הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים

וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק

 וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

 (בראשית מ"ח, ט"ז)

המלאך הגואל וגו – פירוש: מאמר ה' אשר יצו ה' את ידידיו אליו יקרא שם מלאך כי קול ה' חוצב להבות אש. והוא כוונתו באומרו המלאך וגו' פירוש שיהיה מימרא דה' בסעדם ויברך אותם.

(אור החיים שם, שם)

ד"ה המלאך הגואל: אין זו תפילה אל המלאך, אלא תפילה אל שולחו של המלאך לעזור לו ולשמור אותו שיברך אותם, בדוגמת אותה השגחה אשר הביאה לשליחות המלאך ליטפל בשמירתו.

 (רבי אברהם בן הרמב"ם שם, שם)

ד"ה ויקרא בהם שמי: אמר אבי אבא ז"ל שטעמו, כי בירך שיהיו במצב המשמעת אל ה' יתעלה, אשר על ידה יהיו ראויים להתייחס אל אבותם. לפי שבזמן שאינם מן המשמעת לא נתייחסו אל אבותם אלא נתייחסו אל הדומים להם במידותיהם, כמו שאמר להם (ישעיה א' י') "שמעו דבר ה' קציני סדום… עם עמורה". וזה ביאור טוב. ולי אני נראה, כי כוונתו במה שאמר "ויקרא" לברך אותם, להיות מידותיו ומידות אברהם ויצחק סגולות בהם, ויהיה טעם "שמי" ענין או מצב, וכזה טעם "שם אבותי "וזה כעין השלמה לפירוש אבי אבא ז"ל או פירוש לו.

(רבי אברהם בן הרמב"ם שם, שם)

"למה פרשה זו סתומה"?

פנחס לייזר

רש"י, בעקבות מדרש בראשית רבה (צו, א), מתחיל את פירושו על פרשה זו בהסבר דרשני על מסורת הכתיבה של פרשה זו, וזו לשונו: "ויחי יעקב – למה פרשה זו סתומה? לפי שכיוון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר: שביקש לגלות את הקֵץ לבניו ונסתם ממנו" (רש"י בראשית מז, כח). רש"י בוחר לפרש לא את המילים, אלא את העדר הרווח בין המילים ובין הפרשיות ורואה ב"סתימות", כלומר בהעדר הרווח בין הפרשיות, רמז לשני סוגים של סתימות: סתימות העיניים והלב של העם המשועבד לאחר מותו של יעקב אבינו וסתימת יכולתו של יעקב ("עיניים" נבואיות) לגלות את הקֵץ לבניו.

אין אמנם עדות מפורשת במקרא להתחלת השיעבוד עם מותו של יעקב אבינו, כי הרי רק בתחילת ספר שמות, אחרי מותו של יוסף, קם מלך חדש על מצרים "אשר לא ידע את יוסף", ולכן יש להבין אולי את דברי המדרש (ואת פירושו של רש"י המאמץ דברים אלו) בדומה לפירוש המדרשי אותו מאמץ רש"י בקשר ל"ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", כאשר הגלות מתחילה מרגע לידתו של יצחק (רש"י בראשית טו, יג). פרשנים שונים מתייחסים לקביעה המדרשית שהשיעבוד התחיל עם פטירתו של יעקב (בעלי התוספות, חזקוני, בעל כלי יקר). רבי אפרים מלונטשיץ (בעל פ' כלי יקר) אף מדייק בלשון המדרש ומסביר שהעדר הרווח בין פסוק כז: ' וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד' לפסוק הראשון בפרשתנו מלמד אותנו שרק בחייו של יעקב אבינו, ישבו בארץ גושן בשלווה ובשקט ולאחר מכן התחיל השיעבוד. הוא מציג גם שתי אפשרויות: השיעבוד לא התחיל בזכותו של יעקב, כל עוד יעקב היה חי, לעומת האפשרות שהקב"ה קיצר ימיו של יעקב כדי שלא יראה את שיעבוד בניו.

מכל מקום, איך שלא נבין את הקשר בין מותו של יעקב לבין תחילת השיעבוד, עלינו להתייחס למה שקורה לעם משועבד: "נסתמו עיניהם ולבם של ישראל". עם המשועבד לעם אחר, שאיננו חופשי, מאבד את היכולת לראות ואת היכולת להרגיש. גם העם המשעבד מאבד את יכולתו להרגיש ולראות. העיוורון ואטימות הלב אינם נופלים על עם או על אדם באופן פתאומי; הם תוצאה של תהליך מתמשך – השלבים ההתחלתיים אינם מורגשים, אך סופו של התהליך הוא שקיעה במ"ט שערי טומאה. רבים התהליכים בהיסטוריה של שיעבוד עם אחד על ידי עם אחר בצורה הדרגתית ושקטה; בתחילת התהליך, לא מורגש הדבר לא על ידי העם המשעבד ולא על ידי העם המשועבד. מי שמתבונן בהיסטוריה של המאה הקודמת ומבקר במוזיאון השואה בוושינגטון יגלה שגם עליית הנאצים לשלטון גרמה בתחילתו של התהליך לעיוורון שהצליח להרדים את העם הגרמני, חלק ניכר מיהודי העולם ואת העולם כולו לתקופה די ארוכה, עד שהתחילו רדיפות גלויות של ממש. השיעבוד כנראה מתחיל באטימות הלב והעיניים של המדכא והמדוכא גם יחד.

איזה קֵץ ביקש יעקב לגלות והדבר נסתם ממנו?

ייתכן שניתן לפרש את גילוי הקץ בהקשר הזה כסופה של גלות מצרים ועל פי הבנה זו, מבין יעקב, שהפנים את הבטחת ה' לאברהם אבינו, שירידתו למצרים בגלל הרעב מסמלת את תחילת גלות מצרים והוא מרגיש צורך, לפני מותו, לצייד את בניו בצוואה רוחנית הכוללת בשורה של תקווה -אמנם יהיה שיעבוד, אבל יש לדבר סוף; רמז לדבר: הבקשה להיקבר עם אבותיו וגם בקשתו של יוסף שקלט את המסר, בסוף הפרשה (נ, כה): " וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה". יעקב רצה, אם כן, לאפשר לבניו להיתלות במועד מדויק, כי אולי חשב שמועד מוגדר של שחרור יקל עליהם את עול השעבוד.

לדברי בעל כלי יקר, היה גילוי הקץ מביא לאבדן התקווה ולביסוסם של בני ישראל בארץ זרה. ייתכן, מאידך גיסא, שהגלות והשיעבוד היו במובן מסוים מבחן לאמונתם ולתקוותם של בני ישראל ולנכונותם להיגאל גם כאשר מועד הגאולה איננו ברור וידוע מראש.

אמנם, לרוב, בספרות חז"ל "גילוי הקֵץ" מתייחס לקץ הימים ממש, לעידן המשיחי, ולכן מתייחסים כאן רש"י ובעל המדרש ליעקב, אבי עם ישראל בכל הדורות, ולא לדמות המקראית שע"פ פשוטו של מקרא נפרד מבניו ונכדיו לפני מותו, הרי "יעקב אבינו לא מת" (בבלי תענית ה, ע"ב), הוא חי בתוכנו.

ואכן יעקב אבינו רצה לגלות לבניו ולנו את קץ הימים, אבל הדבר נמנע ממנו. לעתים, במצב בו הקץ גלוי ויש לו "תאריך" מוגדר, קיימת סכנה כי "מידיעה זו ימשך נזק רב שלא יקראו אותי ולא יבקשו פני הדורות הקודמים ויבקשו לישב ישיבה של קבע בארצות העמים, להיות להם אחוזה בארצותם כתושבים וכמתייאשים מן הגאולה. על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ולא יבקשו להיות תושבים בארצות העמים ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד" (כלי יקר מז, כח)

סכנה זו, המתוארת על ידי ה"כלי יקר" קיימת כאשר עם ישראל נמצא בגלות, חי בתודעה שהקץ ידוע אבל לא רלוונטי לחייו, ולכן מתבסס בארץ נֵכר.

קיימת, אבל, סכנה הפוכה מזו המתוארת על ידי ה"כלי יקר", ויתכן שסכנה זו אקטואלית יותר לעם היושב בציון בימינו: גילוי הקץ, כלומר פרשנות ההיסטוריה העכשווית במונחים משיחיים, לא זו בלבד שיש בה יומרה להבין את דרכי ה' הסתומים – והרי זו חוצפא כלפי שמיא – אלא היא עלולה בנוסף לכך לאטום את הלב ואת העיניים.

יתכן, אם כן, שניתן לדרוש את שני הפירושים המדרשיים המובאים על ידי רש"י באופן אחר: כל עוד "יעקב אבינו לא מת", כלומר כל עוד המצפֵּן המוסרי שלנו (דמות דיוקנו של יעקב שעצר את יוסף מלחטוא, יעקב המגנה את מעשיהם של שמעון ולוי) חי בתוכנו, איננו משועבדים וגם איננו משעבדים אחרים. כאשר יעקב מת בתוכנו, נסתמים הלב והעיניים מצרת השיעבוד. צרת השיעבוד עלולה להוביל לדחיקת הקץ כמוצא אשלייתי וכתחליף לאמונה מאתגרת ומחייבת. כמו-כן, עלולה תודעה של קץ הימים לעוות את תפיסת המציאות, את ערך ההתמודדות היום יומית עם אמונה ותקווה בעולם בלתי נגאל, והשאיפה לתיקון עולם במלכות שדי. במובן זה, מאפשרת לנו פרשה סתומה זו חיים של אתגר ואמונה.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום", הוא פסיכולוג.

"והידים, ידי יעקב " מדברות ומברכות

'שִֹכֵּל את ידיו': כתרגומו 'אחכמינון' – בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך ומדעת, כי יודע היה כי מנשה הבכור ואף על פי כן, לא שת ימינו עליו.

(רש"י בראשית מח, יד)

'שִֹכֵּל את ידיו': כמו שכל שהוא לשון אדם מעוקם ונפתל.

(רשב"ם בראשית שם, שם)

'שִֹכֵּל את ידיו': השכיל והבין במשוש ידיו בלא ראות.

(ספורנו בראשית שם, שם)

'שִֹכֵּל את ידיו כי מנשה הבכור' – יש מקשים: למה שתק יוסף עד אחר שבירך אותם ואחר כך 'ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים', למה לא עשה זה קודם שברכם? אולי לפי שיוסף חשב שהשמאל חשוב מן הימין, לפי שהלב מקור השכל מונח ביד שמאל, והכבד מקור הנפש המתאווה שבימין, וחשב יוסף לפי שמנשה הבכור, על כן רוצה לברכו בברכות שכליות ליתן לו המדע והחכמה ביתר שאת ואת אפרים רצה לברך בברכות גשמיות, ואחר שבירך ברכה אחת לשניהם, אז ראה יוסף שלא זו הדרך ולא נתכוון אביו לזה, ואולי טעה בין בכור לפשוט, או לא ידע מי עומד מימין ומי לשמאל, על כן 'וירע בעיניו ויאמר: לא כן אבי'.

(כלי יקר שם, שם)

ה"חרב", המחריבה עולם דורשת הרחקה ופיזור

" כלי חמס מכרותיהם" (בראשית מט ה). לשון יוונית הוא חרבותיהם. אמר יעקב: אם יושבין שני שבטים הללו כאחת, מחריבין את כל העולם, אלא הריני מפזרן: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (שם שם ז).

(מדרש אגדת בראשית פרק פג)

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. (בראשית מט, כ ז)

'בנימין זאב יטרף': זאב הוא אשר יטרף, ניבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין (שופטים כא) 'וחטפתם לכם איש אשתו' בפלגש בגבעה, וניבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר (ש"א יד) 'ושאול לכד המלוכה וילחם במואב ובאדום וגו' ובכל אשר יפנה ירשיע.'

(רש"י בראשית מט, כז)

"עד" ו"שלל": גם במלחמה, יש אלימות הכרחית ואלימות מיותרת

"בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל"… וכל דבר שהוא הכרחי לאדם, דהיינו כדי אכילתו להביא שבר רעבון ביתו, הוא הדבר הניתן בפנים מאירות ולא יחסר לחמו לעד ולנצח, וכל המותרות שהאדם שואל יותר מכדי אכילתו לסוף יעזוב לאחרים חילו ויחלק לאחרים ואולי לנושא אלמנתו והוא עצמו משולל ומרוחק מן אותן המותרות הנתנים לו בערב, לכך נאמר בבוקר היינו הדבר הניתן לו בפנים מאירות, זה הדבר אשר יאכל כי כדי אכילתו לבד ניתן לו בפנים מאירות וניתן לו לעד, אע"פ שעד הוא ג"כ לשון שלל, מכל-מקום הזכירו בלשון עד המורה על הנצחיות ולערב מה שניתן לו בפנים חשוכות הוא הדבר אשר יחלק לאחרים והוא משולל ממנו, כי יש במשמעות לשון שלל ענין הסרה כמו 'ונשל הברזל' (דברים יט ה) לשון שלילה והסרה.

וסמך ענין זה ("בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל") לברכת 'זאב יטרף' להוכיח גם את שופטי ישראל שלא יטרפו במלחמה יותר מכדי הצורך, כמו שנאמר: (צפניה ג ג) 'שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבוקר' מאשים אותם הנביא במה שטרפו יותר מן ההכרחי, על כן קראם זאבי ערב ואמר 'לא גרמו לבוקר' כי לא בקשו ההכרחי הניתן בבוקר, וכן מאשים את שאול שהיה מן בנימין 'ותעט אל השלל' (ש"א טו, יט) כי לא זכר ברכת יעקב לבנימין, אבל באברהם נאמר: (בראשית יד כד) 'בלעדי אשר אכלו הנערים…' דוקא כדי אכילתם לקח, ולא לחלק להם שלל מותרי ובזה נשא המשל מן הזאב הטורף לצורך מאכלו ולפעמים הוא טורף ומשחית ללא תועלת, וזה פירוש יקר.

(כלי יקר בראשית מט, כז)

וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם.

(בראשית נ, ז)

"ויעלו אתו" – לכבודו, שלא ילך לבדו – ללמדנו שאף על גב שלא כיוונו זקני פרעה לכבוד המת, מכל מקום נחשב גם זה לכבוד המת, וכמו שפירשנו לעניין כבוד הבכי על המת, שאף על גב שהוא בוכה לצרכי עצמו, מכל מקום נחשב לכבוד ולמצווה, וכל כל פרטי הלוויה שאפילו מהלך האדם אחר המיטה בדרך הילוכו לצורך עצמו, מכל מקום מקבל שכר הלוויית המת, שהרי מכל מקום עשה לכבוד המת, והוא בכלל עושה מצווה שלא לשמה שנחשב מכל מקום למצווה, מכל שכן שהוא בכלל גמילות חסדים אין נפקא מינה מאיזה טעם עשה לשם מצווה או לא, אלא כל שעשה גמילות חסד נחשבת לזכות, וכן בהלוויית המת אחרי שמכל מקום הליכה זו אחר המיטה הוא לכבוד לפניו, ממילא נחשבת לזכות ההולך.

 (העמק דבר והרחב דבר בראשית נ, ז)

בין נקמנות וחשדנות לסלחנות ושלום

'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם' ומה ראו עתה שפחדו? אלא שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו וברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה', וכיון שראו כן, אמרו עכשיו שמת אבינו 'לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו את יוסף לאמר אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא ' חפשנו ולא מצאנו שצוה יעקב דבר זה, אלא בא וראה כמה גדול כח השלום שכתב הקדוש ברוך הוא בתורתו על כח השלום אלו הדברים.

(תנחומא ויחי סימן יז)

המדרש יודע לספר לנו שמדובר ביוסף הצדיק שנתכוון לשם שמים, וכאמור בא לקיים את ההלכה שלמד עם אביו, לברך את הברכה הנהוגה על הנס שנעשה. אף על פי כן אין האחים מצליחים להשתחרר מחשדותיהם, משום שהדעה הקדומה רבת השנים שהכשילה אותם גם לאחר ההיוועדות, והם אינם מסוגלים לתפוס כיצד תיתכן מציאות כזו, לפיה ינהג אדם בסלחנות, על מעמשה נורא כזה בו נכשלו ביוסף אחיהם.

 (מתוך י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 186)