּה נָב֖וֹן וְיֵֽדָעֵ֑ם כִּֽי־יְשָׁרִ֞ים דַּרְכֵ֣י ה' וְצַדִּקִים֙ יֵ֣לְכוּ בָ֔ם וּפֹשְׁעִ֖ים יִכָּ֥שְׁלוּ בָֽם" [הושע יד 6 – 10].

בסדרה של דימויים מופלאים מנבא הושע שעם ישראל ישוב לאדמתו ובה הוא יפרח כשושנה, כארז וכזית וכל "יֹשְׁבֵ֣י בְצִלּ֔וֹ" – הפליטים והגרים שאתנו וסביבנו – אף הם ייהנו מהפירות הללו ולא ייפגם מאומה ביופי ובאושר הזה.

ואז הנביא מלמד אותנו שישנם שתי דרכים לפרש את השיבה המופלאה הזו לאדמת ארץ ישראל, דרך הצדיקים ודרך הפושעים. דרכם של הפושעים המגרשים ומונעים את הטוב מהפליטים חפצי החיים או דרך האבות כפי שלימד אותנו הנצי"ב.

במחשבה שניה, כולנו פליטים שהרי אנו מצווים בהגדה של פסח לומר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – במילים אחרות כולנו חייבים לראות עצמנו פליטים, כדי לזכור ולהזכיר איזה סבל סבלנו בשעבוד מצרים וגם איזה סבל גרמו לנו המצרים ומה היה סופם הנורא של המשעבדים (ראו אזהרתו של דניאל בר-טל: – "עלינו לצאת ממצרים של משועבדים ומשלטון ללא מצָרים של משעבדים. עלינו להציל את זולתנו ואת עצמנו. עלינו לזעוק לפרעה שבנו: 'שלח את עמָיי'! שלח לחופשי את שני העמים. [הגדת היובל עמ' 24]").

על הפסוקים: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: [ויקרא יט 33 -34], כותב הרב שג"ר ( "שארית האמונה" עמ' 76 ):  התורה מטמיעה את זיכרון העבדות במצרים כלקח להווה; הזיכרון של היציאה ממצרים, שמודגש כל כך במקראות, עד שכה רבות המצוות שהן "זכר ליציאת מצרים", אינו זיכרון הניצחון והגאולה בלבד; הוא טומן בחובו בהכרח את זיכון הסבל והעוני. תפקיד הזיכרון הזה הוא לטפח רגישות ומודעות למצבו העדין והשביר של הזר, של הגר, ולמנוע התנשאות מעליו: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". [דברים י 19]

והוא ממשיך: "מגמת התורה בצוותה על זיכרון יציאת מצרים, היא לכונן סולידריות של מנוצחים, ולא של מנצחים ( ההדגשה במקור ). הניצחון הגדול בעבר לא נועד לטעת בנו שיכרון כוח של מנצח, אלא להשריש בנו את הביטחון בה', "כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל " [שם ח 18] ובכך למנוע אותנו מלהיכנע לפיתוי של "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" [שם 17] (ואולי הדברים מכוונים אותנו להיבריס ושכרון הכח שהביאו עלינו אובדן ותבוסה כפי שחווינו על בשרנו בשנה האחרונה ולפני 51 שנים.)

רמי פינצ'ובר – מהנדס, תושב נטף.

אין הבטחה לצדיק בעולם הזה

"ויירא יעקב מאד ויצר לו" – אמר ר' יהודה בר' סימון: כך אמר לו הקב"ה: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך", תאמר עד כאן היו התנאים? ושמרני בדרך הזה ולא יותר?⁹ אמר ר' יודן: אמר לו המקום: "שוב אל ארץ אבותיך", אע"פ כן "ויירא יעקב מאד"?! אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. ר' הונא בשם ר' אחא אמר: "הנה אנכי עמך" – "אם יהיה אלהים עמדי"! אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה.

(בראשית רבה ע"ו, ב)

לא די בסולם

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה … והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – ר' ברכיה ור' חלבו בשם ר' שמעון בן מנסיא משום ר' מאיר: הראהו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יוון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר לפניו: ריבון העולמים כשם שיש לאלו ירידה כך יש לי ירידה? אמר לו הקב"ה: "אל תחת" – עלה, שאתה עולה ואין אתה יורד. ואעפ"כ נתיירא ולא עלה. … ר' מאיר היה דורש: "בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו  (תהלים ע"ח, ל"ב) מדבר ביעקב שלא האמין ולא עלה.

​(ויקרא רבה פרשה כ"ט ב)

מדוע נדרש השילוב בין אהבה וצדק? האם אין די באהבה?

כשאנחנו מתוודעים לראשונה לאברהם ולשרה, הם כבר נשואים. אשתו של יצחק נבחרת לו בידי עבד אביו. אבל יעקב אוהב. הוא רגשי יותר מהאבות האחרים. וזו הבעיה. האהבה מאחדת, אבל גם מפלגת. היא גורמת לזה שאינו אהוב, או אפילו לזה האהוב פחות, להרגיש דחוי, נטוש, נשכח, בודד. משום כך אי אפשר לבנות חברה, קהילה או אפילו משפחה על האהבה לבדה. נדרשת גם תשתית של צדק, של הוגנות.

אם נביט בחמש-עשרה הופעותיו של השורש אה"ב בספר בראשית, נגלה תופעה יוצאת דופן. בכל פעם שהאהבה נזכרת, היא מחוללת עימות. יצחק אוהב את עשו אבל רבקה אוהבת את יעקב. יעקב אוהב את יוסף, בנה הבכור של רחל, יותר משהוא אוהב את שאר בניו. כך נוצרו שתיים מיריבויות-האחים הגורליות ביותר בתולדות עמנו.

אבל אפילו הן מתגמדות בהביטנו אל הופעתו הראשונה של השורש הזה בתורה, במילות הפתיחה של פרשיית עקידת יצחק: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק" (כב, ב). רש"י על פסוק זה אומר – בעקבות מדרש, שמצידו קיבל את השראתו מן ההשוואה המתבקשת בין עקידת יצחק לספר איוב – שכאשר אברהם ערך סעודה לחוג את היגמל בנו יצחק אמר השטן לאלוהים, "מכל סעודה שעשה אברהם לא הקריב לפניך פר אחד או איל אחד"; כלומר, אברהם אוהב את יצחק יותר מכפי שהוא אוהב אותך. הקב"ה השיב לו, "אילו הייתי אומר לו 'זבח אותו לפנַי', לא היה מעכב". כלומר, זו הייתה הסיבה לניסיון העקידה: להראות שההאשמה שבפי השטן כוזבת.

היהדות היא דת של אהבה. היא כזאת מסיבות תיאולוגיות עמוקות. בעולם המיתוס, האלים היו עוינים כלפי בני האדם, או במקרה הטוב אדישים להם. גם באתיאיזם בן זמננו היקום והחיים קיימים בלי שום סיבה. אנחנו תאונות חומר, פרי מקריות עיוורת וברירה טבעית.

גישתה של היהדות היא היפה ביותר המוכרת לי. אנחנו כאן מפני שאלוהים ברא אותנו באהבה ובסליחה, וביקש מאיתנו שכמוהו נאהב את הזולת ונסלח לו. האהבה, אהבת ה', מובלעת בעצם הווייתנו.

רבים מן הטקסטים המרכזיים שלנו מבטאים את האהבה הזו: הברכה שלפני קריאת שמע, המדברת על "אהבת עולם" או "אהבה רבה"; קריאת שמע עצמה, המצווה לאהוב את ה'; ברכת הכוהנים, שהברכה המקדימה אותה היא "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה"; שיר השירים, שירת האהבה הגדולה; "לכה דודי לקראת כלה" של רבי שלמה אלקבץ; "ידיד נפש" של רבי אליעזר אזכרי.

אם רצונכם לחיות היטב, אהבו. אם חפצתם להתקרב לאלוהים, אהבו. אם תאבו שביתכם יתמלא באור השכינה, אהבו. האהבה היא נווהו של ה'.

אבל אהבה אינה מספיקה. אי אפשר לבנות משפחה, ועל אחת כמה וכמה חברה, על אהבה לבדה. נדרש גם צדק. האהבה משוחדת, הצדק נקי כפיים. האהבה פרטיקולרית, הצדק אוניברסלי. האהבה מופנית לאדם זה ולא לאחר, ואילו הצדק שווה לכול. על המתח הזה שבין אהבה וצדק נוצר עיקר חיינו המוסריים. לא מקרה הוא שזה נושאם של רבים מסיפורי ספר בראשית. הספר הזה עוסק באנשים וביחסים ביניהם, בעוד שאר התורה מתמקדת בעיקר בחברה.

הצדק בלי האהבה הוא צחיח. האהבה שאין עמה צדק עושה עוול, או כך לפחות נראה לזה האהוב-פחות.

… הבה לא נשכח את אלה המרגישים לא-אהובים. גם הם בני אדם. גם להם יש רגשות. גם הם עשויים בצלם אלוהים.

(הרב יונתן זקס על פרשת ויצא )

והנה סולם מוצב ארצה

לִפְנֵי הַשֵּׁנָה

הוּא קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע

אַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ

אֶת לְחִישׁוֹתָיו

הַקְּצוּבוֹת.

הוּא רַק מַאֲזִין לְמִלִּים

שֶׁקָּרָא בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם בַּהִמְהוּם, כִּמְעַט בְּנִמְנוּם.

אַךְ לִפְנֵי הַשֵּׁנָה

נְשִׁימוֹתָיו עוֹבְרוֹת לַתֶּדֶר מוּסִיקָלִי חֲרִישִׁי

מֵרִקּוּד סוֹעֵר שֶׁל יוֹם

לַהֲלִיכָה אִטִּית לְאֹרֶךְ חוֹף יָם בַּלַּיְלָה.

הָאֹפֶק נִסְתָּר אַךְ קָרוֹב אֵלָיו

כְּמוֹ הַכַּר שֶׁלְּרֹאשׁוֹ

שֶׁנּוֹגֵעַ בַּחֲלוֹמוֹתָיו הַחֲבוּיִים.

מְקַבֵּל אוֹתָם בְּרִפּוּד

כְּפִי שֶׁהֵם

בְּלִי לְהַמְצִיא פִּתְרוֹן.

מַצִּיב סֻלָּם

אִם יִרְצֶה לַעֲלוֹת

אוֹ לָרֶדֶת.

שאול וידר

בספרו 'דרך הבשמים' בהוצאת כרמל.