יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.

וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה

וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד. (בראשית מט, יד-טו)

"יששכר חמור גרם… וירא

מנוחה כי טוב"

יששכר אוהב לעבוד, אולם רק

במידה ובאופן שיש ערך לעבודה בעם ישראל. בעוד יהודה מייצג את שבט המושלים, וזבולון

– את שבט הסוחרים, מייצג יששכר את הגרעין העיקרי של עם ישראל, את החקלאי היהודי.

אין הוא עובד כדי לעבוד ללא הרף ולצבור הון; אשי העם מישראל לא ישעבד את עצמו

לעבודה, הוא יעבוד כדי לזכות במנוחה. הוא יניח לזבולון להרוויח בתוצרתו מיליונים,

אך הוא עצמו יעדיף לשבת בביתו; הוא יודע כי המנוח הנקנית לו בעבודתו העצמאית, היא

היא רכושו הגדול, היא היא חלקו מכל עמלו; שכן המנוחה זוקפת את קומתו של אדם, – ובה

ימצא האדם את עצמו. משום כך – "ויט שכמו לסבול", יניח ליהודה את שרביט

המושלים, ולזבולון – את דגל הסוחרים. לבו לא יימשך אחרי תפארת מלחמה, ולא אחרי

רווח המסחר; הוא מכיר כיבושים אחרים, ואוצרות אחרים, הנקנים ונשמרים רק בשעות

המנוחה. לפיכך זכה דווקא שבט זה לשמור על אוצרות הרוח של האומה. בהתאסף שבטי ישראל

אל דוד אחרי מפלת שאול, באו מכולם אלפים ומאות אלפים. יששכר שלח רק מאתיים, את

ה"ראשים" – השאר נשארו בבית ועבדו – אך אלה היו "יודעי בינה

לעתים" הם הביאו אתם "בינה" שעיקרה "ראיית ביניים", הכרת

היחסים ההדדיים של אישים ועצמים, ותוצאות פעולתם זה על זה. הכרה זו ניתנה ליששכר

בשעות מנוחתו; היתה זו "דעת בינה", ידיעה מוחשית, לא חידוד סופיסטי, אלא

הבנה מעשית ביחסים האמיתיים של אישים ועצמים, זו הנקנית לאדם על ידי החכמה האמיתית

של התורה.

 (הרש"ר הירש בראשית מט, טו)

מוקדש בהוקרה

לזכרה הברוך

של הרבנית אצילת

הנפש

אסתר רוזובסקי

ז"ל

שהלכה לעולמה

בט"ז במרחשוון תשס"ג.

"למה פרשה זו

סתומה"?

פנחס לייזר

רש"י, בעקבות מדרש בראשית רבה (צו, א), מתחיל את פירושו על פרשה זו בהסבר דרשני על מסורת

הכתיבה של פרשה זו, וזו לשונו:

"ויחי

יעקב – למה פרשה

זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת

השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר: שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו." (רש"י בראשית מז , כח)

רש"י בוחר לפרש לא את המילים, אלא את העדר הרווח

בין המילים ובין הפרשיות ורואה ב"סתימות", כלומר בהעדר הרווח בין

הפרשיות, רמז לשני סוגים של סתימות: סתימות העיניים והלב של העם המשועבד לאחר מותו

של יעקב אבינו וסתימת יכולתו של יעקב לגלות את הקץ לבניו.

אין אמנם עדות

מפורשת במקרא להתחלת השעבוד עם מותו של יעקב אבינו, כי הרי רק בתחילת ספר שמות,

אחרי מותו של יוסף, קם מלך חדש על מצרים "אשר לא ידע את יוסף", ולכן יש

להבין אולי את דברי המדרש (ואת פירושו של רש"י המאמץ דברים אלו) בדומה לפירוש

המדרשי אותו מאמץ רש"י בקשר ל"ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם,

ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", כאשר הגלות מתחילה מרגע לידתו של

יצחק. (רש"י

בראשית טו, יג)

רמז נוסף לתחילת השעבוד מוצא

הרב יששכר כץ (בעל

פירוש מתנות כהונה על מדרש רבה) במילה "ויחי" המתחילה פרשה זו , בדומה למדרשים הידועים "אין ויהי אלא

לשון צרה".

פרשנים שונים מתייחסים לקביעה המדרשית שהשעבוד התחיל עם

פטירתו של יעקב (בעלי

התוספות, חזקוני, בעל כלי יקר).

רבי אפרים מלונטשיץ (בעל פ' כלי יקר) אף מדייק

בלשון המדרש ומסביר שהעדר הרווח בין פסוק כז : 'וַיֵּשֶׁב

וַיִּרְבּוּ מְאֹד' לפסוק הראשון בפרשתנו

מלמד אותנו שרק בחייו של יעקב אבינו, ישבו בארץ גושן בשלוה ובשקט ולאחר מכן התחיל

השעבוד. הוא מציג גם שתי אפשרויות: השעבוד לא התחיל בזכותו של יעקב, כל עוד יעקב

היה חי, לעומת האפשרות שהקב"ה קיצר ימיו של יעקב כדי שלא יראה את שעבוד בניו.

מכל מקום, איך שלא נבין את הקשר בין מותו

של יעקב לבין תחילת השעבוד, עלינו להתייחס למה שקורה לעם משועבד: "נסתמו

עיניהם ולבם של ישראל". עם שאיננו חופשי ומשועבד לעם אחר, מאבד את היכולת

לראות ואת היכולת להרגיש. גם העם המשעבד מאבד את יכולתו להרגיש ולראות. העיוורון

ואטימות הלב אינם נופלים על עם או על אדם באופן פתאומי; הם תוצאה של תהליך מתמשך –

השלבים ההתחלתיים אינם מורגשים, אך סופו של התהליך הוא שקיעה במ"ט שערי

טומאה. רבים התהליכים בהיסטוריה של שעבוד עם אחד על ידי עם אחר בצורה הדרגתית

ושקטה; בתחילת התהליך, לא מורגש הדבר לא על ידי העם המשעבד ולא על ידי העם

המשועבד. מי שמתבונן בהיסטוריה של המאה הקודמת ומבקר במוזיאון השואה בוושינגטון

יגלה שגם עליית הנאצים לשלטון גרמה בתחילתו של התהליך לעיוורון שהצליח להרדים את

העם הגרמני, חלק ניכר מיהודי העולם ואת העולם כולו לתקופה די ארוכה, עד שהתחילו

רדיפות גלויות של ממש. השעבוד כנראה מתחיל באטימות הלב והעיניים של המדכא והמדוכא

גם יחד.

איזה קץ ביקש יעקב

לגלות והדבר נסתם ממנו? 

 ייתכן שניתן לפרש את גילוי הקץ בהקשר הזה כסופה של גלות מצרים

ועל פי הבנה זו, מבין יעקב, שהפנים את הבטחת ה' לאברהם אבינו, שירידתו למצרים בגלל

הרעב מסמלת את תחילת גלות מצרים והוא מרגיש צורך, לפני מותו, לצייד את בניו בצוואה

רוחנית הכוללת בשורה של תקווה -אמנם יהיה שעבוד, אבל יש לדבר סוף; רמז לדבר: הבקשה

להיקבר עם אבותיו וגם בקשתו של יוסף שקלט את המסר, בסוף הפרשה (נ, כה): "וַיַּשְׁבַּע

וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה".

יעקב רצה, אם כן, לאפשר לבניו להיתלות

במועד מדויק, כי אולי חשב שמועד מוגדר של שחרור יקל עליהם את עול השעבוד.

לדברי בעל כלי יקר, היה גילוי הקץ מביא לאבדן

התקווה ולביסוסם של בני ישראל בארץ זרה. ייתכן, מאידך גיסא, שהגלות והשעבוד היו

במובן מסוים מבחן לאמונתם ולתקוותם של בני ישראל ולנכונותם להיגאל גם כאשר מועד

הגאולה איננו ברור וידוע מראש.

אמנם, לרוב, בספרות חז"ל "גילוי

הקץ" מתייחס לקץ הימים ממש, לעידן המשיחי, ולכן מתייחסים כאן

רש"י ובעל המדרש ליעקב, אבי עם ישראל בכל הדורות, ולא לדמות המקראית

שע"פ פשוטו של מקרא נפרד מבניו ונכדיו לפני מותו, הרי "יעקב אבינו לא

מת" (בבלי תענית ה, ע"ב), הוא חי בתוכנו.

ואכן יעקב אבינו רצה לגלות

לבניו ולנו את קץ הימים, אבל הדבר נמנע ממנו. לעתים, במצב בו הקץ גלוי ויש לו

"תאריך" מוגדר, קיימת סכנה כי "מידיעה זו ימשך נזק רב שלא יקראו

אותי ולא יבקשו פני הדורות הקודמים ויבקשו לישב ישיבה של קבע בארצות העמים, להיות

להם אחוזה בארצותם כתושבים וכמתייאשים מן הגאולה. על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון

כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ולא יבקשו להיות תושבים בארצות

העמים ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד" (כלי יקר מז, כח).

סכנה זו, המתוארת על ידי ה"כלי יקר" קיימת כאשר עם ישראל נמצא

בגלות, חי בתודעה שהקץ ידוע אבל לא רלוונטי לחייו, ולכן מתבסס בארץ נכר.

קיימת, אבל, סכנה הפוכה מזו

המתוארת על ידי ה"כלי יקר", ויתכן שסכנה זו אקטואלית יותר לעם היושב

בציון בימינו: גילוי הקץ, כלומר פרשנות ההיסטוריה העכשווית במונחים משיחיים, לא זו

בלבד שיש בה ימרה להבין את דרכי ה' הסתומים – והרי זו חוצפא כלפי שמיא – אלא היא

עלולה בנוסף לכך לאטום את הלב ואת העיניים.

יתכן, אם כן, שניתן לדרוש את

שני הפירושים המדרשיים המובאים על ידי רש"י באופן אחר:

כל עוד "יעקב אבינו לא

מת", כלומר כל עוד המצפן המוסרי שלנו (דמות דיוקנו של יעקב שעצר את יוסף

מלחטוא, יעקב המגנה את מעשיהם של שמעון ולוי) חי בתוכנו, איננו משועבדים

וגם איננו משעבדים אחרים. כאשר יעקב מת בתוכנו, נסתמים הלב והעיניים מצרת

השעבוד. צרת השעבוד עלולה להוביל לדחיקת הקץ כמוצא אשלייתי וכתחליף לאמונה מאתגרת

ומחייבת. כמו-כן, עלולה תודעה של קץ הימים לעוות את תפיסת המציאות, את ערך

ההתמודדות היום יומית עם אמונה ותקווה בעולם בלתי נגאל, תוך כדי שאיפה לתיקון עולם

במלכות שדי. במובן זה, מאפשרת לנו פרשה סתומה זו חיים של אתגר ואמונה.

פנחס לייזר, עורך "שבת שלום", הוא פסיכולוג.

בִּנְיָמִין

זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. (בראשית מט, כ ז)

'בנימין

זאב יטרף': זאב

הוא אשר יטרף, ניבא על שיהיו עתידין להיות חטפנין (שופטים כא) 'וחטפתם לכם איש אשתו' בפלגש

בגבעה, ונבא על שאול שיהיה נוצח באויביו סביב, שנאמר (ש"א

יד) 'ושאול לכד המלוכה

וילחם במואב ובאדום וגו' ובכל אשר יפנה ירשיע.'

(רש"י בראשית מט , כז)

"עד" ו"שלל":

גם במלחמה, יש אלימות הכרחית ואלימות מיותרת.

"בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל"…

וכל דבר שהוא הכרחי לאדם, דהיינו כדי אכילתו להביא שבר רעבון ביתו, הוא

הדבר הניתן בפנים מאירות ולא יחסר לחמו לעד ולנצח, וכל המותרות שהאדם שואל יותר

מכדי אכילתו לסוף יעזוב לאחרים חילו ויחלק לאחרים ואולי לנושא אלמנתו והוא עצמו משולל

ומרוחק מן אותן המותרות הנתנים לו בערב, לכך נאמר בבוקר היינו הדבר

הניתן לו בפנים מאירות, זה הדבר אשר יאכל כי כדי אכילתו לבד ניתן לו בפנים

מאירות וניתן לו לעד, אע"פ שעד הוא ג"כ לשון שלל, מכל-מקום הזכירו

בלשון עד המורה על הנצחיות ולערב מה שניתן לו בפנים חשוכות הוא

הדבר אשר יחלק לאחרים והוא משולל ממנו, כי יש במשמעות לשון שלל ענין

הסרה כמו 'ונשל הברזל' (דברים יט ה) לשון שלילה

והסרה.

וסמך ענין זה ("בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל")

לברכת 'זאב יטרף' להוכיח גם את שופטי ישראל שלא יטרפו במלחמה יותר מכדי הצורך,

כמו שנאמר: (צפניה ג ג) 'שופטיה זאבי ערב לא גרמו לבוקר' מאשים

אותם הנביא במה שטרפו יותר מן ההכרחי, על כן קראם זאבי ערב ואמר 'לא גרמו לבוקר'

כי לא בקשו ההכרחי הניתן בבוקר, וכן מאשים את שאול שהיה מן בנימין 'ותעט אל השלל' (ש"א

טו, יט) כי לא זכר ברכת יעקב לבנימין, אבל באברהם נאמר: (בראשית

יד כד) 'בלעדי אשר אכלו הנערים…' דוקא כדי אכילתם לקח, ולא

לחלק להם שלל מותרי ובזה נשא המשל מן הזאב הטורף לצורך מאכלו ולפעמים הוא

טורף ומשחית ללא תועלת, וזה פירוש יקר.

(כלי יקר בראשית מט , כז)

"משום דרכי שלום"

'אביך

צוה' – שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו.

(רש"י בראשית נ , טז)

אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון:

מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: (בראשית נ') 'אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו".

רבי נתן אומר: מצוה, שנאמר: (שמואל א'

ט"ז) 'ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני וגו"

דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש

ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: (בראשית י"ח) 'ואדוני זקן', ולבסוף

כתיב: 'ואני זקנתי.'

(בבלי יבמות סה ע"ב)

אמר רבי שמעון בן

גמליאל: גדול הוא השלום שהכתיב הקב"ה דברים בתורה שלא היו, אלא בשביל השלום,

אלו הן: כשמת יעקב 'ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף' (בראשית נ) מה עשו? הלכו

אצל בלהה ואמרו לה: הכנסי אצל יוסף ואמור לו: 'אביך צוה

לפני מותו כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך' – ומעולם לא צוה יעקב מכל אלו

הדברים כלום, אלא מעצמם אמרו דבר זה, אמר רבי שמעון בן גמליאל: כמה דיו משתפך וכמה

קולמוסין משתברין וכמה עורות אבודים וכמה תינוקין מתרצעין ללמוד דבר שלא היה

בתורה, ראה כמה גדול כח השלום, וכן אתה מוצא בשרה כיון שבאו מלאכי השרת לאברהם

ואמרו לו 'למועד אשוב אליך כעת חיה' (בראשית יח) באותה שעה

'ותצחק שרה בקרבה לאמר: אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן' והקב"ה

לא אמר לאברהם אלא 'למה זה צחקה שרה לאמר: האף אמנם אלד ואני זקנתי' וכל כך

למה? בשביל השלום. ולעולם הבא כשיחזיר הקב"ה את הגליות לירושלים בשלום

מחזירן, שנאמר (תהלים קכב) 'שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך' וכן הוא אומר (ישעיה סו) 'הנני נוטה אליה

כנהר שלום'.

 (תנחומא פרשת צו סימן ז)