וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה

וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ,

כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ

הָעֲדָרִים,

וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר…

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ

וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ,

וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר

וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא

אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. (בראשית כט)

יש לעשות צדק כלפי כל אדם

"הן

עוד היום גדול" – הצדיק ימאס את העוול גם כן אל

הנכרים, כאמרו (משלי כט

, כז): "תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים

אִישׁ עָוֶל וְתוֹעֲבַת רָשָׁע יְשַׁר דָּרֶךְ".

(ספורנו

בראשית כט, ז)

…מתגלה כאן חוש צדק

ויושר שאינו עושי להתערער, כדוגמת משה, שגם הוא מצא את עתידו על יד באר, כן אין

הוא סובל התרשלות ומעל… וגם זריזות מעשית ואהבת המלאכה, המושיטה יד ומחישה עזרה,

גם במקום שאין זה מעניינו, מידה העומדת כמעט בסתירה לאופיו של "איש תם יושב

אהלים".

(הרש"ר

הירש בראשית כט, י-יב)

…להודיעך שלא קונטמפלציה,

התבודדות והתרחקות משאון החיים והמונם הם הסימנים של מי

שזכה לקרבת אלוהים ולהתגלות שכינה, אלא נשיאת דגלו בין הבריות, עשיית מעשים –

אפילו עיסוקים בענייני יום יום על כל קטנותם, התערבות

והשתלבות במעשי יום יום למען השלטת צדק.

 (נ. ליבוביץ: עיונים בספר בראשית, עמ' 219)

מעשה אבות סימן לבנים [???]

יוסי פניני

את דברי הפסוק

"ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אתם ארבע

מאות שנה" [בראשית טו יג

] מפרש רש"י :

"כי גר יהיה

זרעך – משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה. כיצד, יצחק בן ששים

שנה כשנולד יעקב. ויעקב כשירד למצרים אמר (להלן מז

ט) ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה,

הרי מאה ותשעים, ובמצרים היו מאתים ועשר כמניין רדו, הרי ארבע מאות שנה. ואם תאמר

במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת, ושל

עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמישים,

ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידת משה:

בארץ לא להם – לא נאמר בארץ מצרים אלא בארץ לא להם,

ומשנולד יצחק (להלן כא לד) ויגר אברהם וגו', וביצחק (שם כו ג) גור

בארץ הזאת, (תהלים קה כג) ויעקב גר בארץ חם, (בראשית מז ד) לגור

בארץ באנו:"

שתי פנים של אותו עניין

בא רש"י להדגיש.

בד"ה "כי

גר יהיה זרעך" עומד רש"י על כך שתקופת הגרות בארץ תחילתה עם הולדתו

של יצחק ומשם היא הולכת ונמשכת ארבע מאות שנה.

בד"ה "בארץ

לא להם" עומד רש"י על כך שהן אברהם הן יצחק והן יעקב החיים בארץ

הזאת, חיים בתודעה של גרות-זרות-אי אדנות. תודעה זאת נובעת הן מצד עצמם "ויגר…" "ויעקב גר…" "לגור בארץ באנו…"

והן מתזכורת האל אליהם "גור בארץ הזאת…".

נראה שהעמדה הרגשית של

"גר בארצך" קשה ומודחקת בתודעה הקולקטיבית. יתכן ונכון יהיה לומר

שלרש"י, כמי שהוויית חייו היא בארץ זרה, עמדה נפשית זו היא מובנת מאליה ואינה

מחייבת הרחבת דיון. לעומתו, למי שחי כריבון בארץ הזאת, זאת חוויה שאינו יכול

להעלות בדעתו או אינו יכול הרשות לעצמו להעלות בדעתו.

חוויה מרתקת צפויה

לקורא שיחזור ויקרא את סיפורי האבות מתוך הפרספקטיבה של מודעותם למעמדם בארץ כגרים-זרים-גולים.

תמונה זאת נעשית חריפה וכמעט סוריאליסטית כשלתודעה זאת מצטרפת עובדת משך הזמן שעל

התהליך לעבור ["ארבע מאות שנה"…] עד שיבשיל. האבות, הנבחנים, כל אחד

באורחות חייו, כשעניין זה בתודעתם, עומדים למבחן עשרת מונים על האופן שבו הם

מנחילים תודעה זאת לצאצאיהם.

דווקא שאלה זאת, של

החינוך וההנחלה, אינה מקבלת כל ביטוי בסיפור המקראי והיא משאירה פתח רחב לדמיונו

של הקורא.

מעניין יהיה לשוב

ולקרוא את סיפור עקדת יצחק מתוך תודעה זאת הן מצידו של העוקד והן מצידו של הנעקד

המודעים לכך ששכר אמונתם רחוק מהם כמעט שנות אור. וראויים במיוחד לעיון דברי המלאך

הקורא לאברהם שנית מן השמים ומברך את אברם בברכת ריבוי זרעו ולא מזכיר את הבטחת

הארץ.

גם בפרשתנו, פרשת "ויצא", שעיקרה תיאור "חיי גולה"

מעניין לשוב ולקרוא את סיפור "חלום הסולם" של יעקב מתוך אותה מודעות שוודאי

היתה חלק מהתהליך החינוכי וחוויות היסוד שחווה.

ואולי זהו ההסבר

לשינוי הדברים בין דברי האל בחלום לדברי הנדר של יעקב.

בדברי ההבטחה של האל

בחלום נאמר:

"…ויאמר אני ה'

אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ

אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך.

והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת

ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך.

והנה אנכי עמך ושמרתיך

בכל אשר תלך והשבתיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר

דברתי לך."

לעומתו, יעקב נכד

אברהם ובן יצחק המודע להבטחה ארוכת הטווח, מצומצם בנדרו, ואומר:

"… אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל

ובגד ללבש:

ושבתי בשלום אל בית

אבי והיה ה' לי לאלהים:

והאבן הזאת אשר שמתי

מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך:"

הנדר מותנה בשיבה אל "בית אבי",

האישי. לא אל ארצי ולא אל אדמתי ומולדתי, הקולקטיבי.

המתבונן יגלה שחוויית

הגרות ועיצובה היא נדבך חשוב בהוויה היהודית.

החוויה הראשונית שחווה

האדם בסיפור המקראי היא סיפור מעצב של היעקרות וגלות.

ספור גן העדן כמוהו

כהויה הקיומית ברחם האם, וההינתקות ממנה קשה וטראומטית. הקושי הקיומי הגדול של מי

שעבר חוויה זו ומי שזיכרה מונחל לו בנרטיב האנושי-הקולקטיבי, הוא בזיכרון, בגעגוע הבלתי רציונאלי השואף לשיבה למקום שממנו גורשת. אך

התודעה הרציונאלית המציבה בפתחו של "גן העדן" את החרב התהפכת, המסמנת את

ה"אל-חזור".

חוויית הגרות, התלישות

והגלות יכולה להיתפס כחוויה שלילית, כעונש, אך גם כחוויה משקמת ובונה.

המקרא כולו מלא התראות

מפני הסטייה מאורחות החיים הרצויים שתוצאותם תהיה הקאת

הארץ את יושביה ויציאתם לגלות.

"צא

ולמד" הוא מטבע לשון השגור בפי חכמים והוא מרמז על כך שלמידה אמיתית ובונה

יכולה להיות היכולת לצאת ממקומך אל נקודה ארכימדית

חיצונית, ואז, מן הנקודה החיצונית הזאת, ללמוד ולבנות את הפנים.

את האזכור והשחזור של חוויית

הגרות-גלות כחוויה בונה אנו מוצאים בכמה וכמה מאורחות החיים היהודיים.

רמזי דברים אנו יכולים

למצוא למשל במדרש הפסוקים שבו עוסקת ההגדה של פסח, הדורשת את סדר הבאת הביכורים על

הפסוקים [דברים כו] העוסקים ביציאת מצרים. אבל את הפסוק: "ויביאנו אל

המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב

ודבש", אין היא דורשת. המסר הוא אולי שהיציאה מעבדות היא עיקר, ועוד רבה הדרך

לכניסה לאדנות על הארץ.

ברוח דומה אפשר לפרש

גם את היציאה לסוכה, שנועדה להחצין באופן מוחשי את חוויית הגרות והגלות ואת כוחה

הבונה של החוויה. וד"ל.

התודעה של "להיות

בפנים [בארץ] ולהרגיש בחוץ [בגולה]" קשה ומאתגרת. לא ביום אחד מתחולל המהפך

של המעבר מ"בית אביך" ל"ארצך ומולדתך", כדברי רש"י

שהובאו בראשית הדברים: "בארץ לא להם – לא נאמר בארץ מצרים אלא בארץ לא

להם". ארבע מאות שנה יחלפו מיום כריתת ברית בין הבתרים עד מימוש התחזית.

תהליך קבלת האדנות על הארץ כנראה מחייב "זמן הסתגלות" שכלולות בו הכרת

הסביבה והפועלים בה, הפנמה של דרכי שלטון ולבסוף, התנסות ב"חוויות היותך מיעוט"

בכדי להעשיר ממנה את חווית היות רוב.

ואנחנו, היושבים על

אדמתנו, לא דין שנלמד קל וחומר על עצמנו, ולא נמהר להכריז בקול ענות גבורה על "ראשית

צמיחת גאולתנו"?

מוקדש

לחברותא שלי, דני, היושב בבוסטון, ש"תורת חו"ל" שלו ו"תורת

א"י" שלי – אחת היא.

יוסי פניני הוא

מנכ"ל רשת "מיתרים" לחינוך יהודי-דמוקרטי.

כל מסע יכול להידרדר, לכן יש להתפלל על דבקותו

ביעד המקורי

רבי אבהו אמר: "אם יהיה אלהים

עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך" – מלשון הרע – היך מה דאת אמר (כפי שנאמר): "וידרכו את לשונם קשתם

שקר" (ירמיה ט), "ונתן לי לחם לאכול" מגילוי

עריות, כפי שכתוב: "ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא

אוכל" (בראשית לט), לשון נקי.

"ושבתי

בשלום אל בית אבי" משפיכות דמים.

" והיה ה' לי

לאלהים"- מעבודת כוכבים.

(בראשית רבה,פרשה

ע)

זאת אומרת,

שיעקב איננו מבקש סיפוק צרכיו, אלא הוא מבקש שיעזור לו ה' שיעשה את חובתו,

שימנע ממנו לשון הרע ושפיכות-דמים וגילוי עריות ועבודה זרה. הנדר הזה הוא התחייבות

דתית- אמונית גדולה מאד ואיננו בקשה למתן שכר.

 (מתוך 'הערות לפרשיות השבוע' לפרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל)ָ

ה' דואג לחלש

'וירא ה' כי

שנואה לאה' (בראשית כט לא).

זה שאמר

הכתוב: 'סומך ה' לכל הנופלים' (תהלים קמה, יד) – אין מידותיו של הקדוש

ברוך הוא כמידת בשר ודם; בשר ודם כשיש לו אוהב עשיר הוא מדבק עמו ונכפף לו,

וכשרואה שמטה ידו והעני אינו סופנו (= מחשיבו) עוד, אלא נותן עליו אבן, אבל

הקב"ה כשהוא רואה לאדם שנכפף ומטה ידו, נותן לו יד וזוקפו,

שנאמר: 'סומך ה' לכל הנופלים וזוקף (ה') לכל הכפופים'.

 (אגדת בראשית פרק מט)

'והיה הבן הבכור

לשנואה', אמר הכתוב בדרך וודאית, על דרך אומרו (בראשית כט לא) 'וירא ה' כי שנואה לאה' – כי ה' יראה בנשברי

לב לסומכם.

(אור החיים

דברים כא , טו)

ההגינות ביחסי-עבודה מחייבת את

המעביד ואת העובד כאחד

כדרך

שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל

הבית ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו

בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב

לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר 'כי בכל כחי עבדתי את אביכן' לפיכך נטל שכר זאת

אף בעולם הזה,

שנאמר

'ויפרץ האיש מאד מאד'.

(משנה תורה לרמב"ם,

הלכות שכירות יג, ז)

"ויברח הוא וכל אשר לו"

שהרי

לא הובטח על זה, על כן הוכרח לעשות תחבולה זו, ואף על גב שגם זה לא היה דבר נקל

להשהות בדרך הרבה ולא יהא נודע ללבן, מכל מקום היה בוטח בה' שלא יודע לו על פי

השגחת ה', אבל לא כמחשבות אדם בהשגחה המה מחשבותיו יתברך, אלא נודע לו וגם רדף וגן

השיגו, ומכל מקום הצילו ה' – וכך המה דרכי ישראל בכל עת אשר המה בוטחים בהשגחתו

יתברך שיהיה אתם בדרך שהמה הולכים, והקב"ה מיפר

עצתם כיד לצערם ולצרף אותם או משום טעם אחר, ומכל מקום מצילם יגונן עליהם בדרך אחר

בדרך שלא חשבו ולא עלה על דעתם. – אמנם טוב היה יותר אלו לא הסתיר עצמו מלבן ולא

הגיע לגנבת התרפים, אשר זה גרם רעה רבה ליעקב.

 (העמק דבר לא, כא)