פתח לנו שער

 בעת נעילת שער,

 כי פנה יום

שערים נעולים ושערים

פתוחים

אמר רבי אלעזר: מיום שנחרב בית

המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר (איכה ג') 'גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי'.

ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו,

שנאמר (תהלים ל"ט) 'שמעה תפלתי

ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש'.

אמר רב חסדא: כל השערים ננעלים

חוץ משערי אונאה, שנאמר (עמוס ז) 'הנה ה'

נצב על חומת אנך ובידו אנך'.

(בבלי בבא מציעא נט ע" א)

רבי חנינא בר פפא שאל לרבי שמואל

בר נחמן: מהו דכתיב 'ואני תפלתי לך ה' עת רצון'?

אמר לו: שערי תפלה פעמים פתוחים

פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים.

אמר לו: מנין? דכתיב (תהלים, סה) 'נוראות בצדק תעננו אלהי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים

רחוקים' – מה המקוה הזה פעמים פתוח פעמים נעול, אף שערי תפילה פעמים פתוחים פעמים נעולים,

אבל הים הזה לעולם פתוח, כך ידו של הקב"ה לעולם פתוח' לקבל שבים.

 (דברים רבה

פרשה ב, יב )

עניין יום הכיפורים ונעילה הוא דוגמת משל,

כשעושין תיבה וארון וכשכבר נגמר, עושין לו מנעול, כדי שישתמר מה שבקרבו.

('זרע קודש' לר' נפתלי צבי הורוביץ מרופשיץ,

מובא ב "י עגנון: "ימים נוראים" , עמ' שסב)

כל-כך הרבה פתוח ששוב לא יסגר, כל-כך הרבה סגור שלא יפתח לעולם…

שכוח, זכור, שכוח

פתוח, סגור, פתוח

(י. עמיחי: ., מתוך : פתוח, סגור, פתוח)

על

פתיחת השער

שמואל

ריינר

אם היו מבקשים ממני

ליצר סמל לימים הנוראים, הייתי מתלבט בין מאזניים שהם כידוע מזל תשרי, לשער.

בסוף הייתי בוחר בשער. שוב הייתי מתלבט איזה שער; שער עם דלתות פתוחות ואור

בוקע בעדו, או אולי שער ללא דלתות. השער מלווה את הימים הנוראים שלי. בתקופה מסוימת,

בחודש אלול הייתי נוהג לעיין בספר "שערי תשובה" לרבינו

יונה מגרונדי, בתקופה אחרת, ב"אורות התשובה" של הרב קוק שעל כריכתו

הציור המרהיב של השערים בקרני השמש.

שיאם של הימים

הנוראים הוא ביום הכיפורים ושיאו של היום בסופו, בתפילת הנעילה. בניגוד למועדים בהם

אם היום העוצמה הולכת ופוחתת, ביום הכיפורים, בהרגשה שלי, עיצומו של יום הוא

כשהחמה בראשי האילנות ומבין צמרות העצים מתעצמת תחושת הזמן החולף.

מצינו בתלמוד ירושלמי:

עד אימתי היא נעילה?

רבנן דקיסרין אמרין: איתפלגון רב ורבי יוחנן. רב אמר: בנעילת שערי שמים; רבי יוחנן:

בנעילת שערי היכל. (תענית פרק ד דף סז טור ג /ה"א)

ברור לכולם כי הנעילה

היא נעילת שער. הדיון הוא האם שערי היכל או שערי שמים. מעבר לדיון ההלכתי, מסתתרת

לה בין השיתין אמירה רוחנית: מהי נעילה ובמה היא

תלויה. בתפילת הנעילה אנו מזכירים את השער בפזמון האשכנזי שערי ארמון מהרה

תפתח וכו' ואחר כך הפיוט המרטיט:

פתח לנו שער, בעת

נעילת שער, כי פנה יום.

היום יפנה , השמש

יבוא ויפנה, נבואה שעריך.

בסיומם של הימים

הנוראים אלול ותשרי, אנו עומדים מול השער ההולך ונסגר לנגד עינינו, אולי מהעבר

השני של התקוות הגדולות שיישארו מעבר לשער. ועוד בקשה אחת לנו: שהשער לא ייסגר

בעדנו. זו החוויה החזקה של נעילה.

חווית התשובה היא

לעבור בשער ולהשאיר מאחור עולם אחד, לעבור את השער ולהיכנס לעולם אחר חדש. המעבר

הזה אינו פשוט משתי סיבות עיקריות:

האחת, שהפרידות קשות עלינו. לעיתים אנחנו מאוהבים

בחולשותינו; אנו מכירים בהן כבעיה ואף על פי כן יש לחולשות חן בעיננו וקשה הפרידה

מהן עד מאוד.

הסיבה השנייה שגם החדש איננו פשוט כלל ועיקר. מעֵבר

לשער יש קושי אחר, הפחד מהעולם החדש; השאלה 'מה יהיה' ו'איך יהיה' הן שאלות

מפחידות.

ר' נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה ע"ג) , עסוק בשאלה 'איך זוכים לתשובה'. הוא

מתאר תיאור נפלא של חמישים שערי תשובה; ארבעים ותשעה לנו לבני האדם, ושער אחד

לקב"ה. גם הקב"ה חוזר בתשובה אלינו, שנאמר: "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי

ג'). לכל אדם יש את השער שלו רק דרכו יוכל

להשתנות. אינני יכול לעשות תשובה כמו חברי הטוב, אע"פ שאנו חברים טובים

ושותפים לדרך, אבל התשובה היא הדבר הכי אישי שיכול להיות לאדם ועל כן הוא איננו

יכול לחלוק בשער התשובה שלו עם אחֵר' אפילו שהוא קרוב אליו.

ממשיך ר' נחמן ואומר:

כִּי יֵשׁ אֶחָד

שֶׁאֵין לוֹ הִתְעוֹרְרוּת כְּלָל לִתְשׁוּבָה וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ

הִתְעוֹרְרוּת לִתְשׁוּבָה אֵינוֹ זוֹכֶה לְהַגִּיעַ אֶל הָאוֹת וְהַשַּׁעַר שֶׁל

תְּשׁוּבָה הַשַּׁיָּך לוֹ וַאֲפִלּוּ אִם מַגִּיעַ לְשָׁם, יָכוֹל לִהְיוֹת

שֶׁהַשַּׁעַר שֶׁל תְּשׁוּבָה סָגוּר וּמֵחֲמַת כָּל זֶה אֵין הָאָדָם זוֹכֶה

לִתְשׁוּבָה. וְעַל יְדֵי אֲמִירַת תְּהִלִּים, אֲפִלּוּ מִי שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם

הִתְעוֹרְרוּת לִתְשׁוּבָה הוּא מִתְעוֹרֵר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וְגַם זוֹכֶה עַל

יְדֵי תְּהִלִּים לְהַגִּיעַ אֶל הַשַּׁעַר וְאוֹת הַשַּׁיָּך לוֹ וְלִפְתּחַ הַשַּׁעַר.

ר' נחמן מתאר את

תחילתו של התהליך, את השלב הראשון בו לא ברור לאדם אם הוא רוצה להשתנות, או אם יש

סיבה להשתנות. ואז עולה השאלה: איך מגיעים אל השער. גם אם אני רוצה לעשות שינוי,

עולה שאלה כבדת משקל: אז, למה אני משתנה ובאיזה "שער" אני נכנס, מהו

השער שלי? מה מתאים לי? לא מה קוסם לי? ואז מתעורר קושי נוסף: השער נעול! השער

לא תמיד פתוח, אבל יש סיכוי למפתח על ידי שירה. שיר אחד מכוון יש

בכוחו לפתוח את השער, אולי על ידי שאדם מוצא את הפסוק שלו בתהילים , הפסוק

שמעורר אותו הוא המפתח לשער שדרכו יתחולל השינוי המיוחל. אז יזכה לתשובה.

התהליך שתיארנו מזכיר

לנו את הרשימה המפורסמת של קפקא "לפני שער החוק". (מעניין שאת הרשימה

הזאת פירסם קפקא בגליון ראש השנה של שבועון ההסתדרות הציונית בצ'כוסלובקיה ב-1915.

דומני שהמקום היהודי והזמן , ערב ראש השנה, אינם מקריים.)

את המשל המשל הפלאי

הזה שם קפקא בפיו של הכהן המדבר אל ק' בכנסיה

 (המשפט, שוקן עמ'220): "האיש" נשאר פסיבי אל מול

השער החוק, הוא איננו מנסה לפרוץ הוא מאמין והוא ממושמע לשומר הטטרי. וכך עוברים

חיים שלמים מול שער פתוח לכאורה רק לעת זקנותו שתשש כוחו הוא מגלה את הזוהר.

…לבסוף התחיל מאור

עיניו פוחת והולך, ואין הוא יודע אם באמת-סביביו הוא המתכהה והולך, או אך תרמית

עיניו היא. לעומת זאת מבחין הוא עכשיו בתוך האפלולית כמין זוהר הבוקע ללא דעוך

מתוך שער החוק. (221-2)

כידוע סיפורו של קפקא

מסתיים בטרגדיה נוראה:

…כאן לא יוכל איש

מלבדך לקבל את רשות הכניסה, כי השער הזה רק בשבילך נועד. עכשיו אני הולך וסוגר

אותו.

(שם)

ר' נחמן בדרכו וקפקא

בדרכו, שניהם אומרים דבר אחד, כמשל הקדמוני, האם נחיה או נמות? האם נחדש את

חיינו או נישאר כמו שהיינו. התוכחה של קפקא שבעים פנים לה. היא מהדהדת בתוכי

כבר שנים רבות ובפרט בימים אלו. על כן לא אשאר מול השער עם הכמיהה בלבד, אלא אנסה

להיכנס בשער לחיים חדשים.

זו שעת תמורה בה

נעמוד אילמים

על גבול האור

לאן יפנה ליבנו?

האם נחזור, אחי,

הנעבור?  (לאה גולדברג, על

גבול האור)

הרגע הזה של נעילה

בעומדנו נוכח השער לפני אל נורא עלילה גם הוא כלול במילות השיר.

יהי רצון שבעת נעילת

שערים ינעלו השערים מאחורינו ואנו ניכנס לחיים חדשים טובים ומשמעותיים!

הרב שמואל ריינר,

ממצפה נטופה, הוא ראש ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה הגלבוע.

"את השירה הזאת"

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ

אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(דברים לא, כב)

"האזינו השמים" עד "וכפר אדמתו

עמו".

(רש"י שם, שם)

…דקאי על התורה, וממילא

למדנו שהתורה נקראת שירה.

(העמק דבר שם, שם)

…יש להבין היאך נקרא כל התורה שירה, והרי לא נכתבה

בלשון שירה?!

אלא, על כרחך יש בה טבע וסגולת השירה, שהוא

דיבור בלשון מליצה, דידוע לכל מבין עם תלמוד דמשונה לשון המליצה מסיפור פרזי

א. דבשיר אין העניין מבואר יפה, כמו בסיפור פרזי.

וצריך לעשות הערות מן הצד, דזה החרוז כוון לזה הסיפור. וזה החרוז כוון לזה. ולא

מיקרי דרוש. אלא כך הוא טבע השיר, אפילו של הדיוט. ומושכל עוד, דמי

שיודע בטוב העניין שהביא לו לידי מליצה זו שנתחבר עליו מתוק לו אור לשון של השיר

ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת העניין ורק בא להתבונן מן המליצה

תורף העניין, כי אז עלול הוא להשערות בדויות, מה שלא היה מעולם ולא לזה כוון

המשורר. כך הוא טבע כל התורה שאין הסיפור שבה מבואר יפה, אלא יש לעשות הערות

ופירושים לדקדוקי הלשון , ולא נקרא דרוש, אלא כך הוא פשט המקרא, ומושכל עוד שאין

אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה' אם לא שמכוין לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא

בקבלה בדברי חז"ל, ולו מתוק האור של הדיוק ביותר.

ב. דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מעניין השיר, כמו שנהוג

לעשות ראשי החרוזים בדרך א"ב או שם המחבר וסגולה זו מיוחדת במליצה ולא בסיפור

פרזי, וידוע דסגולה זו מכרחת הרבה פעמים למחבר לעקם את הלשון במעט… ודבר זה ממש

היא בכל התורה כולה, שמלבד העניין המדובר בפשט המקרא, עוד יש בכל דבר הרבה סודות

ועניינים נעלמים, אשר מחמת זה בא כמה פעמים המקרא בלשון שאינו מדויק כל כך.

(מתוך "קדמת העמק" – הקדמת הנצי"ב לפירושו על התורה)

שערי דמעות לא ננעלו

וְשַׁבְתִּי

אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה

דִּמְעַת

הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ

וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם. (קהלת ד, א)

רב רחומי הוה

שכיח קמיה דרבא במחוזא (רב רחומי היה מצוי לפני רבא

במחוזא)

הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל

מעלי יומא דכיפורי. (היה רגיל שבא לביתו כל ערב יום כיפור)

יומא חד משכתיה שמעתא (יום

אחד משכה אותו הסוגיה – ונשאר במקום)

הוה מסכיא דביתהו

השתא אתי השתא אתי (היתה מצפה אשתו – ואמרה בלבה – עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא)

לא אתא (לא בא)

חלש דעתה (חלשה דעתה) אחית דמעתא

מעינה (הורידה דמעה מעיניה),

הוה יתיב באיגרא (ישב רב רחומי על הגג), אפחית איגרא

מתותיה (נפחת הגג מתחתיו) ונח נפשיה. (ונחה נפשו = נפטר).

(בבלי כתובות סב ע"ב –

תרגום מהדורת שטיינזלץ)

פעם

אחת אמר רבינו משל.

אדם

תעה כמה ימים ביער ולא היה יודע איזוהי דרך נכונה. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו.

באה שמחה גדולה בלבו, עתה בוודאי יֵדע הדרך הנכונה. כיוון שפגעו זה בזה שאל אותו:

אָחִי, אמור לי, היכן הדרך הנכונה? זה כמה ימים אני תועה. אמר לו: אָחִי, אף אני

איני יודע, שאני תועה כאן כבר ימים הרבה, אלא אומר לך, בדרך שהלכתי אני אל תלך

אתה, שבדרך זו תועים. ועכשיו נחפש דרך חדשה.

כן

אנחנו, דבר זה אני יכול לומר לכם, שבדרך שהלכנו עד עכשיו אין לנו ללכת, שבדרך זו

תועים. אלא עכשיו נחפש דרך חדשה.

(דרכי

חיים, מובא ב"ימים נוראים",

ש"י עגנון)

שלוש עשרה מידות הן מתכון לעשייה, לא לאמירה בלבד

'ויעבֹר ה' על

פניו ויקרא' – אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש

ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו

לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם. ה' ה' – אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא

לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. אל רחום וחנון, אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה

מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר (שמות לד) 'הנה אנכי כרת ברית'.

(בבלי ראש השנה

יז ע" ב)

אין

כל תקֵפות מאגית בפנייה אל מידת הרחמים של השם יתברך, אלא ככל הבטחה הניתנת בתורה,

אין משמעות י"ג מידות אלא תביעה המוצגת לאדם כדי שיהא ראוי להבטחה זו.

בעניין

הנוהג באיזכור 'י"ג מידות" ב'סליחות' וגם בתפילות רוב ימות השנה ב'נפילת

אפיים', אומר ה'אלשיך'.

(רבי

משה בן חיים, תלמידו של רבי יוסף קארו, המאה ה-16)

'יאמרו

לפני כסדר הזה' לא נאמר, אלא 'יעשו לפני כסדר הזה', שלא באמריה תלוי הדבר

כי אם בעשייה. משמעות מאמרם של רבי יוחנן ורבי יהודה היא, שכאשר עושה האדם מידות

עצמו כמידותיו של הקב"ה, כהמלצת חז"ל – מה הוא נקרא רחום וחנון, אף אתה

היה רחום וחנון, מה הוא נקרא ארך אפיים ורב חסד, אף אתה היה ארך אפיים ורב חסד, רק

אז נמחלין עוונותיו.

אותה

ברית כרותה ל'י"ג מידות' איננה בבחינת מתכון למחילת עוונות, אלא היא פרוגרמת

התנהגות המוצגת לאדם, ומי שיודע פרק ברמב"ם, מכיר את תורת 'שלילת התארים'

לפיה שום תואר איננו חל לגבי ה', ותארים אלו מצביעים על חובת האדם לנהוג

כך, וההתנהגות לפיהן היא-היא התשובה והיא גם הכפרה.

…'אנו

רואים הרבה פעמים בעוונותינו, שאנו מעוטפים בטלית ואומרים י"ג מידות ואין אנו

נענים; אבל הכוונה היא, כל זמן שישראל עושים כסדר הזה שאני (ה') עושה, לרחם

ולחנֵן דלים, ולהאריך אפיים ולעשות חסד אלה עם אלה, ולעבור על מידותיהם כאומרם

ז"ל: 'כל המעביר על מדיותיו מוחלים לו כל עוונותיו', אז הם (ישראל) מובטחים

שאינם חוזרים ריקם; אבל אם הם אכזרים ועושי-רשעה, כל שכן בהזכרת שלוש-עשרה מידות

הם נתפסים' (ספרי יראים); כלומר לא זו בלבד ש'י"ג מידות' איננו אמצעי מאגי

לכפרת עוונות, אלא הזכרת מידות הקב"ה שאין האדם משתדל לקיימן היא המזכירה את

עוונותיו, ולא זו בלבד שאין נעשית לאדם תקנה, אלא נהפוך הוא והיא נעשית לו תקלה.

(י.ליבוביץ:

שיחות על חגי ישראל ומועדיו עמ' 184-185)