גיליון 937  בס"ד פרשת ויחי תשע"ו

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי

אַחִים כְּלֵי חָמָס מְי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם.

(בראשית

מט, ה)

כלי חמס – אומנות זו

של רציחה חמס הוא בידכם מברכת עשו היא זו אומנות שלו היא ואתם חמסתם אותה הימנו.

(רש"י שם, שם)

וכבר פירשתי

(לעיל

לד יג) כי יעקב קצף על שמעון ולוי בהרגם אנשי העיר בעבור שעשו חמס, כי הם לא חטאו

להם כלל ובאו בברית ונמולו, ואולי ישובו אל ה' ויהיו כולם בכלל אנשי בית אברהם,

ומן הנפש אשר עשו בחרן ועוד חרה לו שלא יאמרו כי בעצתו נעשה הדבר ויהיה חלול השם

שיעשה הנביא חמס ושוד וזה טעם בסודם אל תבא נפשי, התנצלות שלא היה בסודם בענותם

במרמה, ובקהלם לא נתיחד כשבאו על העיר והרגום ולכן יקלל אפם ועברתם וכן תרגם

אונקלוס ברזיהון לא הות נפשי באיתכנשיהון למהך וכו'…

אבל לפי

דעתי יאמר כלי חמס הם מגורותיהם, חייהם, כלשון ימי מגורי (לעיל מז ט), יאמר, כי

כלי החמס עצמם הם מגוריהם, כי בם יחיו ויזונו, ודומה לזה ערבה לו לחם לנערים (איוב כד ה) ובעבור זה

יחלקם ביעקב שלא יוסדו, ויפיצם בישראל שלא יקהלו, ויהי להם כן, כי נחלת שמעון בתוך

בני יהודה, כדכתיב (יהושע יט א) ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה, והיו

עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה, ונחלת לוי, ערי מקלט, מנופצות בכל ישראל.

(רמב"ן שם, שם)

שבט, מחוקק ושילה

דליה מרקס

הברכות של יעקב לבניו

הן חידתיות ולא תמיד קל להבין את מה שהן צופנות. האניגמטיות של הברכות הולידה שפע

של פירושים ומדרשים. מדרשים בלתי צפויים באים גם במקום שבו הקריאה אינה נראית

חידתית במיוחד. כאן אביא עדות קצרה לשני ויכוחים רבי עוצמה, שניהם קשורים בפסוק

אחד בברכת יעקב ליהודה: "לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין

רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (מט, י). האחד בין ארץ ישראל ובין בבל והשני רחוק אף

יותר, ומשקף מתח בין הבנה יהודית של הפסוק ובין הבנה נוצרית. בשניהם משתקפים

ויכוחים על הגמוניה ושליטה ומתח בשאלה למי יש בעלות על הטקסט המקראי ועל מה שנובע

ממנו.

בידי מי נתונה הרשות?

קריאה פשוטה של הביטוי:

"לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" תניח ששתי

הצלעות קשורות זו בזו ביחס של תקבולת נרדפת, היינו מביעות מסר דומה: השבט והמחוקק

חד הם, ושניהם ניתנו לשבט יהודה. אולם בספרות הרבנית ידע פסוק זה גלגולים מרתקים

המשקפים ויכוחים על שאלות של סמכות בין ישראל לתפוצות.¹

סוגיה בתלמוד הבבלי העוסקת

בתחומי הסמכות השיפוטית של ראש הגולה שבבבל ושל הנשיא בארץ ישראל מצטטת את הביטוי.

הסוגיה מבחינה בין "השבט", כלומר השררה המסורה בידי ראש הגולה, ובין

ה"מחוקק", היינו, הנשיא בארץ ישראל. השאלה העומדת לדיון היא תקפותה של

"רשות" שנוטל חכם מהנשיא או מראש הגלות, האם היא תקפה לא רק במקום

נתינתה – ארץ ישראל או בבל – אלא גם במרכז האחר:

ומהכא להתם נמי מהני, דהכא "שֵׁבֶט" והתם

"מְחֹקֵק", כדתניא [=מכאן, כלומר מבבל לארץ ישראל, גם מועילה (הרשות

שנתן ראש הגלות), שכאן "שבט" ושם "מחוקק", כפי ששנינו],

"לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" – אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל

בשבט, "וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו" אלו בני בניו של הלל [כלומר חכמי

ארץ ישראל], שמלמדין תורה ברבים (סנהדרין ע, ע"א).

לפי הסוגיה, רשות שנתן

ראש הגלות בבבל תקפה בבבל ובארץ ישראל כאחד, אולם עולה השאלה האם רשות הנשיא בארץ

ישראל תקפה רק בה או גם בבבל. כאן מובא מעשה ברבה בר חנה, שקיבל רשות מן הנשיא

שבארץ ישראל וטעה בבבל. נאמר לו, שהרשות של הנשיא בארץ ישראל אינה מועילה בבבל.

מכאן מסתעפת הסוגיה בניסיון להוכיח שרשות ארץ ישראל מועילה בכל זאת בבבל. המעשים

המצוטטים בסוגיה נוטים לכך שהרשות הניתנת בארץ ישראל תקפה אף בבבל. ובכל זאת, מסקנת

הדיון בבבלי היא שהרשות הניתנת בארץ ישראל אינה מועילה בבבל. המתח שבין המקורות

המצוטטים בסוגיה ובין מסקנתו מלמד על מעין רצוא ושוב ביחסם של הבבליים לסמכות הארץ

ישראלית (ואף על שלבים שונים בעריכת הסוגיה).

בתלמוד הירושלמי אין

אנו מוצאים סוגיה מקבילה, אולם ב"והזהיר", חיבור ארץ ישראלי מתקופת

הגאונים (כלומר, מאוחר לתלמודים), המורכב מדרשות לפי פרשות השבוע, ניכר עיבוד של

המסורת הבבלית, שהופך את מסקנותיה כליל:

אם נטל רשות מראש ישיבת בבל ודן בא"י אינו מועיל ואם טעה

משלם. מ"ט [=מה הטעם]?, לפי שבא"י נאמר "שֵׁבֶט", שנאמר

"לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" […] אבל בבבל נאמר בה "מְחֹקֵק",

שנ' "וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו", ולפיכך אינו מועיל רשותו בא"י,

לפוטרו מן התשלומין, אבל בבבל ובשאר ארצות מועיל (והזהיר, משפטים, עמ'

נ).

מסורת הזו מגינה על

סמכותם של חכמי ארץ וישראל, ועל פיה ה"שבט", כלומר השלטון הוא בארץ

ישראל דווקא, ואילו הסמכות הפחותה יותר, ה"מחוקק" היא בבבל. ועל כן,

סמכותה של ארץ ישראל תופסת בארץ ישראל ובבבל, אבל סמכותם של הבבליים תופסת בבבל "ובשאר

ארצות" אבל לא בארץ ישראל. אלה גם אלה ניכסו לעצמם את ה"שבט" וקראו

התר בפסוק להבין את עדיפות המרכז שלהם.

על ההיפוך במקור הארץ

ישראלי המאוחר יותר, כותב פרופ' אליעזר רוזנטל: "אי אפשר שלא לתמוה על חכמי

ארץ-ישראל שיכלו להפך סוגיית הבבלי כולה, בצורה כזו ובמידה כזו, בלא שנצטרכו לחוש

שכל תינוק ששונה יכחיש אותם מניה וביה".² בנו, פרופ' דוד רוזנטל

מרחיב תמיהתו גם להטיות שחלו בסוגיה הבבלית, ואומר: "בשני המקרים – בשתי

ההטיות, בסוגיה בבבלי ובספר 'והזהיר' – לא נזעק אדם לומר: הא כיצד, הרי נאמר

בפירוש אחרת?!".³ ניתן להוסיף תמיהה שלישית ולתמוה מעט על שתי

התמיהות, שהרי התופעה שחזינו בה כאן משקפת את דרכה של מסורת – לקבל ולהעביר את

תכני העבר מחד גיסא, ומאידך גיסא לשקף את צרכי ההווה ואת המוטיבציה של מעבירי

המסורת.

"עד כי יבוא שילה"

השלכות תאולוגיות חמורות

אף יותר היו לוויכוח על חלקו השני של הפסוק "עַד כִּי-יָבֹא שילה וְלוֹ

יִקְּהַת עַמִּים". אזכיר כאן בקיצור נמרץ פרק בוויכוח בין דתי ורב דורי שסבב

על הפרשנויות שלו.

מאז התקופה העתיקה, פירשו

פרשנים את הפסוקית הזו כמתייחסת למשיח. לדוגמה, רש"י בעקבות תרגום אונקלוס

גורס: "מלך המשיח שהמלוכה שלו" (מתוך משחק מילים בין "שילה"

ו"שלו"). באופן בלתי מפתיע, אם כי, כמעט לא ידוע לרבים, פסוק זה היה

במהלך ההיסטוריה הארוכה חלק מן הוויכוחים היהודיים והנוצריים אודות זהותו של המשיח.

למרבה הצער, ויכוחים אלה, לא נוהלו על פי רוב באווירה של חופש דתי ואינטלקטואלי,

ושיקפו את יחסי הכוח של הרוב הנוצרי כלפי המיעוט היהודי.

דוגמה מובהקת לכך הוא פולמוס

ברצלונה (שנת 1263), שהתנהל תחת השגחת המלך הספרדי חיימה הראשון. חילופי הטיעונים

בין רבי משה בן נחמן (הרמב"ן) ובין יהודי מומר המכונה פראי פאול תוכננו על

ידי הצד הנוצרי. ולמעשה הוויכוח כולו נכפה על היהודים, שנאלצו להגן על עצמם לנוכח

הלחץ הנוצרי.⁴ בין השאלות המרכזיות שעליהם נאלץ הרמב"ן לענות היו שאלות

על המשיח, זהותו ומועד בואו. הרמב"ן תיאר את המעמד המתוח כך:

[הדובר הנוצרי] התחיל ואמר: הנה הכתוב אומר "לא יסור שבט מיהודה" וגו' "עד כי יבוא שילה", שהוא המשיח. הרי שהנביא אומר כי לעולם יהיה ליהודה כוח עד המשיח היוצא ממנו. ואם כן היום שאין לכם לא שבט אחד ולא מחוקק (אחד), כבר בא המשיח שהוא מזרעו, ולו הממשלה.

לפי טיעון נוצרי

אופייני זה, העובדה שהשלטון אינו בידיהם של היהודים ושמצבם עלוב, מעידה על טעותם

ועל כך שהמשיח כבר בא, ולו, למשיח (ולמאמינו) נמסר השלטון. הרמב"ן השיב:

עניתי ואמרתי: אין כוונת הנביא לומר שלא תהיה ממלכת יהודה בטלה כלל בשום זמן, אלא אמר שלא תסור ותפסיק לגמרי ממנו. והכוונה שכל זמן שתהיה המלוכה לישראל, ליהודה היא ראויה. ואם תתבטל מלכותם מפני חטא, ליהודה תשוב.

הדובר הנוצרי, פראי

פאול לא קיבל את הטיעון הזה, והרמב"ן שב וביטא את עמדתו, ולמרבה הפלא, משתתף

אחר, פריי פייר מז'נבה הסכים דווקא עם החכם היהודי. שתי העמדות בוויכוח נשארו לא

מפושרות, והויכוח המשיך לעניין הבא. ויכוח ברצלונה הוא דוגמה לתפישה השונה של

הפסוק, בעיני הנוצרים הוא משמש הוכחה לטיעונם, שהמשיח כביכול כבר בא, ואילו בעבור

היהודים הכוונה למשיח לעתיד לבוא. לדוגמה, מדרש אחד קורא את השם

"שִׁילוֹ" (כבמסורת הקרי) כ"שי לו", וצופה "שעתידין כל

אומות העולם להביא דורון למשיח בן דוד" (בר"ר צז, יב).

*

פסוק אחד, שני

ויכוחים, שאמנם אינם דומים זה לזה – האחד פנים יהודי והשני בין-דתי – ושניהם

משקפים תחרות על הבנת דברי התורה ושימוש בהם לשם אישוש עמדות. כיום, יותר ויותר

אנשים מאמינים שהיחסים בין ישראל ובין התפוצות צריכים להיות יחסי כבוד וקבלה הדדית

ולא יחסים של שלילה ומאבקים על הגמוניה, ומי ייתן ונזכה להגדיל תורה וצדק בעולם.

ובעניין הוויכוח השני,

הדיאלוג הבין דתי, ובעיקר בין יהודים ונוצרים, מתנהל כיום על פי רוב מתוך עניין הדדי והבנה, ואף מתוך רצון להביא צורי לדורות רבים של

שימוש בכתבי הקודש לשם פגיעה ביהודים. וחלילה לא מתוך רצון מיסיונרי לשכנע את

מאמיני הצד השני ולהכניעם (עלינו לקוות שכך יהיה מהרה בימינו גם ביחסים עם מאמיני דתות

אחרות, ובעיקר עם האסלאם). "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם

אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לעוֹלָם וָעֶד" (מיכה ד, ה).

1. ראו: אליעזר

רוזנטל, "עיונים בתולדות הנוסח של התלמוד הבבלי", ספר היובל לרב מרדכי

ברויאר, ב, ירושלים תשנ"ב, עמ' 577-576, ובפירוט במאמרו של בנו, דוד רוזנטל,

"מסורות ארץ ישראליות ודרכן לבבבל", קתדרה, 92 (תשנ"ט), עמ' 44-41.

2. שם, עמ' 577.

3. שם, עמ' 44.

4. Robert Chazan. "The Barcelona 'Disputation' of 1263: Christian

Missionizing and Jewish Response" Speculum 52 (1977), p. 825.

הרבה

פרופ' דליה מרקס מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים

מה בין לוי לפינחס? הסיכונים שבקנאות

והרי לוי

ופנחס שניהם קינאו על הזנות, ומסרו נפשם על זה, והנה פנחס עלה בשביל זה לגרם

המעלות, ולוי גער בו אביו, וכיוצא בזה הרבה. ומשום כך שנינו במסכת אבות: "ולא

עם הארץ חסיד" – שנדרש לזה דיוק רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום, וגם

בכמה דברים נדרש לכללי תורה שאינם מבוארים.

"…תומיך

ואוריך לאיש חסידיך": והנה לזה החסידות של מעשה המצוות במסירות נפש לקיים

אמונת ה' ובריתו לרבים – לזה נדרש זהירות הרבה. ועל זה בירך משה

"ואוריך" היינו שיהא אור תורת אמת מכשירה אותם לזה החסידות, שיראו לכוון

דרך הישר ולא יהא לעשות מעשהו זר מעשהו, שלא על-פי דברי תורה.

(מתוך פירוש

"העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין, מובא ב"עיונים בספר

בראשית" לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 390)

"עד" ו"שלל": גם במלחמה, יש אלימות הכרחית ואלימות

מיותרת

"בבוקר יאכל עד ולערב

יחלק שלל…" וכל דבר שהוא הכרחי לאדם, דהיינו כדי אכילתו להביא

שבר רעבון ביתו, הוא הדבר הניתן בפנים מאירות ולא יחסר לחמו לעד ולנצח, וכל

המותרות שהאדם שואל יותר מכדי אכילתו לסוף יעזוב לאחרים חילו ויחלק לאחרים

ואולי לנושא אלמנתו והוא עצמו משולל ומרוחק מן אותן המותרות הנתנים לו בערב,

לכך נאמר בבוקר היינו הדבר הניתן לו בפנים מאירות, זה הדבר אשר יאכל

כי כדי אכילתו לבד ניתן לו בפנים מאירות וניתן לו לעד, אע"פ שעד הוא ג"כ

לשון שלל, מכל-מקום הזכירו בלשון עד המורה על הנצחיות ולערב מה

שניתן לו בפנים חשוכות הוא הדבר אשר יחלק לאחרים והוא משולל ממנו,

כי יש במשמעות לשון שלל ענין הסרה כמו 'ונשל הברזל' (דברים יט ה)

לשון שלילה והסרה.

וסמך ענין זה ("בבוקר יאכל עד ולערב

יחלק שלל") לברכת 'זאב יטרף' להוכיח גם את שופטי ישראל שלא יטרפו במלחמה

יותר מכדי הצורך, כמו שנאמר: (צפניה ג ג) 'שופטיה זאבי ערב

לא גרמו לבוקר' מאשים אותם הנביא במה שטרפו יותר מן ההכרחי, על כן קראם זאבי ערב

ואמר 'לא גרמו לבוקר' כי לא בקשו ההכרחי הניתן בבוקר, וכן מאשים את שאול שהיה מן

בנימין 'ותעט אל השלל' (ש"א טו, יט) כי לא זכר ברכת יעקב לבנימין, אבל

באברהם נאמר: (בראשית יד כד) 'בלעדי אשר אכלו הנערים…' דוקא כדי אכילתם

לקח, ולא לחלק להם שלל מותרי ובזה נשא המשל מן הזאב הטורף לצורך מאכלו

ולפעמים הוא טורף ומשחית ללא תועלת, וזה פירוש יקר.

(כלי יקר בראשית מט , כז)

ערבות / בלה שור

כולם היו

ביחד

שמעו כולם

על כולם

התוכחות

בתוך הברכות

הברכות בתוך

התוכחות

תיאורי אופי

נבואות

היו

שהתכרכמו פניהם

מבושה וצער

אך

אף אחד לא התפרץ

אף אחד לא

התווכח

אף אחד לא

איים

על אף אחד

האב בירך

הבנים

הקשיבו

הבינו

שהמכלול של

האישיויות

החולשות

הכוחות

ייצר עם

עם בו כולם

ערבים זה

בזה