גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה

מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ

כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ.

(בראשית מט, ט)

גור

אריה –

מתחלה יהיה גור שהוא הקטן, ואעפ"כ הוא על שאר החיות, וכן יהודה הוא ראשון

לקרבן הנשיאים, וכן במלחמות הכנעני אמר יהודה יעלה (שופטים א,

ב), וכן בגבע

בנימין, וכן ראשון לשופטים היה עתניאל בן קנז למטה יהודה עד שבא דוד ומלך והיה

אריה. 'מטרף בני עלית', מרוב טרף עלית לשם ולתפארת, כמו שאמר על דוד בשובו מהכות את ארם (שמואל ב' ח, יג). 'כרע רבץ', פירש

אדוני אבי ז"ל, בימי דוד כרע כמו האריה שבעת פחדתו

מחיות אחרות לא ירבץ אלא יכרע כדי שיהא נקל לקום עליו, אבל כשאינו פוחד הוא רובץ

בהשקט, כן דוד היה טרוד במלחמות כל ימיו, והיה קם מהרה על אויביו והרגם כמו האריה

לחיות, אבל שלמה יהיה רובץ שלא יפחד ממלחמה כי כל הגוים

יעבדוהו ויראו ממנו ואין מי שיקימנו.

(רד"ק שם, שם)

כי ירא אנכי

אורי גרנט

פרשת

'ויחי' חותמת סדרה ארוכה של שבע פרשות בספר בראשית, אשר פורשת בפני הקורא את דמותו

של יעקב אבינו. כידוע, המקרא נוטה לברור בקפידה את מילותיו ואת תיאוריו. לכן,

סיפור החיים המפורט של יעקב ומשפחתו הענפה ראוי לציון ולהתייחסות מיוחדת.

מתוך

קריאה בשבע הפרשות הללו, יעקב מוצג כדמות עשירה ורבת פנים, הניכרת בחולשות ובפחדים

לצד כוחות כבירים ותעצומות נפש מעוררי השתאות. המקום הנכבד שמקדישה התורה לסיפורי

יעקב מאפשר לנו לזהות מגמות שעולות מהם ואף להתחקות אחר קווים לדמותו – אופיו,

תכונותיו, כישרונותיו, תחושותיו ומאווייו.

הפרשה

פותחת במילים 'ויחי יעקב' אך עוסקת במותו דווקא יותר מאשר בחייו. נמסר לנו

שבהיותו בן 147 שנים, יעקב היה על ערש

דווי. אולם כבר שבע עשרה שנה קודם לכן יעקב מסכם את חייו כאשר הוא ניצב לפני פרעה

לאחר ירידתו למצרים: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים

וּמְאַת שָׁנָה. מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת

יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם"

(בראשית מז, ט).

נדמה

שקביעה מדכדכת ועצובה זו יש לה על מה להיסמך. חייו של יעקב היו מלאי קשיים

אובייקטיביים – מהמורות, בשורות איוב ואף פחד מוות מוחשי. בפרפרזה

על עשרת הניסיונות שאברהם אבינו נתנסה בהם, ניתן למנות לפחות שמונה צרות שפקדו את

נכדו של אברהם, יעקב אבינו.

הצרה

הראשונה היא חששו המוצדק של יעקב מפני עשו אחיו המתנקם עליו להורגו. הצרה השנייה

היא היותו מרומה על ידי לבן בליל הכלולות והסבל שליווה את שנות עבודתו אצל לבן – "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה – וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי" (לא, מ). הצרה

השלישית היא המאבק הכפוי במלאך והפציעה בגיד הנשה בסופו, אשר הופכת אותו לצולע

למשך שארית חייו. הצרה הרביעית היא אינוסה של דינה בתו

על ידי שכם בן חמור. הצרה החמישית היא מות אשתו האהובה רחל בעת לידתה.

בנוסף,

שלוש צרות פוקדות את יעקב בהקשר לסיפור יוסף ואחיו: הצרה השישית היא היותו מרומה

על ידי בניו המביאים בפניו ראיה כביכול למות יוסף, אהובו ובן זקוניו. הצרה השביעית

היא המעשה של ראובן בכורו, אשר שוכב עם בלהה, אחת מפילגשיו. הצרה השמינית היא

ההודעה על מאסרו של שמעון בנו על ידי שליט מצרים (כך יוסף מוצג ליעקב טרם

ההתוודעות של יוסף לאחיו) והדרישה להביא אליו גם את בנימין, כאשר ברקע קיימת מצוקת

הרעב הכבד השורר בארץ.

צרות

כה רבות וחמורות יכולות לפרנס מגילות ארוכות. לא ייפלא, אפוא, שגם כשבוחנים את הפן

הסובייקטיבי שבחייו של יעקב – חוויותיו, רגשותיו והרגשותיו – ניכר חזור והכר הפחד,

החרדה והחשש מפני הבאות. אמחיש זאת ביצירת הקבלה בין שמונה הצרות ה'אובייקטיביות' הנזכרות לבין שמונה ביטויי פחד שמביע יעקב.

לאורך

כל חייו, חש יעקב חלש ופגיע. הביטוי הראשון לכך הוא העובדה שיעקב אחז בעקב עשיו

אחיו בעת לידתו. לאור המאורעות שיבואו לאחר מכן, נדמה שהדבר מסמל את הצורך הנפשי

של יעקב להיסמך על אחרים והפחד שלו מפני התמודדות עם החיים בכוחות עצמו. הביטוי

השני הוא חששו של יעקב מפני שיתוף פעולה עם רבקה אמו בתרמית גניבת הברכה, שאם

תתגלה בזמן אמת עלולה להביא עליו קללה במקום ברכה. הביטוי השלישי הוא נדרו של יעקב

בתפילתו בעת בריחתו מעשו: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה…וַיִּדַּר

יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי

בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ… וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן

לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (כח, יז–כב).

חמשת

הביטויים הבאים מופיעים ביחס ליעקב כבעל משפחה: הביטוי הרביעי הוא בריחתו מלבן

הארמי "כִּי יָרֵאתִי כִּי אָמַרְתִּי – פֶּן תִּגְזֹל אֶת בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי" (לא, לא).

הביטוי החמישי הוא החלטתו של יעקב לחצות את מחנהו לשניים טרם המפגש עם עשיו "כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל בָּנִים" (לב, יב). הביטוי השישי הוא כעסו של יעקב על שמעון ולוי

בשל חששו מפני מסע נקם קטלני: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי

לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב

הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי; וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר,

וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי

אֲנִי וּבֵיתִי" (לד, ל). הביטוי השביעי הוא סירובו של יעקב לאפשר לבנימין לרדת

למצרים מתוך חשש שגורלו יהיה דומה לגורלו של יוסף – "כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן

בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן

שְׁאוֹלָה" (מב,

לח). הביטוי השמיני הוא העובדה

שהסכמתו, בסופו של דבר, לשחרר את בנימין לבסוף מלווה באזכור נוסף של החשש מאסון

שעלול לפקוד אותו: "וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן

לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת

בִּנְיָמִין; וַאֲנִי – כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי" (מג, יד).

אלא

שבאופן מפתיע, מעבר להקבלה המספרית הכללית והמלאכותית בין שמונה הצרות לבין שמונת

ביטויי הפחד, כמעט שאין חפיפה ביניהם. יעקב אכן חווה צרות רבות אך דווקא אלה

שמפניהן הוא חשש לא התרחשו ברובן המוחלט! הנדר לא היה צורך אמיתי עבור יעקב

מכיוון שהאל הבטיח לו כבר לפני כן "וְהִנֵּה אָנֹכִי

עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל

הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (כח,

טו).

במילים אחרות, הבריחה מלבן באישון הליל לא הייתה מחויבת המציאות. ואכן, האל התגלה

ללבן ואמר לו: "הִשָּׁמֶר

לְךָ מִדַּבֵּר עִם–יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד–רָע" (לא, כט). יתרה מזו, בלעדי עזרת האל אפילו הבריחה לא

הייתה מצילה את יעקב מפני לבן, כפי שלבן עצמו אומר לאחר שהשיג את יעקב בסיומו של

המרדף אחריו: "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם

רָע" (שם, שם).

גם

החשש מפני עשיו התברר בדיעבד כחשש שווא. עשיו לא בא במטרה להורגו כי אם כדי

לחבקו, ליפול על צווארו, לנשקו ולבכות עמו; הטבח הנורא שערכו שמעון ולוי לא

הביא למסע נקם רצחני ביעקב ובמשפחתו כי אם בדיוק לתוצאה ההפוכה: "וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים

עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (לה, ה);

ולבסוף – בנימין חזר לחיק אביו בריא ושלם ויעקב זכה לראות אף את יוסף ואת שמעון.

פעמים

רבות השיח החברתי והפוליטי בישראל חורג מגבולות המישור המעשי (לדוגמא, הסכם שלום

שכולל את חלוקת הארץ – כן או לא) אל עבר המישור הרגשי-אמוציונאלי (לדוגמא, שלום בכל

מחיר לעומת שלילה עקרונית של עצם האפשרות לשלום). מגמה רווחת נוספת היא תיוגה של

גישה אופטימית ביחס למציאות הפוליטית כבלתי ריאלית וכבלתי רציונלית

בעוד שגישה פסימית מתויגת כאחראית וכמפוכחת.

מסיפור

חייו של יעקב אבינו ניתן ללמוד שביכולתנו להיות ריאליים ואופטימיים בעת ובעונה

אחת. אמנם גם לו גישתו לחיים הייתה פסימית פחות, הדבר לא היה הופך את חייו

למושלמים ואף לא קרוב לכך, שכן לפחות חלק מצרותיו האובייקטיביות לא היו תלויות בו.

עם זאת, נדמה כי חיזוק היכולת לקוות, לייחל, לבטוח בעצמו ולהאמין בטוב הייתה חוסכת

ממנו ייסורים רבים.

המציאות

הישראלית במאה ה- 21 אינה פשוטה כלל

ועיקר. די אם נטה אוזן לאיומים הביטחוניים שמקיפים אותנו

כמעט מכל עבר כדי להבין שאנו חיים בסביבה רווית עוינות רבה כלפי מדינת ישראל. אך

מודעות מפוכחת ושקולה לכך אינה שוללת ניסיון תמידי לאמץ גישה אופטימית לחיים, אשר

צופה פני עתיד עם הרבה תקווה, אורך רוח ושלווה פנימית. אם נשכיל ללמוד גם

מחולשותיהם של אבותינו, אולי נוכל לכונן חברה שחולמת בקול רם ואף חותרת באומץ

ובעיקשות לכונן שלום כבר בחיינו אנו.

אורי גרנט הוא בוגר תואר ראשון בפכ"מ

(פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה) ובוגר ישיבת 'מעלה גלבוע'

"עד" ו"שלל": גם במלחמה, יש אלימות

הכרחית ואלימות מיותרת

בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד

וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל.

(בראשית מט, כ ז)

"בבוקר

יאכל עד ולערב יחלק שלל"… וכל דבר שהוא הכרחי לאדם, דהיינו כדי

אכילתו להביא שבר רעבון ביתו, הוא הדבר הניתן בפנים מאירות ולא יחסר לחמו לעד

ולנצח, וכל המותרות שהאדם שואל יותר מכדי אכילתו לסוף יעזוב לאחרים

חילו ויחלק לאחרים ואולי לנושא אלמנתו והוא עצמו משולל ומרוחק מן אותן

המותרות הנתנים לו בערב, לכך נאמר בבוקר היינו

הדבר הניתן לו בפנים מאירות, זה הדבר אשר יאכל כי כדי אכילתו לבד ניתן לו

בפנים מאירות וניתן לו לעד, אע"פ שעד הוא ג"כ לשון שלל, מכל-מקום

הזכירו בלשון עד המורה על הנצחיות ולערב מה שניתן לו בפנים

חשוכות הוא הדבר אשר יחלק לאחרים והוא משולל ממנו, כי יש במשמעות לשון שלל

ענין הסרה כמו 'ונשל הברזל' (דברים יט ה) לשון שלילה והסרה.

וסמך ענין זה ("בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל") לברכת 'זאב

יטרף' להוכיח

גם את שופטי ישראל שלא יטרפו במלחמה יותר מכדי הצורך, כמו שנאמר: (צפניה ג ג) 'שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבוקר' מאשים אותם הנביא במה שטרפו יותר מן ההכרחי,

על כן קראם זאבי ערב ואמר 'לא גרמו לבוקר' כי לא בקשו ההכרחי הניתן בבוקר,

וכן מאשים את שאול שהיה מן בנימין 'ותעט אל השלל' (ש"א טו, יט) כי לא זכר ברכת יעקב

לבנימין, אבל באברהם נאמר: (בראשית יד כד) 'בלעדי אשר אכלו הנערים …' דוקא כדי אכילתם

לקח, ולא לחלק להם שלל מותרי ובזה נשא המשל מן הזאב הטורף לצורך מאכלו

ולפעמים הוא טורף ומשחית ללא תועלת, וזה פירוש יקר.

(כלי יקר בראשית

מט , כז)

ה"חרב", המחריבה עולם דורשת הרחקה ופיזור

"כלי חמס מכרותיהם" (בראשית מט ה). לשון יוונית הוא חרבותיהם. אמר יעקב:

אם יושבין שני שבטים הללו כאחת, מחריבין

את כל העולם אלא הריני מפזרן: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (שם שם ז).

(מדרש אגדת בראשית פרק פג)

מה בין לוי לפינחס? הסיכונים שבקנאות

והרי לוי ופנחס שניהם קינאו על הזנות, ומסרו נפשם על זה, והנה פנחס עלה בשביל זה לגרם המעלות, ולוי גער בו אביו, וכיוצא בזה

הרבה. ומשום כך שנינו במסכת אבות: "ולא עם הארץ חסיד" – שנדרש לזה דיוק

רב לשקול הפעולה לפי הזמן והמקום, וגם בכמה דברים נדרש לכללי תורה

שאינם מבוארים.

…"תומיך ואוריך

לאיש חסידיך": והנה לזה החסידות של מעשה המצוות במסירות נפש לקיים אמונת ה'

ובריתו לרבים – לזה נדרש זהירות הרבה. ועל זה בירך משה "ואוריך" היינו שיהא אור תורת אמת מכשירה אותם לזה

החסידות, שיראו לכוון דרך הישר ולא יהא לעשות מעשהו זר מעשהו, שלא על-פי

דברי תורה.

(מתוך פירוש "העמק דבר" לנצי"ב מוולוז'ין, מובא ב"עיונים בספר בראשית" לפרופ' נחמה ליבוביץ' ז"ל, עמ' 390)

קוראים מגיבים

ד"ר יעל לוין (גיליון פ' וישלח) בוודאי מודעת להתפתחות

ההיסטורית המודרנית של מוסדות לימוד תורה לנשים, ולכן בחרתי להתייחס למה שהיא

כתבה ב"שבת שלום" כדרוש (לדבריה) אנכרוניסטי על עוד דרוש

אנכרוניסטי – דהיינו,

כל

המושג של בתי מדרש ללימוד תורה הוא בעצמו המצאה בתר–מקראית.

אבל אני חייבת לציין דבר

אחד מצער מאד: הימצאותן של נשים בבתי

מדרש איננה ערובה לכך שהן לא תהיינה קורבנות חלילה לאונס או להטרדה מינית. לדאבוננו, היו מקרים של רבנים

ומחנכים שניצלו מינית את תלמידותיהם (וגם את תלמידיהם.)

אני כמובן בעד לימוד

תורה הן על ידי נשים הן על ידי גברים. צריכים אבל לחפש פתרונות נוספים לבעיית האונס והניצול

המיני.

ד"ר דבי

וייסמן, ירושלים

ודר' יעל לוין מעירה:

אני מודה לד"ר דבי

ויסמן על הערתה ועל הבחנתה. ישיבתם ולמידתם

הן של נשים והן של גברים בזמננו בבית המדרש, וההימצאות בכל מקום שהוא, אינן בהכרח

מותירים אותם מחוסנים מפני התופעות המצערות שפשו בחברה הכללית והישראלית של עבירות

בתחום המיני המתבצעות על ידי אנשי דת, או על ידי האדם מן השורה.

נראה בעיניי מעט רחוק לסבור שמציאות מעין זו הייתה יכולה להתרחש באותו בית

מדרש המוזכר בדרשה ב"אבות דרבי נתן", ששימשה בסיס למאמרי "כשהיו אביה ואחיה יושבין בבית המדרש". ככל הידוע, אין מקורות בספרות חז"ל הטוענים שאירעו מעשים כאלה בזמנם של גיבורי ספר בראשית.

התופעה של אונס נערות ונשים בישראל חוצה גבולות ומצויה בכל המגזרים. יש לפעול במלוא המרץ למיגור כלל התופעות הקשות בתחום האישי, לא כאלה שהתרחשו בבית המדרש בלבד, כפי שאנו מלומדים מאותו מקרה מפורסם שעלה לאחרונה לקדמת השיח הישראלי. בהזדמנות זו ברצוני גם להפנות את תשומת הלב לתפילה האישית המיוחדת שחיברתי

בשנת 2008 "תְּפִלָּה לְאִשָּׁה שֶׁנֶּאֶנְסָה", שהתפרסמה לראשונה ב"דעות" (גיליון 39, תשס"ט, עמ' 17-20).