וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ

מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה

 וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים

בּוֹ.

(בראשית כ"ח, י"ב)

תני בר קפרא: לית (אין) חלום שאין לו פתרון:

'והנה סולם' – זה הכבש 'מוצב ארצה' – זה מזבח (שמות כ) 'מזבח אדמה תעשה לי'; 'וראשו מגיע השמימה' –

אלו הקרבנות שריחן עולה לשמים; 'והנה מלאכי אלהים' –

אלו כהנים גדולים; 'עולין ויורדין בו' – שהם עולים ויורדים בכבש; 'והנה ה' נצב עליו' (עמוס ט)

'ראיתי את ה' נצב על המזבח'. רבנן פתרין

ליה בסיני (חכמים מפרשים את הסולם כסמל לסיני): 'ויחלום והנה סולם' – זה סיני;

'מוצב ארצה' (שמות

יט) 'ויתיצבו בתחתית ההר'; 'וראשו מגיע השמימה' (דברים ד) 'וההר בוער באש עד לב השמים'. ד"א 'והנה

סולם' – זה סיני אותיות דדין הוא אותיות דדין (סֻלם=סיני בגימטריא); 'והנה

מלאכי אלהים' על שם (תהלים סח) 'רכב אלהים רבותים אלפי שנאן' ולמדנו לנביאים שנקראו מלאכים, דכתיב (חגי א)

'ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה' לעם'; 'והנה מלאכי אלהים'

– זה משה ואהרן עולים (שמות

יט) 'ומשה עלה אל האלהים' 'ויורדים ' זה משה (שם) 'וירד משה'; 'והנה ה' נצב

עליו' (שם) 'וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר'.

 (בראשית

רבה סח, יב )

ואין יכולת במשכיל לדעת כל זה אם לא ילמוד חכמת המזלות וידע מהלכי החמה והלבנה גם לא ידע חכמת

המזלות אם לא ילמוד בתחלה

חכמת המדות כי היא כמו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע

השמימה ובעמדו על המזלות והתקופות אז יכיר מעשה השם הנכבד וככה אמרו ז"ל (שבת עה) 'כל מי שאינו חושב בתקופות ומזלות עליו הכתוב

אומר (ישעיהו ה) 'ואת פועל ה' לא הביטו'. ועוד אם לא ידע חכמת

המדות לא ידע ראיות המדות

בעירובין גם ארבעים ותשעה מדות של ר' נתן. ולא יבין המשכיל איך תדמה נשמת האדם אל

בוראה בחמשה דברים אם לא ילמוד חכמת הנפש ולא ידענה אם

לא ילמוד בתחלה חכמת תולדות

השמים והארץ והיא עמוקה מאד. גם צורך יש למשכיל שידע חכמת ההגיון

כי היא מאזני כל חכמה וכבר הזהירונו קדמונינו (אבות ב יד) 'הוי שוקד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס'.

 (ספר

יסוד מורא לרבי אברהם אבן עזרא- שער ראשון)

הבריחה והעימות,

שלושה אבנים, שתי מצבות – המסר לדורות

שלמה פוקס

'יעקב איש תם יושב אהלים' האומנם? התנהלותו

אינה מעידה על תמימות, כי אם על עורמה, התנהגותו מרצון (קניית הבכורה מעשו בנזיד

עדשים) והתנהגותו בשל צו אמו (לקיחת, גניבת הברכה מעשו) הובילו אותו לבריחה!

רבקה היא המבהירה לו שעליו לברוח וחוזרת ו'מצווה': "ועתה בני שמע בקולי", ואילו יצחק מצווה

עליו ללכת לקחת אישה מבנות לבן אחי אמו; יצחק אביו כאילו אינו יודע מה קרה בינו

לבין אחיו. אולי נוכל להבין שיצחק האב מעוניין שבנו יעקב יפגוש את תאומו בהתנהגות;

על יעקב להבין את מקור התנהגותו והשלכותיה, ורק בהביטו במראה יבין את ההשלכות. פרשת

'תולדות' נחתמת בתיאור – "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם" – בן תם יושב אוהלים המציית לצו הוריו!

פרשת 'ויצא' חוזרת ואומרת 'ויצא… וילך…', תיאור

היציאה המלווה בחלום על הסולם ילמֵד את יעקב שעליו לבחון את מעשיו; האם הוא יוצא

בצו אביו, או שמא בורח הוא בצו אמו, ואולי בפשטות מעידה הבריחה על כך שאין הוא

מסוגל להידבר עם אחיו עשו?

כמה תחנות יעבור בבריחתו עד שיבין שעליו להתמודד, עליו לשוב על 'עקבותיו',

לשוב מעקבוביותו, עליו להתכונן למפגש עם תאומו, למפגש

עם עצמו! לדורות!

האבן – מצבה בבית אל!

יעקב רואה בחלום את מלאכי אלוהים העולים

ויורדים וחש, רואה, את ה' ניצב עליו. וייקץ יעקב משנתו ומבין, 'אכן יש ה' במקום

הזה' ומכריז על כך שהוא 'לא ידע'! מהי כוונתו באומרו שאכן ה' נמצא, ומה בכך שזה

'שער השמים'?

מעשיו עם הגילוי, לקיחת האבן, הקמת מצבה

ונדירת הנדר יעידו שיעקב הבין שאין הוא לבד בעולם, אך כדי לוודא זאת, הוא

יתנה תנאים עם ה'!

מדוע אין יעקב אומר לעצמו: 'הרי ה' הבטיח

בחלומי 'והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך…' אם כך, אשוב עתה, אפגש

עם אחי עשו ונפתח דף חדש'? נראה שאין להקדים את המאוחר – יעקב אינו מוכן לכך עדיין.

האבן על פי הבאר

יעקב נושא את רגליו ורואה באר עם אבן גדולה על

פיה! ניתן לומר שבהליכתו יעקב נושא את 'הרגליו' ואילו המציאות הנראית תחייבו

להתמודד עם הרגליו. לאחר המפגש 'מרחוק' עם רחל, יעקב 'גל' את האבן, משקה את צאן

לבן ורק אז נושק לרחל, נושא את קולו ובוכה!

הסרת האבן מפי הבאר הרי נוגדת את רעיון האבן,

רק כאשר יגיעו כל הרועים, ישקו את הצאן בשווה! נראה שהנחת האבן נועדה למנוע חלוקה

לא שווה, מדוע אם כן נוהג יעקב שלא כמקובל, בשל כוחו? ומה חשבו על כך הרועים, האם

נאמר לו דבר?

האבן – מצבה בגלעד!

מפגש יעקב עם רחל ממשפחת אמו יוביל אותו לשהות

בחרן עשרים שנה (בראשית

לא', מא') חלקם יעברו עליו 'כימים אחדים'. בלידת יוסף

יבקש יעקב מלבן "שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי", ברם לבן משכנע את יעקב

להישאר ו'לעשות לביתו' (ע"פ בראשית ל', ל'). מדוע שוהה יעקב בחרן כל כך הרבה זמן, מה מושך אותו להימצא בבית לבן? הוא

מבין שפני לבן אינם כתמול שלשום, אך לא יחליט דבר עד שה' יאמר לו 'שוב אל ארץ

אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך' (שם לא', ג'). הבנת יעקב באה לידי ביטוי בשיחתו עם רחל

ולאה, הוא מבהיר לעצמו ולהן בשיחה, 'אביכן היתל בי, החליף את משכורתי, הבהיר לי את

מעמדי כעובד זר, אני, אנחנו מהמשפחה, אך לא ממש'! בדבריו הוא מזכיר את התגלות מלאך

ה' המזכיר לו את המצבה ואת הנדר. רחל ולאה עונות ומסכימות – "ועתה כל אשר אמר

אלוהים אליך עשה"!

ברם אין עימות, חסרה שיחה גלויה בין יעקב

ללבן, ויתרה מזו, המעשה הנלווה ליציאתם, מפורש – "ותגנוב רחל את התרפים… ויגנוב

לבן את לב לבן… כי בורח הוא" (שם, לא', יט' – כ').

לבן משיג את יעקב, דומה שיעקב פוגש 'את הלבן אשר בליבו'!

לבן מסביר ושואל "כי נכסוף

נכספתה לבית אביך" (שם, לא', ל') וכך לכאורה גם הובהר קודם, יעקב עוזב את חרן

"לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען" (שם, לא', יח').

האומנם, אם זו סיבת העזיבה, מדוע אין התורה

טורחת לתאר את המפגש המרגש בין יעקב להוריו יצחק ורבקה? הכתוב יעיד שגם לבית אל לא

יגיע יעקב מיד, אלא רק לאחר תזכורת, צו האל (בראשית תחילת פרק לה').

לעומת התורה, ספר היובלים (פרק כט', ובפרק לא') יתאר כיצד יעקב המגיע ארצה שולח מכל אשר לו, בגד ואוכל ובשר ומשקה חלב

ושמן וגבינה ומתמרי הבקעה, ארבע פעמים בשנה… וידאג לכל מחסורם ויגיע לביקור כאשר

יצחק יאמר "יבוא בני יעקב ואראנו בטרם אמות" (שם, לא, ד').

הדיאלוג בין לבן ליעקב מחייב את יעקב להתעמת

עם עצמו, עליו להבהיר מדוע ברח, מהי אותה יראה המלווה את מעשיו. לבן אף מבהיר

ליעקב שהאלוהים נגלה אליו בחלום הלילה, איים עליו שלא לפגוע ביעקב והוא, לבן, מודע

לכך שהאל לצידו של יעקב ובכל זאת שואל לבן – מדוע גנבת את אלוהי?

הויכוח ביניהם מביא לידי כריתת ברית, ההצעה

היא הצעת לבן ואילו המעשה, לקיחת האבן, הרמתה כמצבה ובניית גל האבנים ליעקב ואחיו

(בניו), האם יעקב שלם עם כריתת הברית?

לבן הוא הפורט ומבהיר את משמעות הברית ויעקב נשבע 'בפחד אביו יצחק', מקים

מזבח. לאחר מכן, הם אוכלים לחם ונפרדים בברכה – "…וישב לבן למקומו, ויעקב

הלך לדרכו…"

מה נוכל ללמוד מתיאור זה על יעקב ולדורות?

הפרשה פתחה בבניית מצבה מאבנים שלוכדו לאבן

ונחתמה במצבת אבן ובגל אבנים ובתווך 'הבאר' ועליה גלולה האבן. בבית אל יעקב

'מתעורר' ומבין שבבואו למקום 'לא ידע' על נוכחות האל, המפגש מחבר בין האבנים לאבן,

סוג של אחדות פנימית. במפגש בבאר הבין שעליו לעשות מעשה וגלל את האבן.

עד לרגע זה הקצב מהיר, מכאן ואילך ניכר שיעקב

נגרר למציאות החיים, עשרים שנה יחלפו עד שיבין (בהתגלות ה') שעליו לפעול. מעשיו

יוכיחו לו שה' אכן עימו, דומה שהוא מגלה שביכולתו להתמודד עם לבן, האם חייב את

עצמו לשאול כיצד הוא בתמימותו ידע להיתמם עם לבן, האם גילה את הלבן שבו, התלבט

בתוך עצמו, האם זו תבנית התנהגותו, כך היה גם עם אחיו, תאומו עשו, האם הבנה זו היא

שתאפשר לו להגיע למפגש עם עשו כראוי?

כריתת הברית עם לבן ביוזמת לבן תנכיח את השאלה

– מדוע לא נכרתה (ואולי אי פעם תכרת) ברית בינו לבין

עשו? האומנם הברית עם לבן לשעתה נולדה ושמא לדורות?

המדרש יטען שהברית עם לבן חייבה ומחייבת – המדרש יביא בפי בני מואב ועמון 'אסטיליות' – הוכחות, על מה יתבססו הוכחותיהם?

לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוּשַׁן עֵדוּת מִכְתָּם לְדָוִד לְלַמֵּד. בְּהַצּוֹתוֹ אֶת אֲרַם נַהֲרַיִם

וְאֶת אֲרַם צוֹבָה וַיָּשָׁב יוֹאָב וַיַּךְ אֶת

אֱדוֹם בְּגֵיא מֶלַח שְׁנֵים עָשָׂר אָלֶף. (תהלים ס', א-ב)

…שנאמר "למנצח על שושן עדות מכתם לדוד" (תהלים ס', א'), "שושן עדות" אלו סנהדרין, שנאמר "סוגה בשושנים" (שיר השירים ז', ג'), "עדות" על שם התורה, שנקראת עדות, "מכתם" זה דוד,

שעשה עצמו מך, ותם על שהלך בתמימות עם קונו, אימתי "בהצותו

את ארם נהרים", מהו כשהלך יואב להלחם עם ארם נהרים, יצאו לקראתו, אמרו לו אתה מבני בניו של יעקב, ואנו

מבני בניו של לבן, והרי תנאי שלהם [קיים], דכתיב

"עד הגל הזה" (בראשית

לא נב), כששמע יואב חזר אצל דוד, א"ל מה אתה אומר?

הרי תנאו שבועת יעקב אבינו, מיד הושיבו סנהדרין "שושן עדות", [ללמד]

למדוהו ואמרו באמת כך היה, אלא הם עברוהו תחילה. (מדרש תנחומא

(בובר) דברים ג')

בשעה ששילח דוד את יואב לארם נהרים

ולארם צובה, פגע באדומיים, ביקש לזנבן הוציאו לו אסטליות

שלהם "רב לכם סב את ההר הזה" (דברים ב ג), פגע במואבים וביקש לזנבן הוציאו לו אצטליות

שלהם "אל תצר את מואב" (דברים ב', ט'), שילח אל

דוד כל המורע, אותה שעה לא נהג דוד בעצמו מלכות אלא עמד והעביר הפורפירן מעליו והעטרה מראשו ונתעטף בטליתו והלך אצל סנהדרין.

אמר להם : רבותיי, לא באתי אלא ללמוד ואם תרשוני אני מלמד, סיפר להם המעשה ששלח לו

יואב, ולא הם פרצו הגדר תחילה "ויאסף אליו את בני

עמון ועמלק" וגו' (שופטים ג יג) "וישלח מלאכים אל בלעם" וגו' (במדבר כב

ה)… (במדרש בראשית רבה (תיאודור-אלבק), פרשה עד', נב')

גלעד העדות בין לבן ליעקב ילווה את בעלי המדרש מימי דוד ועד לימיהם! דומה

שהכתוב והמדרש מחייבים אותנו לשאול מה ממעשה האבות לשעתם ומה לדורות!

כל הנוצץ לשעתו נולד,

ורק האמיתי לעד בל יאבד. (גתה, פאוסט)

שלמה פוקס מלמד בהיברו

יוניון קולג' ובקולות

ה' דואג לחלש

'וירא ה' כי שנואה לאה' (בראשית כט לא). זה שאמר הכתוב:

'סומך ה' לכל הנופלים' (תהלים קמה, יד). אין

מידותיו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם ; מדת בשר ודם

כשיש לו אוהב עשיר הוא מדבק עמו ונכפף לו, וכשרואה שמטה ידו והעני אינו סופנו (פי'

מחשיבו) עוד, אלא נותן עליו אבן, אבל הקב"ה כשהוא רואה לאדם שנכפף ומטה ידו, נותן

לו יד וזוקפו, שנאמר: 'סומך ה' לכל הנופלים וזוקף (ה')

לכל הכפופים (שם).

(אגדת בראשית פרק מט)

'והיה הבן הבכור לשנואה', אמר הכתוב בדרך ודאית, על דרך אומרו (בראשית כט לא) וירא ה' כי

שנואה לאה, כי ה' יראה בנשברי לב לסומכם.

(אור החיים דברים כא

, טו)

ההגינות

ביחסי-עבודה מחייבת את המעביד ואת העובד כאחד

כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא

יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא

כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת

המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר 'כי בכל

כחי עבדתי את אביכן' לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר 'ויפרץ

האיש מאד מאד'.

(משנה תורה לרמב"ם,

הלכות שכירות יג, ז)

"והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים" – מהו בית אלהים?

לזכר השעה הזאת, בה עמדתי כעני ואביון

על פרשת דרכים, והשקפתי על עתידי המבורך – האבן הזאת תהיה בית אלהים,

בו יהיו החיים קדושים לה', ושכינתו בהם שרויה. רק בשעה שה' לנו לאלהים, רק אז יוכל גם ביתו של האדם להיות לבית אלהים. דור עיקש ופתלתול, המרבה להתפאר במקדשי אלהיו, יעוות גם אמת זו, והוא יבנה , כמאמר הנביא "בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי

וּבֵינֵיהֶם וְטִמְּאוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בְּתוֹעֲבוֹתָם

אֲשֶׁר עָשׂוּ וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי" (יחזקאל מג, ח), ביתם בצד ביתי: הכל בתחומו, גם לאלהים יהיה בית, אך אל יהיה ביתנו ביתו! נבקר את ה' בביתו,

אך אל יבקר הוא בביתנו, – נוכחותו ודרישותיו רק יכבידו עלינו!

לא כך הוא אומר על אבן הפינה של "בית ה'" הראשון! קדושת הבתים

היא תנאי לקדושת בית ה', הנקרא "מקדש" – לא על שם שהוקצה בו מקום לקדושה

– אלא שבו המרכז שממנו תחדור הקדושה לתחום האנושי וליחסי הבריות.

(הרש"ר הירש בראשית כח, כב)

הקודש הוא התחום שאינו ניתן לגישה ולשליטה בלתי אמצעית; על כן קדושת המקום – משמעותה

גם היא האיסור להפוך את המקום לכלי אנושי. קדושת בית הכנסת מתבטאת בין היתר בכך

שאסור לו לאדם להשתמש במרחב בית הכנסת לשם קיצור דרך, כדברי המשנה "לא ייכנס

להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא

יעשה קפנדריא". מהות הקדושה על ביטוייה ההלכתיים המגוונים, משמעותה פרישה ונסיגה.

מטרתה – להגביל שלטון וריבונות. לפי רוב בעלי ההלכה, מקום הר הבית עצמו, מחמת

קדושתו, אסור בזמן הזה לכניסת יהודים, וכי איך אפשר לטעון לבעלות על מקום שאסור

לדרוך בו?… איו ספק שהמאמץ האדיר של שני הצדדים להניף

את דגל מדינת הלאום שלהם בהר הבית הוא העמדת צלם בהיכל והפיכת המקום הקדוש למרחב של

מניפולציה במאבק לאומי.

(מתוך

מאמר של פרופ' משה הלברטל שפורסם ב"הארץ" ב-5.1.01

ובחוברת "הר הבית – פשרה בעין הסערה)