גּוּר

אַרְיֵה יְהוּדָה

מִטֶּרֶף

בְּנִי עָלִיתָ

כָּרַע

רָבַץ כְּאַרְיֵה

וּכְלָבִיא

מִי יְקִימֶנּוּ. (בראשית מט, ט)

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה…

אתה מאחד בקרבך את

אומץ הלב של הנוער (גור) ואת ישוב הדעת של הזיקנה

(אריה), אינך חפץ במלחמה ושוד לשם עצמם, אינך צבוע וזאב; אתה ארי, ונעלה על רצח

שפל לשם שוד.

כרע רבץ – כוח

יהודה איננו בשאון מלחמה וקרב; ולא העוז המתלקח, המטיל את מוראו בשעת סכנה, ואחר

הוא דועך, לא זה מאפיין אותו; גם בשעה שהוא נח, הרי הוא נשאר אריה; הוא יטיל את

מוראו גם בשעת מנוחה, וכך יעניק ביטחון כלפי חוץ, ובהנהגתו יובטח השלום

שיאפשר את ההתפתחות היעודה בפנים.

(הרש"ר הירש שם, שם)

אין "עם

לוחם" ואין "צבא לוחם", ואין מובן למונחים "עם גיבור" או

"צבא גיבור". כוונת הביטויים האלה היא שיש בעם ההוא הרבה בני-אדם הלוחמים

בגבורה או שיש באותו צבא הרבה חיילים הלוחמים בגבורה. כל גבורה היא

סגולה אישית. אני חוזר ומטעים שגבורת העמידה בקרב היא הזולה שבגבורות: היא

מצויה בהמוני בני-אדם בכל העמים, בכל החברות והתרבויות, ובדרך-כלל אין היא עדות

מספקת לרמתו האנושית – המוסרית או האינטלקטואלית – של בעליה. לא רק ישרים ונבונים

מסגולים להיות גיבורי-מלחמה אלא גם מנוולים וטפשים.

לעומת זה, הגבורה שבעמידה בניסיון פיתויי יצר הקנין או

יצר הכבוד והשלטון או היצר המיני היא עדות נאמנה לרמתו האנשוית

של בעליה, והיא נדירה מאד.

 (מתוך תשובה של פרופ' י. ליבוביץ

ב"רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ" עמ' 38)

פרשה זו סתומה

אריאל פיקאר

מי שמתבונן

בספר התורה או בתנ"ך שלם רואה שתחילתה של פרשת ויחי שונה מתחילתן של פרשות

אחרות בכך שהיא סתומה, כלומר, אין ריווח בין סוף פרשת ויגש

לתחילת פרשת ויחי. תופעה זו העסיקה את חז"ל והם ראו בה סמל בעל משמעות.

רש"י

בשם המדרש כותב: "ויחי יעקב – למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו

נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר שבקש לגלות את

הקץ לבניו ונסתם ממנו". לפי הפירוש הראשון, הדבר הסתום בפרשה

זו קשור להבנתם של בני ישראל את הקורות אותם במצרים. אנו הקוראים כבר יודעים את

המשך הסיפור אולם המשתתפים בדרמה האלוהית אינם יודעים את אשר עתיד להתרחש. הפירוש

השני של רש"י (דבר אחר…) מתאר את מצבו של יעקב המבקש לגלות לבניו ולהסביר

להם את דברי הימים הבאים אך הקב"ה מונע זאת ממנו.

הבסיס לכך

נמצא בפסוק בהמשך הפרשה שם נאמר: "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם

בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (מט, א). ומפרש

רש"י בשם חז"ל: "ואגידה לכם – בקש לגלות את הקץ ונסתלקה שכינה ממנו

והתחיל אומר דברים אחרים".

מהי משמעות

הדברים? מה ביקש יעקב לגלות? ומדוע נסתתם ממנו?

מותו של

יעקב הוא רגע לידתו של עם ישראל. זהו המעבר ממשפחה לעם. זהו הרגע המכונן את העם

הזה העתיד להתגלגל במבוכי ההיסטוריה עד לימות המשיח. יעקב רוצה לספר לבניו את כל

אשר יקרה להם עד אחרית הימים, מה צפוי להם במסע הארוך הזה.

מדוע נסתתם

ממנו?

ידיעת

התכנית האלוהית נותנת לאדם תקווה חזקה לעתיד. אולם יש בה גם חסרון גדול, היודע את

הקץ משתחרר לכאורה מן הצורך לחשב את דרכו ולתכנן את מעשיו לפי המציאות שלפניו,

שהרי יודע הוא שמציאות זו זמנית ושקרית ובסופו של דבר, בכל מקרה, תבוא הגאולה. תודעה

כזו מסוכנת מאוד ועלולה להמיט אסונות כבדים.

אלו הבטוחים

בידיעת התכנית האלוהית נוטים שלא לשים לב למשמעויות האנושיות ולשיקולים ארציים.

מהם קשיי היום יום ומצוקות אדם זה או אחר אל מול אורה הבוהק של הגאולה, של קץ

הימים? חוסר תשומת לב לקטנות מוביל לעיוותים מוסריים קשים ולטעויות חמורות בקריאת

המציאות הריאלית.

כך ניסח זאת

הרמב"ם בדברו על ימות המשיח:

וכל אלו

הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין

הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך

יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית

דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה

ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו. (משנה תורה, הלכות מלכים פ"יב

ה"ב)

מחשבי הקיצין אולי יודעים את הקץ, אך אינם מבינים את התהליכים

המובילים אליו. חז"ל למדונו שהדרך אל הגאולה אינה כל כך פשוטה: "דומה

דודי לצבי, מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה נראה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נראה

ונכסה וחוזר ונראה…" (שיר השירים רבה, פרשה ב ). אל לנו

לעסוק בחישובי קיצין, אל לנו להסתכל

על המציאות, לשפוט ולהעריך אותה כאילו שאנו יודעים בוודאות את דרכי ה' לגאולה.

בסופה של

פרשת ויחי אנו מוצאים דוגמא מענינת לאי היכולת האנושית

להבין את דרכיו הנסתרות של האל. שיאה של הפרשה הוא המפגש המחודש של יוסף ואחיו שבו

הם מביעים בפניו את החרדה שמא ינקום בהם. יוסף עונה להם כך: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי: וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה

לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב"

(נ,

יט-כ) אתם האחים רציתם לדחוק את הקץ, רציתם למנוע

את התגשמות חלומותי, ומשום כך חשבתם עלי רעה. אך

תכניותיו של אלוהים נסתרות מבני אדם ואין לנו אלא הנגלות לנו ולבנינו.

גם אנו

כיעקב וכבניו רוצים לגלות את הקץ ולדעת את אשר צופן עבורנו העתיד. אך אנו יודעים

כדברי הרמב"ם שהעיסוק הזה אינו מוביל לא ליראה ולא

לאהבה אלא לאכזבה ולכישלון. אין לנו אלא מה שעינינו רואות, שיקול הדעת שלנו צריך

להתייחס למציאות כפי שהיא נראית בעינינו ולא כפי שהיא אמורה להֵראות. תובנה זו

מחייבת לראות את המורכבות של המציאות, את גווני האפור ולא רק את השחור והלבן.

פרשת ויחי

היא פרשה סתומה, חייו של אדם וחייה של אומה גם הם לעתים סתומים וחתומים, איננו

יכולים לחדור לכבשונו של עולם ולמרות זאת עלינו לנהל את חיינו בכלים האנושיים שיש

בידנו. במסורת שהביאו חכמים במדרש בשם בן סירא נאמר:

"בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל

תשאל, במה שהורשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות." (בראשית רבה, ח)

אריאל פיקאר מלמד וחוקר במכון שלום הרטמן

ובאוניברסיטת בר אילן, כיהן בעבר כרב הקיבוץ שלוחות.

"יששכר

חמור גרם…וירא מנוחה כי טוב"

יששכר אוהב לעבוד,

אולם רק במידה ובאופן שיש ערך לעבודה בעם ישראל. בעוד יהודה מייצג את שבט המושלים,

וזבולון – את שבט הסוחרים, מייצג יששכר את הגרעין העיקרי של עם ישראל, את החקלאי

היהודי. אין הוא עובד כדי לעבוד ללא הרף ולצבור הון; איש העם מישראל לא ישעבד את

עצמו לעבודה, הוא יעבוד כדי לזכות במנוחה. הוא יניח לזבולון להרוויח בתוצרתו

מיליונים, אך הוא עצמו יעדיף לשבת בביתו; הוא יודע כי המנוח הנקנית לו בעבודתו

העצמאית, היא היא רכושו הגדול, היא היא

חלקו מכל עמלו; שכן המנוחה זוקפת את קומתו של אדם, – ובה ימצא האדם את עצמו. משום

כך – "ויט שכמו לסבול", יניח ליהודה את שרביט

המושלים, ולזבולון – את דגל הסוחרים. לבו לא יימשך אחרי תפארת מלחמה, ולא אחרי

רווח המסחר; הוא מכיר כיבושים אחרים, ואוצרות אחרים, הנקנים ונשמרים רק בשעות

המנוחה. לפיכך זכה דווקא שבט זה לשמור על אוצרות הרוח של האומה. בהתאסף שבטי ישראל

אל דוד אחרי מפלת שאול, באו מכולם אלפים ומאות אלפים. יששכר שלח רק מאתיים, את

ה"ראשים" – השאר נשארו בבית ועבדו – אך אלה היו "יודעי בינה

לעתים" הם הביאו אתם "בינה" שעיקרה "ראיית ביניים", הכרת

היחסים ההדדיים של אישים ועצמים, ותוצאות פעולתם זה על זה. הכרה זו ניתנה ליששכר

בשעות מנוחתו; היתה זו "דעת בינה", ידיעה

מוחשית, לא חידוד סופיסטי, אלא הבנה מעשית ביחסים

האמיתיים של אישים ועצמים, זו הנקנית לאדם על ידי החכמה האמיתית של התורה.

 (הרש"ר

הירש בראשית מט, טו)

ה"חרב", המחריבה עולם דורשת הרחקה ופיזור

"כלי חמס מכרותיהם" (בראשית מט ה) לשון יונית הוא חרבותיהם. אמר יעקב:

אם יושבין שני שבטים הללו כאחת, מחריבין

את כל העולם אלא הריני מפזרן: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (שם שם ז).

(מדרש אגדת בראשית פרק פג)

"עד" ו"שלל": גם

במלחמה, יש אלימות הכרחית ואלימות מיותרת

"בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל"…

וכל דבר שהוא הכרחי לאדם, דהיינו כדי אכילתו להביא שבר רעבון ביתו, הוא הדבר

הניתן בפנים מאירות ולא יחסר לחמו לעד ולנצח, וכל המותרות שהאדם שואל יותר

מכדי אכילתו לסוף יעזוב לאחרים חילו ויחלק לאחרים ואולי לנושא אלמנתו והוא עצמו משולל

ומרוחק מן אותן המותרות הנתנים לו בערב, לכך נאמר בבוקר

היינו הדבר הניתן לו בפנים מאירות, זה הדבר אשר יאכל כי כדי אכילתו לבד

ניתן לו בפנים מאירות וניתן לו לעד, אע"פ שעד הוא ג"כ לשון שלל,

מכל-מקום הזכירו בלשון עד המורה על הנצחיות ולערב מה שניתן לו בפנים

חשוכות הוא הדבר אשר יחלק לאחרים והוא משולל ממנו, כי יש במשמעות לשון שלל

ענין הסרה כמו 'ונשל הברזל' (דברים יט ה) לשון שלילה והסרה.

וסמך ענין זה ("בבוקר יאכל עד

ולערב יחלק שלל") לברכת 'זאב יטרף' להוכיח גם

את שופטי ישראל שלא יטרפו במלחמה יותר מכדי הצורך, כמו שנאמר: (צפניה ג ג) 'שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבוקר' מאשים אותם הנביא במה

שטרפו יותר מן ההכרחי, על כן קראם זאבי ערב ואמר 'לא גרמו לבוקר' כי לא

בקשו ההכרחי הניתן בבוקר, וכן מאשים את שאול שהיה מן בנימין 'ותעט

אל השלל' (ש"א טו, יט) כי לא זכר ברכת

יעקב לבנימין, אבל באברהם נאמר: (בראשית יד כד) 'בלעדי אשר אכלו

הנערים…' דוקא כדי אכילתם לקח, ולא לחלק להם

שלל מותרי ובזה נשא המשל מן הזאב הטורף לצורך מאכלו ולפעמים הוא טורף

ומשחית ללא תועלת, וזה פירוש יקר.

(כלי יקר בראשית מט, כז)

בין נקמנות וחשדנות לסלחנות

ושלום

'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם'

ומה ראו עתה שפחדו? אלא שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם, ראו שהלך יוסף לברך על אותו

הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו וברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס 'ברוך

המקום שעשה לי נס במקום הזה', וכיון שראו כן, אמרו עכשיו שמת אבינו 'לו ישטמנו יוסף

והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו את יוסף לאמר

אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא ' חפשנו ולא מצאנו שצוה יעקב דבר זה, אלא בא וראה כמה גדול כח השלום שכתב הקדוש ברוך הוא בתורתו על כח

השלום אלו הדברים.

(תנחומא

ויחי סימן יז)

המדרש יודע לספר לנו שמדובר

ביוסף הצדיק שנתכוון לשם שמים, וכאמור בא לקיים את ההלכה שלמד עם אביו, לברך את הברכה

הנהוגה על הנס שנעשה. אף על פי כן אין האחים מצליחים להשתחרר מחשדותיהם, משום שהדעה

הקדומה רבת השנים שהכשילה אותם גם לאחר ההיוועדות, והם אינם מסוגלים לתפוס כיצד תיתכן

מציאות כזו, לפיה ינהג אדם בסלחנות, על מעשה נורא כזה בו נכשלו ביוסף אחיהם.

(מתוך י. ליבוביץ: שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע, עמ' 186)

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי

דָוִד לָמוּת – וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר; אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ

לְאִישׁ… וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה,

אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי

מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם, וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו

וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ

בְּשָׁלֹם שְׁאֹל.

 (מתוך הפטרת ויחי –  מלכים א ב)

דבר זה צריך להאמר לכל הרואים במלכות ישראל את ההגשמה של היעודים האמוניים והמוסריים העילאים. מלכות

ישראל ערך גדול ויקר היא, שהרי פירושה שעם ישראל לא יהיה משועבד לעמים אחרים. אבל

העלאת העצמה השלטונית הגלומה במדינה לרמת ערך עילאי יש בה משום תקלה גדולה מאד.

ויוכיח העימות בין יעקב אבינו, שלא היתה לו שום סמכות

שלטונית ושום עצמה, אבל בסוף ימיו היה חוזה אחרית הימים, ובין דוד המלך, אשר זכה

לשלטון ולעצמה, אבל בסוף ימיו מתגלה כאדם אשר האינטרס השלטוני דוחה בשבילו את כל

היעודים הגדולים. מזה מוסר השכל לכל הדורות, וגם לדורנו.

(מתוך י. ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע עמ' 38)