"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה  [……] אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר מִשָּׁם כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים  וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים וְהָיָה שְׂכָרִי."

(בראשית ל',  ל"א-ל"ב)

כל מי שהוא רוצה לעשות כל צאנו לבנים ישים מקלות לבנות בשקתות המים יהיו כן. הלא כלא כלום. אלא ללמדך כי סייעתא מן שמיא היה.

(מדרש לקח טוב, בראשית ל, לט)

ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות מחשוף הלבן אשר על המקלות. כבר הודעתיך כמה פעמים סודות נפלאות בספורי התורה הקדושה שאין מי יוכל לספר שבח מעלתה וסתריה וגם כי נמצאו ספורים בתורה ודומים שאינן לצורך ותועלת וכשאנו קורין בתורה אנו מברכין על הספורים ההם חיי עולם נטע בתוכנו כמו בפרשת אנכי יי' אלהיך כי כשיסיר האדם מסוה העורון מעל פניו ימצא במעשה ההוא הר הבושם והלבונה עין לא ראתה אלהים זולתיך. והנה בפסוק זה נרמז על יעקב אבינו ע"ה כי לקח לעצמו מקל לבנה לח ולוז וערמון עשה מעשה ודמיון כדי להמשיך הענינים העליונים למטה. 

(רקאנטי לפרשת ויצא)

כשרון במסחר ושקר לבן

הרב דוד ביגמן

בין תכונותיו של יעקב אבינו בולטת תכונת האופי שלו כסוחר. הוא קונה את הבכורה מיעקב בעבור נזיד עדשים. קונה את הברכות מאביו ע"י הגשת  מטעמים  וע"י הטעיה בהצגת המוצר, עתיד לסחור עם לבן "לקנות" את רחל, ומהמלאך אחרי המאבק עם הכניסה לארץ, הוא יקנה  את השלום עם עשו..  לפיכך אין זה מפתיע שיחסו לאלוקי אברהם ויצחק אבותיו הוא יחס של סוחר:

וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃

וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃

 כך היא דרכו של האדם עלי אדמות הוא מצייר עולמות רחוקות,  את הנשגב מבינתו ע"י העולם המוכר לו.

אך יש אמת נוספת בדברי יעקב, יש בה תובנה לדורות אל מול  אנשי הדת הקדומים שתפסו את האלוקות כנתונה לשליטתם  ואל מול הפטליזם  של "הכל בידי שמים", או של תפיסת ה"מכתוב", מציע יעקב אבינו תפיסה מורכבת- דו קוטבית שמכירה בנשגב אבל מבינה שהוא אינו נתון למרותם של אנשי דת.  ערך באדם משחק בה תפקיד גם  בהתנהלותו מול הבריות ואף מול קונה שמים וארץ.

בהמשך כשיעקב נפגש עם משפחתו בחרן מסתבר שגם לצד השני שיטות מסחר משלו.

"וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה. וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי? הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?! וַיֹּאמֶר לָבָן: לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה" (בראשית כט כה–כו)

יש מן המדרשים שראו בדברי לבן טענה המתקבלת על הדעת: "מכאן שאין משנים ממנהג המקום" (פסיקתא זוטרתא ומדרש שכל טוב), ואף אמרו שיעקב אבינו בעצמו מקבל טענה זו: "והודיעו שהוא מנהג המדינה מיד נתקררה דעתו" (מדרש הגדול). בנימה זו, יש מפרשים שהפליגו וראו בדברי לבן הצדקה גמורה למעשהו.

אך במחילת כבודם של קדמונים אלו, אני מסויג ממגמה זו, וסבור שהאמת עם הרמב"ן וספורנו. כך מפרש רמב"ן: "והנכון בעיני כי דברי לבן בערמה. אמר ליעקב: "לא יעשה כן במקומנו, כי לא יניחוני אנשי המקום לעשות כן, כי נבלה הוא אצלם…". הרמב"ן ממסגר את הדברים כנובעים מחוסר כנות, כחלק מדרכו של לבן, הרצופה עורמה ומרמה. גם ספורנו מביא את דברי רמב"ן האחרונים לגבי אנשי המקום: "לא יעשה כן במקומנו – לא הניחוני אנשי המקום לקיים דברי". מאחר שספורנו מביא את פירושו של רמב"ן ללא הכותרת "עורמה", משתמע מדבריו שהוא קורא את דברי לבן כאמירה כנה, של אדם שאמנם רימה את חברו אך לא להנאתו האישית אלא כדי לרצות את החֶברה. כלומר לבן מסביר את התנהגותו במוסכמות ובלחץ חברתי, בין אם מדובר בבושה מעצם החריגה החברתית (כדברי אלשיך על אתר) ובין אם מדובר בפחד ממעשי מאלימות.

אמנם לא ברור אם דברי לבן כנים; האם בליבו הוא מזדהה עם המוסכמה, או שהוא נוהג כך לטובת עצמו ומתרץ את מעשהו לאור המוסכמה. אך בין אם לבן מזדהה עם המוסכמה ובין אם הוא מנצל אותה ברמייה, התורה מציינת נקודה זו כביקורת על לבן, שמתרץ התנהגות נבזית במוסכמות ובלחץ חברתי.

יש ערך בנוהג המקובל ובמוסכמה, כפי שציינו כמה מדרשים. אלה משמשים לרוב מצע ליצירת קהילה נאותה, שמקרינה טוב וחסד לסביבתה הקרובה והרחוקה במעגלים קונצנטריים. אך יש לזכור כי המנהג והמוסכמה אינם בעלי ערך עצמי, אלא הם מסגרת להתנהלות חברתית. שומה עלינו להקפיד שלא לבלבל בין המסגרות לתכנים, ובמקום שהמוסכמה סותרת את האמת, "האמת אָהוּב יותר".

בנוסף לכך, גם כאשר המנהג, המוסכמה והלחץ החברתי מבקשים לשרת מטרות חשובות ונעלות לשם שמיים – הם לעולם אינם תירוץ לרמאות, לשקר, לניצול או להתנהגות פוגענית אחרת. והם גם אינם תירוץ להתנערות מאחריות על המעשים שנעשים בשמם.

מִבְחָנָם של אנשי תורה הוא במקום שהמוסכמה מתנגשת עם היושר וההגינות, ובמקרים חמורים אף משמשת כסות לרמאות או לרשע, במודע ושלא במודע.

רק א-ל דעות יכול לבחון כליות ולב, ומשום כך עלינו להניח שרוב המכפישים מזדהים עם המוסכמה או הערך שבשמם הם פועלים, ואולי הם אף חושבים כי מחובתם למחות באשר לכל הנראה בעיניהם כסותר תורת אמת. אמנם גם כאן מן הראוי לשאול האם המוסכמות משרתות את התכנים המתאימים, לטובת הבריות ולמען אמיתה של תורה. בחברה האנושית, בחברה הישראלית, בחברה של שומרי תורה ומצוות ואפילו בעולם התורה והלכה – יש צורך אקוטי לאזן בין המוסכמות והלחץ החברתי לבין הישר והטוב. במיוחד במקום בו המקובל אינו עומד בביקורת האמת התורנית וטובת בריותיו יתברך.

אולם, גם אם ישנה מחלוקת בשאלה מהו הישר והטוב, ניצול המוסכמות בשקר ורמייה הינה מדרכו של לבן הארמי, וצורת התנהגות זו אינה הולמת אף אדם שנברא בצלם אלוקים שחותמו אמת., כל שכן אינה הולמת שומרי מצוות שרוממת א-ל בגרונם. אמנם אין צדיק בארץ אשר יעשה רק טוב בימי חלדו, אך התופעה מדאיגה ואין היא "תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם", ויש בה חשש כבד לחילול שם שמים.

 הרב דוד ביגמן מראשי שיבת מעלה גלבוע

ויצא יעקב

שתי יציאות יצא יעקב: אחת מרחם אמו, שנאמר 'ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו' (בראשית כה, כו) ואחת מרחם עירו, שנאמר 'ויצא יעקב מבאר שבע' (שם, כח, י)
משיצא מרחם אמו, חזר ונתכנס באוהליה, שנאמר 'ויעקב איש תם ישב אהלים' (שם, כה, כז) – תם כתינוק ויושב מקופל כפנקס. עד שאחזה יד בציצת ראשו וטלטלתו: 'קום ברח לך' (שם, כז, מג)
שמע בת קול שאומרת 'ברח דודי ודמה לך לצבי' (שיר השירים ח, יד), וכנגדה בת קול חוזרת ואומרת 'לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים… נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דדי לך' (שם, ז, יב-יג) ידע בעצמו ובבשרו שהגיעה שעתו לצאת אל העולם. 'ויצא יעקב… וילך חרנה… וילן שם…'

דבר אחר:
'ויצא יעקב' – הוא שאמר בו אלוהים לאברם 'כי אם אשר יצא ממעיך' (בראשית טו, ד)
ולא ממעיה של רבקה יצא? אתמהא! והכתיב 'ושני לאמים ממעיך יפרדו' (שם, כה, כג) אלא כל אותן שנים היה יעקב נתון במעי אברהם כיונה במעי הדגה, עוסק בתורה ושתי עיניו כשתי שמשות ואין הנפש מבקשת לה דבר אחר.

כיוון שראה כך המקום ברוך הוא, אמר: 'לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך' (שם, טו, ד) – שאין ירושה בלא יציאה.
מה עשה? 'ויוצא אתו החוצה' (שם, טו, ה) – הוליך אותו מתוך מעיו של אברהם כבמנהרת אפלה, 'ויאמר הבט נא השמימה' (שם) – יצא ונפרשו לפניו שמים רחבים ועמוקים ואותיות מרוקמות בהם כאור זרוע, ומבטו היה מנביט בהן ציצים ורימונים.
'ויחלם והנה… ראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו' (שם, כח, יב). בו – ביעקב, עולים ורדים, בתוך גופו, סנה בוער ואותיות פורחות והוא נודע בשערים.

(נעמה שקד, דרשוני כרך א' עמודים 54-55)

היכן המנוע?

בכל פעם שיעקב אבינו נאלץ לברוח ממקום כלשהו – אלוהים מתגלה אליו ו'מצווה' עליו לנדוד. כשהוא בורח מעשו – אלוהים מבטיח לו שהוא יהיה איתו, כשהוא בורח מלבן – אלוהים מצווה עליו 'לשוש' למולדתו, וכשהוא בורח מאנשי שכם – אלוהים מצווה עליו 'לעלות' לבית אל. אבל תמונת התלות הזו הופכת למורכבת, שהרי עם בריחתו מלבן, יעקב לא ממתין רק ל'ציווי' האלוהי שיקל עליו לקבל החלטה – הוא ממתין גם לאישור של נשותיו, רחל ולאה. שלושה עשר פסוקים מקדישה התורה לשיחה החשאית, החופרת וה'מיותרת' שבין יעקב ונשותיו, ורק בסופה, אחרי שהן מאשרות את דבר האל, הוא מצליח להזיז את עצמו – "ויקם יעקב".

והנה התמונה מתעגלת, והתלות ההססנית של יעקב הופכת לתלות אחרת, בריאה יותר, שיש בה משפחתיות וכבוד ותקשורת. ואיש הנדודים המבוהל, שעטף את עצמו בקיתונות של פחד, עטוף גם בהרבה מאד אהבה.

(יאיר אגמן, מה אהבתי עמוד 15)

ואולי… היו גם היו הדברים מעולם!

וכך היה המקרה של אמי. היא פגשה את אבא בפעם הראשונה לפני האירוסים בנוכחות שתי המשפחות. מתברר שלמפגש ההיכרות הזה הגיע אחיו הצעיר יוסף, שהיה מרשים ויפה תואר. הוא מצא חן בעיני אמי. היא שמחה והחלה בהכנות לטקס האירוסים. ואז מי מגיע לטקס? לא יוסף כפי שציפתה, אלא יחזקאל, האח המבוגר ומי שלימים יהיה אבא שלי. היא הוכתה בהלם. היא רצה אל אבא שלה, סבא שלי לעתיד, להסביר לו שחלה טעות ושאין זה הגבר שראתה במפגש הראשון. "אולי יש כאן אי הבנה" ניסתה לשכנע אותו. סבא היסה אותה והסביר לה שהיא מבולבלת בגלל התרגשות טבעית של כלה ערב חתונתה. היא לא ויתרה והמשיכה לנסות ולשכנע אותו שהיא בטוחה שאין זה החתן שהבטיחו לה. היא הייתה אפילו מוכנה להישבע בחייה, ליד המזוזה, אבל הוא לא השתכנע. כדי לסיים את הוויכוח, ובמטרה למנוע מבוכה מהנוכחים הרבים, הזעיק סבא את השדכנית חורצת הגורלות. זו פסקה ללא היסוס: "יחזקאל שנמצא כאן, הוא החתן המיועד, זה שהיה במפגש הראשון". לבסוף, בלית ברירה, נכנעה אמא והשלימה עם מר גורלה. כל חייה התנהלו בצל הטעות הטרגית הזאת, היא אצרה את הסיפור הקשה הזה בתוכה ולא חשפה אותו לפני איש. זה היה משא כבד מנשוא שאותו נשאה על כתפיה במשך שנים רבות. היא הרגישה כמו רחל אמנו, שלילה אחד גנבו לה את המיועד להיות בעלה – את יעקב. כך היא חיה עד שיום אחד, לאחר מות אבי, כבר לא יכלה להמשיך ולשאת את הסוד. הסכר נפרץ.

(ניסים משעל, 'שוליית הסנדלר', הוצאת ידיעות אחרונות, עמודים 37-38)