אלהים' אשר נאמר עליהם בהתחלה: 'ויפגעו בו מלאכי אלהים'. המאבק הזה

והפנייה-בדיבור כולם במראה הנבואה.

 (מורה נבוכים

חלק ב, מב)

"ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע

השמימה

והנה מלאכי אלהים עלים ויורדים בו…"

אשרת שהם

הפרשה פותחת בסיפור

החלומי והמופלא של יעקב הפוגש ביציאתו את מלאכי אלוהים עולים ויורדים בסולם. נדמה

כי מפגישתו של יעקב את מלאך האלוהים הנאבק בו בחזרתו לארץ על מעבר יבוק, ניתן

ללמוד על המשמעות האישית של מפגשיו של יעקב עם מלאכים כבבואה לעולמו הפנימי,

למאבקיו ולהתלבטיויותיו. אם בחזרתו, המדרש רואה במלאך רמז למאבק איתנים פנימי של

יעקב, פרי שנות נתק מאחיו ומשפחתו וארצו, ערב שיבתו לארץ. הרי שניתן לראות בחלום

הסולם ובמלאכים העולים ויורדים את ההתלבטות, היסורים הפנימיים, אולי אפילו יסורי

המצפון של יעקב, ביציאתו. יסורי מצפון על מעשהו, לבטים וחרדות מפני העבר והעתיד –

הייתי קוראת לחלום "לילה ראשון בלי אמא", הרצון אולי לחזור הביתה,

לסינרה ומטבחה המגונן של רבקה, לאחוה ולחמימות, אולי להתנצל בפני עשיו ואביו,

להחזיר את הבכורה ואת הברכה, לחזור בזמן ולהחזיר את הגלגל, ומצד שני הרצון להמשיך

בדרך מתוך הבנת היעוד, הבחירה והמשימה המוטלת עליו .

מלאכי אלוהים עולים

ויורדים בקרבו.

אולם נדמה כי בסיפור

יש מעבר לצוהר לעולמו הפנימי הסוער והמסוכסך של יעקב.

ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה

מלאכי אלהים עלים ויורדים בו…

התאור של קישור חפצי ופיזי בין השמים לארץ, וגם הבטוי "וראשו בשמים" נזכר ככזה במקום יחיד נוסף

במקרא – בסיפור מגדל בבל:

ויאמרו הבה נבנה לנו

עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם.

בשני הסיפורים העיתוי

– תחילתו של מסע – "ויהי בנסעם מקדם",

ובסיפור יעקב – "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" ואחרי הסיפור "וילך

ארצה בני קדם".

בני בקעת שנער,

הנוסעים מקדם, מכינים לעצמם לבנים, ובונים מגדל, וראשו בשמים, ממש כחלום יעקב בו

החלום נחלם על אבן המוצבת מראשתיו של החולם, ובחלום הסולם מוצב על הארץ וראשו

בשמים.

בשני הסיפורים, האל

נמצא בקצה – בסיפור בבל "וירד ה' לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני

האדם" ובסיפור סולם יעקב "והנה ה' ניצב עליו".

ובשני הסיפורים התגובה

לקשר שבין השמים והארץ היא "הפצה" – בסיפור בבל "ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנות את העיר".

ובסיפור סולם יעקב

"ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה".

נדמה שאין מקריות

בהקבלה של מבנה הסיפור ובבטוייו – מעניין לחשוב מדוע ישנה הקבלה שכזו ומה משמעותה.

בחינת התרבות הבבלית

הקדומה, מתקופת האבות, מעלה כי מקדשים רבים נבנו בצורה של פירמידת מדרגות,

"זיקוראת" שבסיסה בארץ וראשה בשמים, ולעיתים הפולחן נעשה בדרך של עליה

מהארץ אל השמים.

אפילו שמה של בבל –

שלא כפרשנותנו המקובלת, הינו "בב אילון" שער האלים.

על פי ראיה זו המדובר

בשני סיפורים פולמוסיים הבאים להתמודד עם התרבות הבבלית האלילית. בסיפור מגדל בבל

מתוארים נסיונותיו הכושלים של האדם להגיע לאל ולפתוח את שער השמים, ואף ניתנת

פרשנות אחרת לשם בבל, ובסיפור סולם יעקב לא רק שמתבהר מיהו היכול ליצור קשר של ממש

עם האל, אלא איפה מצוי שער השמים האמיתי כדברי הפסוק:

ויקץ יעקב משנתו, ויאמר אכן יש אלוהים במקום הזה

ואנוכי לא ידעתי. וירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וזה שער

השמים.

ולאחר מכן מודגש שוב

ושוב המקום – בית אל – אשר גם בו יש לרמז על "משכן האל" והשער אליו.

על פי גישה זו,

שלמדתיה מאביגדור שנאן ויאיר זקוביץ, המקרא מבסס אלטרנטיבה לבבל, לבב אילון, לשער

האלים האלילי, ואין שעה יפה מזו טרם יציאתו של יעקב מארץ ישראל, קדמה, לכוון ארץ

בין הנהרות אליליה ומגדליה.

המקרא מכריז ומדגיש כי

גם אם הבן הנבחר יוצא קדמה,לארץ בני קדם, הרי ששער השמים הוא בית אל, הן במישור

הפיזי בארץ ישראל והן במישור הרוחני.

נדמה לי שאפשר להעמיק

ולראות את הדגם של הקשר בין האדם לאל, דווקא מתוך ההשוואה, הייתי אומרת כהשתקפות

בראי.

בבבל הקשר אל האל, או

אל האלים, שער השמים, נעשה באמצעים חומריים – בני בקעת שנער חוברים יחדיו ללבון לבנים ולשמוש בחומר. הם

בונים מגדל מרשים בסיסו הרחב בארץ וקצהו הדק בארץ, הבנוי מחומרים יציר כפיו של

האדם, העליה בו היא קלה ומאסיבית, אין כמעט אפשרות ליפול מטה בעלייה במדרגות

הנוחות של המגדל הפולחני, הכל צפוי. המגדל הינו מגדל יציב וברור, מחומרים שהאדם

יצר. האדם הוא מרכזו של הפולחן – שכן המוטיבציה היא "ונעשה לנו שם פן נפוץ על

פני כל הארץ", החברותא האנושית ו"השם" הזכרון והמורשת האנושית, זו

המאסה הקריטית גם במבנה הפיזי שעיקרו בארץ ובבניה, וגם ברעיון.

סיפור סולם יעקב לעומת

זאת הינו כמעט נדיף, מעופף, ורוחני – המדובר ביחיד, בודד מאוד, החולם חלום – שהינו

אישי, כמוס ורוחני, סולם הינו בדרך כלל במבנהו שני קווים מקבילים או כמעט מקבילים,

וביניהם שלבים. המדובר במבנה לא מסיבי, שברירי, במציאות עשוי ממעט חומר,

ובד"כ בימי קדם מחומרים טבעיים, ובחלום אינו עשוי כלל מחומרים של ממש.

הוא מוצב על הארץ,

והחולם משתמש באבן מוצקה וטבעית, סלע מסלעי המקום, כבסיס לראשו החולם וראשו בשמים.

הסולם הוא נייד. ניתן לשאת אותו, להעביר אותו ממקום למקום, מסיטואציה לסיטואציה,

מזמן לזמן, ולהציב אותו כל פעם מחדש, על אבן מאבני המקום, ולחדש את הקשר שבין הארץ

לבין השמים, בין האדם לבין אלוהיו.

הקשר שבין הטבע הארצי

והאנושי לאלוהים הניצב בשמים הוא באמצעות החלום הרוחני האישי, הלא מאסיבי

והשברירי, בו ניתן לטפס ובקלות רבה ניתן גם ליפול. אין ברור מאליו בטיפוס בסולם,

ואין טיפוס ללא אפשרות של מעידה, עצירה, או אפילו ירידה. ותמיד המטפס בעודו מטפס

רואה את הארץ ואת השמים גם יחד. בחלום עצמו ניכר שניתן גם לעלות וגם לרדת – שהרי

כך עושים מלאכי האלוהים – בניגוד למגדל בבל בו נשארים המלאכים בשמים, עם האל

המתייעץ עמם בטרם יורד לבחון את טיבו של המגדל וגורל בוניו.

המוטיבציה הסופית של

החלום, כפי שבאה לידי ביטוי בתכלית נדרו של יעקב – "והיה ה' לי

לאלוהים".

נדמה שסולם יעקב מהותו

בהתקרבות אישית, רוחנית, פנימית, ואיטית אל ה', כאשר מלאכי האלוהים הפנימיים עולים

ויורדים בקרבו של האדם, כאשר האדם נושא עמו את סולמו, מציב אותו בכל מקום אליו

מגיע, מחדש, משתדל לעלות אט אט, שלב אחרי שלב, מתוך הסתכלות מתמדת אל האבן שבארץ

עליה מוצב סולמו האישי, ומנגד אל השמים, אל האל הניצב בשמים, מתוך צמאון לקשר

וידיעה כי "אכן יש ה' במקום הזה".

ואסיים בחלק משירו של

יהודה עמיחי:

יעקב אבינו הולך

בין כולם

ועל גבו הוא נושא

סולם…

(כמו מנקה חלונות

גבוהים

במקרה שלו – חלונות

אלוהים)

זה הסולם שנשאר מן

החלום

מלאכים עלו וירדו,

שלום

כל ערב הוא מחזיר

את הסולם

לתוך חלומו וכך

לעולם…

ואם ימות יקח את הסולם

ויעלה עליו מתוך העולם

עד שהעולם כולו יכלה

ואם לא הגיע, הוא

עדיין עולה.

אשרת שהם היא

פרקליטה בפרקליטות מחוז ירושלים.

מצבה ומזבח: טבע ואדם

מצבה

היא אבן אחת, מזבח – במה עשויה אבנים; המצבה ניתנה מידי הטבע, המזבח

נוצר בידי אדם. לפני מתן תורה התגלתה ההשגחה בראש וראשונה בהליכות הטבע

ובגורל האדם, הוה אומר: במה שהאדם קיבל מאת ה'; לכך מקבילה מצבה: האבן

הלקוחה מהבריאה, לזכר עלילה אלהית. אחרי מתן תורה חפץ ה' להתגלות – לא

במה שהוא השפיע על האדם – כי אם במה שהאדם פועל בשפע הזה; הן זו

תעודת מתן תורה: מעשי האדם יעידו על כבוד ה'; ומאז נאסרה המצבה.

(הרש"ר הירש

בראשית כח, יח)

"והאבן גדֹלה על פי

הבאר"

באר

של ציבור יש לכסות בכיסוי קל, לנוחיות הרבים הנזקקים לה, אולם כאן – הרי זה קו

אפייני לבני ארם – אין הבריות נותנים אמון זה בזה, ועינו של אחד צרה בשל חברו, שמא

חלילה ישאב האחד יותר מהשני ! משום כך היה הכיסוי כה כבד, שרק במעמד כולם

ובכוחותיהם המשותפים יכלו להגיע אל הבאר.

(מתוך פירוש הרש"ר

הירש על בראשית כ"ט, ב)

"ויגל":

התגלות באמצעות מאבק על הצדק

'הן

עוד היום גדול': הצדיק ימאס את העול גם כן אל האחרים, כאמרו 'תועבת צדיקים

איש עול'.

(ספורנו בראשית כט, ז)

להודיעך

שלא קונטמפלאציה, התבודדות והתרחקות משאון החיים והמונם הם הסימנים של מי שזכה

לקרבת אלוהים ולהתגלות שכינה, אלא נשיאת דגלו בין הבריות, עשיית מעשים – אפילו

עיסוקים בענייני יום יום על כל קטנותם, התערבות והשתלבות במעשי יום יום למען השלטת

הצדק. וזו הסיבה, למה סופר לנו עניין פעוט ובלתי חשוב זה של יעקב והרועים בתורה.

(מתוך עיונים בספר בראשית לפרופ' נחמה ליבוביץ'

ז"ל, עמ' 219)

מה בין שפחה לאמה? מה בין שרה לרחל?

'ואבנה גם אנכי' – מהו 'גם'? אמרה לו: זקנך

אברהם היו לו בנים מהגר וחגר מתניו כנגד שרה, אמר לה: זקנתי הכניסה צרתה לביתה.

אמרה לו: אם הדבר הזה מעכב, הנה אמתי 'ואבנה גם אנכי ממנה': כשרה.

(רש"י

בראשית ל, ג)

"ותאמר:

הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי…" – לא כמו שאמרה שרה "בוא נא אל שפחתי",

דרחל שחררה אותה ולא נקראה אלא "אמה", כמו 'אמה העבריה', אבל מכל מקום

כתיב להלן 'שפחה' שהיו משמשות כמו מקדם וכשפחות.

'אולי אבנה

ממנה' (טז, ב) – רחל אמרה: 'ותלד על ברכי ואבנה גם אנוכי ממנה', הכוונה בזה

שהיא תגדל את הוולד ותהא כאילו ילדה, מה שאין כן שרה לא חפצה לגדל בן שפחתה, על כן

אמרה 'אולי אבנה', שיהיה לי איזה זכות וזיכרון טוב באותו זרע.

(העמק דבר

בראשית ל, ג)

ההגינות ביחסי-עבודה מחייבת את

המעביד ואת העובד כאחד

כדרך

שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל

הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן,

שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד

בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר 'כי בכל כחי עבדתי את אביכן' לפיכך נטל שכר זאת אף

בעולם הזה,

שנאמר

'ויפרץ האיש מאד מאד'.

(משנה תורה לרמב"ם, הלכות שכירות יג, ז)