נַפְתָּלִי

אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר.

(בראשית

מט, כ"א)

נפתלי אילה שלוחה – על דרך הפשט: ברכו בקלות שיהיו בני נפתלי קלים כאילה

לרוץ ולבשר בשורות טובות ולהודיעם תחילה כאילה זו המבשרת בכתב השלוח בין קרניה.

ועל דרך המדרש (בראשית רבה צט,

יב): 'נפתלי

אילה שלוחה', זו בקעת גינוסר שממהרת פירותיה כאילה. הנותן

אמרי שפר, שהיו בני נפתלי מכבדין את המלכים מפירותיהן והיו

משפרין דבריהם והמלכים היו מתרצין להן.

(רבנו בחיי בן אשר, שם, שם)

הנתן אמרי שפר – 'נותן' איננו יכול להיות תואר לאילה. 'אילה' היא לשון לשון נקבה. 'שפר': יפה, ומכאן גם 'שופר': קרן חלולה בידי

הטבע. 'שפריר' – 'ונטה את שפרירו' (ירמיהו מג, י): ביתן, כיפה עגולה. נמצא 'שפר': לא יופי חיצןני וחושני, אלא: מבנה הרמוני של עצם על חלקיו הבודדים,

בניגוד ל'יפה', קורב ל'יפע'

(=זרח), 'יפח' (=נשאב), המציין את היופי שמשב וזריחה,

המרתקת את לב המסתכל. בהתאם לכ יהיה 'שפר': קמרון, חוג

המעגל, יצירה הרמונית, שכלל תבניתה תלוי ומושפע ממרכז אחד ומעוצב בהתאמה אתו…

אולם אחדות תוך רבגווניות היא כל עיקר ההרמוניה. ביחס

לציבור יהיה 'שפר': סידור נאה ומשופץ, צורה נאה של דיבור. נפתלי איננו יוצר מקורי,

לא במעשה ולא בהלכה. אולם הוא מיטיב לסגל לעצמו את דעותיהם של אחרים, מבצע אותן

בזריזות ומביע אותן בטעם.

(הרש"ר הירש שם, שם)

 שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם

חיים

רובינשטיין

קבוצת אנשים

רגילה מתפלגת התפלגות גאוסיאנית,

בעלת קצוות. בכל ציבור ישנה קבוצה קיצונית. קבוצה שרגישותה לגירויים גבוהה ועוצמת

התגובות שלה חזקה באורח קיצוני . קולה נשמע יותר מאשר חבורות אחרות, בולטותה

מודגשת מעבר לגודלה ולהשפעתה. ניתן לאפיין אותה על ידי מעקב היסטורי אחר תגובותיה

לאירועים רלוונטיים. הקולניות הגבוהה, מאפיין בולט הם הביטויים הקיצוניים והמעשים

חסרי הפרופורציה כתגובה למצבים המפריעים לקבוצה.

בפרשת וישלח

בולט ההבדל בין תגובת יעקב למעשה דינה לתגובתם של מרבית האחים למול תגובתם של

שמעון ולוי:

וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב לעומת

וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד…

וַיַּעֲנוּ בְנֵי-יַעֲקֹב אֶת-שְׁכֶם… וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לעומת וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי

דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר (בראשית

ל"ד).

יעקב החריש, בניו

נכנסו למשא ומתן ואילו שמעון ולוי שלפו חרבם.

למרות ההצדקה לכאורה

בפסוק המסיים את הפרק: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה

אֶת-אֲחוֹתֵנו", יעקב אביהם נוזף בהם: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ".

את המעשה המביש הוא זוכר להם שנים רבות ומתבטא, בפרשתנו,

במילים חריפות: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה" (מ"ט,

ז'). כותב הנצי"ב בעל פירוש העמק דבר:

נפשי בניחותא,

שנאמר והסר כעס מלבך, שעל ידי כעס נעשה דברים זרים יותר מהנדרש לצורך

העניין ובזה יהיה קלקולו יותר מתיקונו" (העמק דבר, ד"ה

אל תבא נפשי).

על כך כותב

ישעיהו ליבוביץ בספרו על פרשת השבוע:

יש צדק שאין האדם

רשאי לנקוט בו. שני שבטים אלו נתקללו משום שעשו

מעשה שאמנם היה ניתן למצוא בו פנים של הצדקה כאמור, אולם אף על פי כן המעשה מוגדר

כשפיכות דמים ממנו ניתן היה להימנע, והוא לא היה הכרחי (שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 184-185) .

התנחומא מעצים את נבואת יעקב ומקשר אותה עם ההיסטוריה המאוחרת של

שבטים אלו:

'בסודם אל תבא נפשי': כשיעמוד זמרי ויזנה עם כזבי אל יזכר נפשי בהם, וכן הוא אומר 'ושם איש ישראל המכה זמרי בן סלוא' (במדבר כה) כנה שמו

ושם אביו ובכל ישראל לא היו שמות אלו, 'בקהלם אל תחד

כבודי' כשיקהל קרח את כל העדה לחלוק על משה אל תחד כבודי אל תתיחד כבודי עמהן אלא 'ויקח קרח בן יצהר בן קהת

בן לוי' (שם טז) ולא אמר בן

יעקב והיכן יזכר שמי על הדוכן דכתיב

(ד"ה א כג) 'ואלה העומדים

ובניהם תימן בן יצהר בן קהת בן לוי בן ישראל' (מדרש תנחומא, בראשית, פרשת ויחי , סימן י').

התנחומא מושך את הביטוי ההיסטורי של שמעון ולוי ממכירת יוסף דרך זמרי

משבט שמעון וכלה בקורח ועדתו משבט לוי אשר מדגישים במעשיהם את האופי השבטי של

"אף עז ועברה קשה".

האירועים

הנכרכים בשבטים אלו מתאפיינים בתגובה קיצונית והתרסה כלפי השלטון, כלפי המסגרת

החברתית. במקרה זמרי:

כשנתקבצו שבטו של

שמעון להביא את המדינית לפני משה ואמרו לו: זו אסורה או מותרת? – אם תאמר

אסורה, בת יתרו מי התירה לך (מדרש רבה).

ובמקרה קורח:

קפץ קרח ואמר למשה:

טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית? א"ל: חייבת בציצית. א"ל קרח:

טלית שכולה תכלת אין פוטרת עצמה, ארבע חוטין פוטרות

אותה?! (במדבר רבה, סימן י"ח).

אפיונה של

הקבוצה היא בקפיצה בראש לתוך מעשה אלים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם,

ללא חיפוש של פתרון אחר, סביר. התרסה מול סמכויות, זלזול בחוקי הארץ, בוז למסגרת, הסתכלות

אנוכית ואגוצנטרית. ראִיה שהיא אופיינית לאנשים קצרי רוח, חסרי סבלנות, מרוכזים

בעצמם ובטוחים שהעולם כולו עומד נגדם. רגישותם לגירויים הנראים בעינם כמאיימים

הינה גבוהה באורח קיצוני.

יש משהו תיאטרלי

בהתנהגות בוטה. ללא הסתתרות. "ישר בפרצוף". הבוטות הגלויה הינה ביטוי של

התרסה, "למה, מי אתה?". החרב הינה הביטוי העירום והחד של הבוטות.

והנכון בעיני שהכתוב

כמשמעו, אמר כי באפם הרגו כל איש באפם, וברצונם, אחרי ששככה חמתם בהריגת האנשים

עקרו כל שור, רמז למקניהם וקניינם כל אשר בבית וכל אשר בשדה (רמב"ן, ד"ה: כי באפם הרגו איש).

המעבר

מההתרסה לטבח הינה המשכית ורציפה. אלימות מילולית הופכת לפיסית וההתנהגות מדרדרת בחלקלקות

המדרון.

כותב הרב

שמשון רפאל הירש (ד"ה אחלקם מיעקב)

הילכך הסכנה

הנשקפת לכלל מעברת זעמם של שמעון ולוי קיימת רק בזמן הפריחה של העם, בשעה שהוא

מהוה ציבור חזק, העלול בנקל להימשך אחרי השפעת שני שבטים מלוכדים, המלאים הכרת

כוחם, ורגש הכלל בוער בקרבם – לפיכך בישראל אפיצם. במדינה היהודית הפורחת יהיו

מפוזרים.

תפילתו של

יעקב "אָרוּר אַפָּם כִּי

עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" חשוב שתחול

על קבוצות חזקות הרואות עצמן כמנהיגות, אשר דרך פעולתם הקולנית והעזה מנסים להוביל

את העם בדרכם שלהם, אם כקורח ואם כזמרי.

קולם של

הרוב הדומם, הרציונלי, חייב להישמע ברמה, שבט שנאמר עליו "לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק

מִבֵּין רַגְלָיו" ואחר שנאמר עליו "דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד

שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" חייבים לקום ולקחת מנהיגות. אנשי החוק והסדר

חייבים לקחת את מושכות השלטון לידיהם ולהעמיד את השמעונים

והלויים במקומם. להוביל בשביל הזהב, מתון מתון, ללא

סערות מיותרות, בשיחה ובדיבור, בדרך החוק והסדר. והאמת והשלום אהבו.

וכבר אמרו חז"ל

על ספר בראשית: "מעשה אבות, סימן לבנים".

חיים רובינשטיין, לוי חסר חרב.

"והידים, ידי יעקב " מדברות ומברכות

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת

אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.

(בראשית מח, יד)

'שִֹכֵּל את ידיו': כתרגומו 'אחכמינון' – בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך ומדעת, כי יודע היה

כי מנשה הבכור ואף על פי כן, לא שת ימינו עליו.

(רש"י

בראשית מח , יד)

'שִֹכֵּל את ידיו': כמו שכל שהוא לשון אדם מעוקם ונפתל.

(רשב"ם בראשית שם, שם)

'שִֹכֵּל את ידיו': השכיל והבין במשוש ידיו בלא ראות.

 (ספורנו בראשית

שם, שם)

'שִֹכֵּל את ידיו כי מנשה הבכור' – יש מקשים: למה שתק יוסף עד אחר שבירך אותם

ואחר כך 'ויתמוך יד אביו להסיר אותה מעל ראש אפרים' למה לא עשה זה קודם שברכם?

אולי לפי שיוסף חשב שהשמאל חשוב מן הימין, לפי שהלב מקור השכל מונח ביד שמאל, והכבד

מקור הנפש המתאוה שבימין, וחשב יוסף לפי שמנשה הבכור, על

כן רוצה לברכו בברכות שכליות ליתן לו המדע והחכמה ביתר שאת ואת אפרים רצה לברך בברכות

גשמיות, ואחר שבירך ברכה אחת לשניהם, אז ראה יוסף שלא זו הדרך ולא נתכוין אביו לזה, ואולי טעה בין בכור לפשוט, או לא ידע מי

עומד מימין ומי לשמאל, על כן 'וירע בעיניו ויאמר: לא כן אבי'.

 (כלי יקר שם, שם)

מה בין לוי לפינחס?

הסיכונים שבקנאות

והרי לוי ופנחס שניהם קינאו

על הזנות, ומסרו נפשם על זה, והנה פנחס עלה בשביל זה

לגרם המעלות, ולוי גער בו אביו, וכיוצא בזה הרבה. ומשום כך שנינו במסכת אבות:

"ולא עם הארץ חסיד" – שנדרש לזה דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן

והמקום, וגם בכמה דברים נדרש לכללי תורה שאינם מבוארים.

"… תומיך ואוריך לאיש חסידיך": והנה לזה החסידות של מעשה המצוות

במסירות נפש לקיים אמונת ה' ובריתו לרבים – לזה נדרש זהירות הרבה. ועל זה

בירך משה "ואוריך" היינו שיהא אור תורת אמת

מכשירה אותם לזה החסידות, שיראו לכוון דרך הישר ולא יהא לעשות מעשהו זר מעשהו,

שלא על-פי דברי תורה.

(מתוך פירוש

"העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין,

מובא ב"עיונים בספר בראשית" לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 390)

"עד" ו"שלל": גם במלחמה, יש אלימות הכרחית ואלימות

מיותרת

"בבוקר יאכל עד

ולערב יחלק שלל" …וכל דבר שהוא הכרחי לאדם, דהיינו כדי אכילתו

להביא שבר רעבון ביתו,

הוא הדבר הניתן בפנים מאירות ולא

יחסר לחמו לעד ולנצח, וכל המותרות שהאדם שואל יותר מכדי אכילתו לסוף

יעזוב לאחרים חילו ויחלק לאחרים ואולי לנושא אלמנתו והוא עצמו משולל ומרוחק

מן אותן המותרות הנתנים לו בערב, לכך נאמר בבוקר היינו

הדבר הניתן לו בפנים מאירות, זה הדבר אשר יאכל כי כדי אכילתו לבד ניתן לו

בפנים מאירות וניתן לו לעד, אע"פ שעד הוא ג"כ לשון שלל, מכל-מקום

הזכירו בלשון עד המורה על הנצחיות ולערב מה שניתן לו בפנים חשוכות

הוא הדבר אשר יחלק לאחרים והוא משולל ממנו, כי יש במשמעות לשון שלל ענין הסרה כמו 'ונשל הברזל' (דברים יט, ה) לשון

שלילה והסרה.

וסמך ענין

זה ("בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל") לברכת 'זאב יטרף'

להוכיח גם את שופטי ישראל שלא יטרפו במלחמה יותר מכדי הצורך, כמו שנאמר: (צפניה ג, ג) 'שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבוקר' מאשים אותם הנביא

במה שטרפו יותר מן ההכרחי, על כן קראם זאבי ערב ואמר 'לא גרמו לבוקר' כי לא

בקשו ההכרחי הניתן בבוקר, וכן מאשים את שאול שהיה מן בנימין 'ותעט

אל השלל' (ש"א טו, יט) כי לא זכר ברכת יעקב לבנימין, אבל באברהם

נאמר: (בראשית יד, כד) 'בלעדי

אשר אכלו הנערים…' דוקא כדי אכילתם לקח, ולא

לחלק להם שלל מותרי ובזה נשא המשל מן הזאב הטורף לצורך מאכלו ולפעמים הוא

טורף ומשחית ללא תועלת, וזה פירוש יקר.

(כלי יקר בראשית מט , כז)

בין נקמנות וחשדנות לסלחנות

ושלום

'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם' ומה ראו עתה שפחדו? אלא שראו בעת שחזרו

מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו וברך עליו

כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס 'ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה', וכיון

שראו כן, אמרו עכשיו שמת אבינו 'לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו

אותו ויצוו את יוסף לאמר אביך צוה

וגו' כה תאמרו ליוסף אנא ' חפשנו ולא מצאנו שצוה יעקב דבר

זה, אלא בא וראה כמה גדול כח השלום שכתב הקדוש ברוך הוא

בתורתו על כח השלום אלו הדברים.

(תנחומא

ויחי סימן יז)

המדרש יודע לספר לנו שמדובר ביוסף הצדיק שנתכוון לשם שמים, וכאמור

בא לקיים את ההלכה שלמד עם אביו, לברך את הברכה הנהוגה על הנס שנעשה. אף על פי כן אין

האחים מצליחים להשתחרר מחשדותיהם, משום שהדעה הקדומה רבת השנים שהכשילה אותם גם לאחר

ההיוועדות, והם אינם מסוגלים לתפוס כיצד תיתכן מציאות כזו, לפיה ינהג אדם בסלחנות,

על מעמשה נורא כזה בו נכשלו ביוסף אחיהם.

(מתוך י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 186)

בין שלטון למוסר

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו

אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל

הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו

מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת

מֹשֶׁה לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה

שָׁם. לְמַעַן יָקִים ה' אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר.

אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל

נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת

לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל. וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה

בְּשָׁלֹם שְׁאֹל.

(מלכים א ; ב, א-ו מתוך

הפטרת פרשת ויחי)

כל מלך או בעל שלטון ושררה בקרב בני אדם

, באשר הם בני אדם, ואפילו בישראל זרע אברהם, יצחק ויעקב, גם אם הוא קרוי "משיח

אלוהי יעקב", הריהו נעשה רשע בכורח שלטונו על אחיו.

לא תיתכן מלכות שאיננה רשעות, וזה דבר אשר דווקא גדולי המאמינים

וחכמי התורה, אשר דויד המלך היה בעיניהם הדמות הגדולה של מלך צדיק וחסיד, לא נמנעו

מלהטעימו בדבריהם מעת לעת, בהדגישם כלשונם: 'כל מי שנעשה ראש למטה, נעשה רשע למעלה'.

(י. ליבוביץ שם, עמ' 190)

עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא

עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקווים. מובן הדבר

שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכוחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח,

בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם

יתבסס ואנו נוכל כבר להכין עצמנו , כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב,

החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. יעקב שלח לעשיו את הפורפירא: 'יעבר נא עבדך לפני

עבדו' – אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת

כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה,

וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים

נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר "עת הזמיר הגיע

וקול התור נשמע בארצנו".

(הראי"ה

קוק זצ"ל, אורות)