"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע…"

(בראשית מ"ח, ט"ז)

"וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו…"

(בראשית נ', כ"ב)

ומפני שאנו רואים את האדם שהוא מבחר הברואים אשר ברא האל בעולם התחתון, כי הוא מתוקן בצלם אלהים ובצורתו, ונאה במלאכתו מכל הברואים, ויש בו הנשמה המתבוננת סוד העליונים והתחתונים – מכל זה ידענו שהוא עניין כל הכוונות מזה העולם; וכל מה שנברא בעולם הזה – הכל לצרכו. ועל זה ניתנה לאדם תורת אמת, להורותו הדרך הישרה. כי האדם הוא חביב מאוד לפני השם, כי אנו רואים שהמלאכים משתמשים בצרכי האדם הצדיק, כמו שידענו מאברהם אבינו, וכן יצחק; ויעקב אמר: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים"

(ארחות צדיקים, הקדמה)

על ענישה קולקטיבית

סגלית אור

בתום חיים מלאי הרפתקאות ותהפוכות קרב יעקב/ישראל אל מותו, והוא קורא לבניו כדי להיפרד מהם – "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מ"ט). אלה דבריו האחרונים של האב לבנים, ויכולנו אולי לצפות שיהיו מפויסים ורכים. אך לפחות לגבי שניים מהבנים אין הדבר כך, ונראה שיעקב מקלל אותם קללה נמרצת:

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. "

קללת יעקב לשמעון ולוי מתייחסת לפעולת הנקם בה נקטו כלפי אנשי העיר שכם. כזכור, בפרק ל"ד מסופר על שכם (האיש) שחטף את דינה בת יעקב ואנס אותה. במשא ומתן שנערך בין בני יעקב לשכם ואביו סוכם ששכם יוכל לשאת את דינה לאישה בתנאי שהוא וכל אנשי עירו ימולו את עצמם. לאחר שבוצע הניתוח, בעוד כל גברי העיר כואבים, פשטו שמעון ולוי, הרגו את כל הזכרים ובזזו את הרכוש, הנשים והילדים. אל מול מחאתו של יעקב החושש ממעשי נקם הם עונים בגסות: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?"

דעתם של רבים מהפרשנים אינה נוחה מהעונש הקולקטיבי שמשיתים שמעון ולוי על אנשי העיר. שכם חטף ואנס וראוי שייענש, אך מה חטאו נתיניו? הפרשנים מנסים להציע סיבות שונות להצדקת הענישה הקולקטיבית:

על פי פרשן המקרא רבי חיים פלטיאל (צרפת, המאה ה-13) "כולם שכבו אצלה קודם שרצו להיות נימולים, וזהו שאמר הכתוב 'אשר טמאו אחותם'". לא רק שכם אנס את דינה, אלא כל אנשי העיר.

הרמב"ם מתייחס דווקא לתגובתם של אנשי העיר לחטאו של שכם. במנותו את שבע מצוות בני נח, הוא כותב (הלכות מלכים ט, יד): "וְכֵיצַד מְצֻוִּין הֵן עַל הַדִּינִין? חַיָּבִין לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִין וְשׁוֹפְטִים בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ לָדוּן בְּשֵׁשׁ מִצְוֹת אֵלּוּ, וּלְהַזְהִיר אֶת הָעָם. וּבֶן נֹחַ שֶׁעָבַר עַל אַחַת מִשֶּׁבַע מִצְוֹת אֵלּוּ יֵהָרֵג בְּסַיִף. וּמִפְּנֵי זֶה נִתְחַיְּבוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם הֲרִיגָה, שֶׁהֲרֵי שְׁכֶם גָּזַל וְהֵם רָאוּ וְיָדְעוּ וְלֹא דָּנוּהוּ.". כלומר אנשי העיר נהרגו משום שלא מילאו את חובתם לשפוט את הפושע בן עירם.

שני פרשנים של העת החדשה מפרשים את הרג בני העיר לא כעונש על חטא, אלא כעמידה של בני יעקב על נפשם במצב בו זממו אנשי העיר להרגם. רבי חיים בן עטר (מרוקו-ישראל, המאה ה-18) בספרו אור החיים מסביר: "הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם אשר על כן הרגום מדין רודף". והרב יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג (גרמניה, המאה ה-19), בעל פירוש הכתב והקבלה, כותב: "יען שהתחרטו והצטערו על שמלו, והסכימו לעמוד על בני יעקב להרגם, לכן השיבו גמולם על ראשם, כי הבא להרגך השכם להרגו." בין אם אנשי העיר רצו להרוג את בני יעקב כדי למנוע מהם להרוג את שכם, ובין אם משום שחזרו בהם מן ההסכם – ההרג המסיבי הוא פעולת התגוננות של בני יעקב כנגד בני העיר הקמים להרגם.

הצעות אלו משכנעות יותר או פחות, אך המשותף לכולן הוא הטִרדה שחשים הפרשנים מן המחשבה על בני יעקב הטובחים באנשים חפים מפשע. משום טִרדה זו הפרשנים משחירים את פניהם של אנשי העיר ומייחסים להם עבירות שונות – וכל זאת כדי שיוכלו להתחמק מלייחס לשמעון ולוי פעולה שאינה עולה בקנה אחד עם המוסר.

אך אור החיים מציע גם כיוון אחר, בפירושו על תשובתם של שמעון ולוי למחאת יעקב מיד לאחר הטבח: "או ירצה להשיב כי אדרבא, יסתכנו בין האומות כשיראו שבזוי אחד שלט בבת יעקב ופעל ועשה כחפצו ורצונו, לא תהיה לשונאיהם תקומה בין העמים, ואדרבה בזה תהיה חתתם על העמים וירעדו מפניהם". לפי פירוש זה, דווקא קבוצה קטנה אינה יכולה להרשות לעצמה להבליג על פגיעה באחד מחבריה בידי מי מקבוצת הרוב. הבלגה כזו תתפרש כאור ירוק להתעללות מתמשכת, ולכן חשוב להציב גבול ברור ואכזרי כתמרור אזהרה לכל מי שיעלה בדעתו לפגוע במשפחת יעקב.

והנה חלפו שנים רבות, ובתחילת המאה העשרים חיה בארץ קבוצה קטנה מצאצאיו של יעקב, מיעוט בקרב יושבי האזור. בשנת 1936, כתגובה לפרעות ביפו בתחילת המרד הערבי בארץ ישראל, כתב המשורר שאול טשרניחובסקי שיר שבו הציע גִּרסה אלטרנטיבית לנבואת יעקב לבניו. במקומה של נבואת האב מתאר טשרניחובסקי את דינה המתקשה בלדתה לאחר האונס, ובעודה על ערש דווי מכנסת את אחיה להיפרד מהם בסצנה הדומה לפרידת יעקב. אך באופן מפתיע, טשרניחובסקי הופך את קללת יעקב לברכה בפי דינה (והשוו לפסוקים המצוטטים לעיל):

"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים / כְּלֵי-אֲצִילִים מְכֵרוֹתֵיהֶם. […]

בְּסוֹדָם תָּגִיל נַפְשִׁי / בִּקְהָלָם יֵקַר כְּבוֹדִי.

כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ-אִישׁ / וּבִרְצוֹנָם עִקְּרוּ-גָן.

בָּרוּךְ אַפָּם כִּי עַז / וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה.

יִרְבּוּ כְמוֹהֶם בְּיַעֲקֹב / בְּכָל-תְּפוּצוֹת יִשְׂרָאֵל." (ההדגשות שלי, ס.א.)

בניגוד ליעקב המקלל את בניו הנקמנים, טשרניחובסקי חוגג את מעשיהם, מציינם לשבח וְכָמֵהַּ שירבו כמותם בישראל. נראה שהמשורר ממשיל את הישוב היהודי בארץ בתקופת המרד למשפחת יעקב – מעטים, זרים ופגיעים, נתונים בסכנה מתמדת. במצב זה הוא מייחל ליהודים עזי נפש וקשים שיפילו את חתיתם על יושבי הארץ, שלא יבחלו באמצעים קיצוניים כדי להפחיד ולהרתיע את האוכלוסייה המקומית.

כעבור כמה עשורים קמה מדינה ובה היהודים צאצאי יעקב אינם מיעוט נרדף, אלא מהווים את רוב האזרחים. ובכל זאת גישתו של טשרניחובסקי מוצאת לה תומכים גם בימינו. לכן המדרש העתיק המזהיר מפני הסכנות שבגישה זו, רלבנטי גם לימינו:

"'שמעון ולוי אחים' – וכולם אינם אחים? אלא אחים בעצה. נטלו עצה על שכם והחריבוה, שנאמר 'ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי', והם נטלו עצה על יוסף וביקשו להרגו, שנאמר 'ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו'" (ילקוט שמעוני קנח). המדרש ממשיך ומוכיח את טענתו, שמתוך אחד עשר אחיו של יוסף דווקא שמעון ולוי הם שזממו להורגו.

צמד האחים שטבחו ללא רחמים באנשי עירו של שכם, הם האחים שביקשו להרוג את יוסף כשהושלך לבור בעמק דותן. ללמדנו שמי שאינם בוחלים בענישה קולקטיבית, שמוכנים להרוג חפים מפשע, שהאלימות הופכת לחם חוקם – עלולים להגיע בסופו של דבר לרצח אחיהם, עצמם ובשרם.

סגלית אור היא תושבת שורשים, רבה ישראלית, ד"ר בתלמוד, מובילה-שותפה של רשת הרבנות הישראלית, עמיתת מחקר במכון הרטמן, מרצה ומנחה ברחבי הגליל.

"ואפיצם בישראל" – חיסרון או יתרון?

ולזה אמר הזקן החכם [יעקב] שהאף והעברה אשר נתחברו יחד בשמעון ולוי ראוי שיחולקו בכל שבטי ישראל. וכולם יקחו חלקם הראוי להם לתועלת המעלה ועזרתה בכל מה שיצטרך להם לתועלת המעלה ועזרתה בכל מה שיצטרך להם ולא יהיו במקום אחד, פן תצא כאש חמתם ויאבדו מהר.

(עקדת יצחק)

"ארור אפם…" הסכנה לכלל האומה על ידי קנאות יתירה קיימת רק בזמן תוקפה וגבורתה של האומה, בזמן היותה ציבור מאוחד וחזק אשר על נקלה יוכל להיסחף בזרמם המסוכן של שני שבטים כבירי כוח לוהטים באש קנאה. ואולם לעומת זאת בגולה שסועה וקרועה לגזרים אין הסכנה המאיימת אלא באובדן הכרת הערך העצמי ודיכוי ההתעלות הרוחנית מקוצר רוח ומקושי השיעבוד. … לכן "אחלקם ביעקב" צדקה וחסד עשה הקב"ה עם ישראל, שחילק את שבטי שמעון ולוי להיות נפוצים בין כל השבטים האחרים במדינת ישראל, שכן הייתה התוצאה הטבעית מזה, שאחרי התפוררות המדינה לרסיסים ואחרי גלות האומה, גולה אחרי גולה, נמצאו תמיד בכל הגלויות מצאצאי שמעון ולוי, שטיפחו ועודדו את הכוח ואת אומץ הלב, את ההתלהבות ואת הגאון היהודי, ופעלו על ידי כך שהרוח היהודי נשאר ער וחי וקיים גם אחרי שהמדינה עברה ובטלה מהעולם.

(ר' שמשון רפאל הירש)

יעקב קורא לבניו לדברי פרֵדה וברכה אישיים וכלליים. הוא אמנם מכריז: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (בראשית מט, ט), אבל בפועל, איך לומר זאת… "סוגר חשבון" עם בניו הבוגרים שעל פי רוב לא השביעוהו רוב נחת.

יעקב שלא שמענו אותו אומר מילה לראובן בכורו ששכב עם בלהה פילגשו, שנכשל באתגרי המנהיגות פעם אחר פעם, מאלץ הפעם את ראובן לעמוד מול אמת חייו ולשמוע את אביו מכריז נוכח כל אחיו (מט, ד): 'אינך אלא "פַּחַז כַּמַּיִם"  איך לא התאפקת ו"עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ" ו"חִלַּלְתָּ יְצוּעִי"! בכורתך אינה ראויה לך!'

יעקב שמילא פיו מים עת רצחו שמעון ולוי יושבי עיר שלמה על לא עוול בכפם ורק דאג בזמנו לבריחה מהירה מפני יושבי הארץ שעלולים לרדוף את המשפחה, אינו חוסך שבטו עתה. הוא מכריז: 'אינני רוצה להיות מזוהה כאביכם. "בסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי!" (מט, ו) לא הייתי אז חלק מהמזימה השפלה ואינני רוצה גם בעתיד להיות חלק מחבורת הנוקמים הזאת. אכן בניי הם אבל יש להודות כי "כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם" (מט, ה) וכי בעת כעסם  "הָרְגוּ אִישׁ" (שם ו) ולא אחד. על כן אחלקם בין שבטי ישראל ואפיג את עצמת קנאותם רושפת האש המחריבה סביבותיה'.

יעקב לא רק ינזוף בבניו החוטאים אלא גם ישבח את הראוי לשבח. הוא יפנה אל בנו הרביעי, יהודה, ויכתיר אותו כמנהיג האמִתי. כמי שצמח מתוך האסון הגדול ביותר "מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ". 'אני יודע', הוא יאמר ליהודה, 'כי באותם רגעים קשים הצלת את המצב בהצעתך למוכרו ולא להורגו, אני יודע כי ייסורי מצפונך על מעשה "טרף טורף יוסף"  הצמיחו אותך לאדם אחראי שמקבל אחריות על מעשיו, ערב לאחיו, ולפיכך "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה".'

אכן דין וחשבון נוקב, ללא משוא פנים מגיש כאן האב לפני מותו לבניו. אך למה? אנו שואלים, למה לא אמר דברים נוקבים אלו האב החכם לבניו כשעוד היה אפשר לתקן? מדוע הוא חיכה עד לרגע הפרֵדה…?

כי הוא ידע שבעת הכעס והחימה איש לא יקשיב לדבריו? או שמא האם האסונות שהתרגשו עליו דלדלו את כוחותיו ללחום למען הצדק… או שנעז ונאמר שיעקב חשש מעימות חזיתי עם בניו?

אינני יודעת את התשובה, אבל נוכל להתנחם בכך שגם אם בני יעקב קיבלו את השיעור החשוב באיחור, הרי שאנו שקוראים זאת עדיין יכולים לשנות, עדיין יכולים לתקן …

(ד"ר גילי זיוון, מרצה ומנחה בנושאי יהדות וחברת סגל בית ספר למנהיגות במכון מנדל)