וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל
פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ. וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת
הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיִּמְלְאוּ
לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם, כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים, וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ
מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם. (בראשית נ, א-ג)

חניטה – פקפוק באמונה?

ידוע במדרש רבה שהיה תרעומות
על יוסף על זה, עד שאמרו: "למה מת יוסף לפני אחיו? רבי אמר: על שחנט את אביו –
אמר לו הקב"ה: לא הייתי יכול לשמור את צדיקַי?! לא כך אמרתי לו: ' אל תראי
תולעת יעקב' אל תראי תולעת את יעקב?".

אכן יש להבין דעתו של יוסף;
וכי היה סבור שאברהם ויצחק שלא נחנטו, שלטה בהם רמה ותולעה חס ושלום? ונראה…
שהקפיד אביו שלא יהא נקבר לשעה במצרים, דאם כן היה הכרח לקחת האדמה כתפוסת המת,
ומזה הבין יוסף שאין אביו מקפיד לקברהו תיכף ומיד אחר המיתה, אלא שיהא יכול להלינו
הרבה בלי קבורה וכאשר עשה יוסף מפני כבודו של מת ומשום כך חשש יוסף לאביו שלא
יתקלקל ח"ו בשכבו על המיטה, ולא כאברהם ויצחק שהגיעו לקבורה מיד, והיה סגולת
המקום במערת המכפלה גם כן מסייע לזה, אבל הקב"ה הקפיד על זה שבוודאי היה
הצדיק נשמר בכל אופן גם על המיטה.

(העמק דבר שם, שם)

ישראל- מתי
נהיינו לעם? או – מה עושה אותנו לעם?

עמוס
ישראל-פליסהואור¹

עם סיום ספר בראשית אנו חווים/חוות
מעבר מרתק ממשפחה מורחבת ל'עם'. אני מזמין אתכם/ן לבדוק יחד איתי את הקריטריונים
השונים המוצעים בתנ"ך למעבר זה.

 בפרשת השבוע אנו שומעים מיעקב שה' יתנו 'לקהל עמים' ושנכדו
'יהיה-לעם' (מח, ד וגם יט, לשון
עתיד). בפרשת
הברכות נאמר: 'כל אלה שבטי ישראל שנים עשר' (מט, כח) – שבטים ולא יחידים; אבל עוד לא עם. באיזה שלב
נהיו בני ישראל לעם? מה מגדיר אותם (ואותנו) כעם?

א. השקפת המקרא על לאומיות – כללי

השימוש הראשון במונח עם
במקרא הוא: 'הן עם אחד ושפה אחת לכולם' (יא, ו). לקריטריון אחדות השפה ניתן להוסיף על פי האמור באותה פרשה שלושה
קריטריונים קלאסיים: מוצא אֶתּני, שפה וטריטוריה – 'אלה בני-שם למשפחתם ללשנתם,
בארצתם לגויהם' (י, לא וכן רא(נ)ה
פרק י, ה/כ/לב; יא, א – אחדות המטרה?).

ב. הולדת ישראל כעם – במצרים

הראשון שכינה את משפחת יעקב 'עם'
הוא פרעה (שמ' א, ט). המוטיבציה לתיאורם כעם היא כנראה
מעבר של סף דמוגרפי – 'הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו' (וראי/ה פסוק ז שם). אותו קריטריון מוצע גם בתיאור
ההיסטורי המושם בפי מביא הביכורים: 'וירד מצרימה … במתי מעט ויהי-שם לגוי
גדול עצום ורב' (דב' כו,
ה). אמנם, יתכן
ש'גוי' מתאר קבוצה גדולה (כמו
'עם רב', ברא' נ, כ: במ' כא, ו: דב' ב, י: ב, כא), אבל הקריטריון משתלב בתפיסה המקראית
שהבטחת הא-ל לאבות היא לעשותם 'גוי גדול' (בר' יב, ב: יז, ד/כ: יח, יח: לה, יא) – קריטריון הכמות.

בדברי ה' בני ישראל נקראים
לראשונה עם בהיותם במצרים, ככתוב: 'ויאמר ה'…הוצא
את עמי בני-ישראל ממצרים' (שמ'
ג, י). גם
במסגרת ראיה היסטורית נאמר: 'הנסה אלהים לקחת לו גוי מקרב גוי' (דב' ד, לד) – במצרים הם כבר היו עם, או שמא
מעשה ההוצאה עשאתם לגוי? (כמו
בלידת תינוק – 'משננער ממעי אמו').

ג. היווצרותו של עם – האפשרות להתחלה
מוקדמת

האם באמת מצרים היא ההתחלה?
האם הכמות היא הקובעת? נעיין שוב בבראשית. בפרק לד אנו מוצאים שתי ראיות למחצה
שהנפשות הפועלות או/ו הכתוב מתייחסים למשפחת יעקב כאל יותר ממשפחה גרידא: (1)
התגובה (שבאופן כללי הינה מאוד לא רגישה לנפגעת) כי 'נבלה עשה בישראל לשכב
את-בת-יעקב', ו- (2) דברי שכם וחמור לבני עירם כי רק אם ימולו יסכימו בני יעקב
'להיות לעם אחד', מוכיחים כי הפשע נתפס (לא כאישי, ואף לא באופן מוגבל כבעיה
בין גברים כפי שהיא נתפסת לרוב במקרא, אלא) כבעיה לאומית (תרגום יונתן בן עוזיאל מדגיש זאת). בכמה מקומות נוספים הכתוב משתמש במונח הזה לתיאור
משפחת יעקב, למשל; 'הוא וכל העם אשר איתו' (לה, ו: כן ראי/ה לב, ח; נ, כ: אולי גם מו, ח כשישראל משמש
כעין שם משפחה או תיאור כולל שאיננו אישי).

נדמה לי שהכתוב כפי שהוא
לפנינו (וייס, המקרא כדמותו) מציע לנו אופציה של לאומיות
ללא תלות בכמות. הכתוב בדברים מקדם תפיסה דומה: 'לא מרֻבּכם מכל-העמים חשק ה' בכם
ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים' (דב'
ז, ז). מהו התוכן
הפוזיטיבי של לאומיות זו? תרבות? דת? שאיפות? בברכת הא-ל ליעקב למשל, הוצבו
קריטריונים רחבים: דמוגרפיה, טריטוריה ואוטונומיה (בראשית לה, ט-יב) אך אלה (עוד) לא נתקיימו.

ד. דברים – גישת ההיווצרות המאוחרת

בספר דברים יש תשובה מפורשת
ושונה לשאלת תיארוך הפיכת ישראל לעם: 'שמע ישראל: היום הזה נהיית לעם לה'
אלהיך' (דב' כז, ט): וכן 'אתם ניצבים היום… לעברך בברית …למען הקים-אתך היום לו לעם והוא
יהיה-לך לאלהים' (כט, ט-יב). וכדאי לדייק, לא מדובר על
קניית עם קיים להיות לה' לעם ועל היווצרות יחס בין ה' לעמו, אלא להוויה והקמה
של עם, מתוך הברית עם הא-ל. היום בו מדובר הוא יום הברית בעבר הירדן. מה בברית זה
מכונן את הלאומיות? הברית שמכירה בעם כיישות משפטית? החוויה הדתית? ההתגלות
האלוהית? הדת המשותפת או אולי מספיקה תרבות מיוחדת ומייחדת?

ההקשר מציג אפשרות נוספת.
הברית נכרתת מתוך ציפיה לכניסה לארץ, לשטח המוקצה על ידי הא-ל לעמו.ייתכן וגם להיבט
הטריטוריאלי חשיבות בהגדרת העם בספר דברים (כמו בריכוז הפולחן ובמאפיינים נוספים).

ה. בין
מצרים לסיני

התזמון בספר דברים סותר את
האמור בספרים הקודמים. למעשה, משמות פרק ג' ואילך הכתוב מתיחס לבני ישראל לא רק כעם
אלא כעם ה' (ראה שמ'
ג, ז: ד, לא: ה, א: ח, יט: טו, יג/טז: במ' יא, כט: יז, ו). גם עמי הסביבה שותפים לראייתם כעם
כבר במצרים: 'הנה עם יצא ממצרים' (במ'
כב, ה). המעבר
מהיותם עם להיותם עם ה' מוסברת לא בברית אלא בקנין – 'עד-יעבר עמך ה' עד-יעבר עם-זו
קנית' (שמ' טו, טז). אבל מטרת יציאת מצרים היא
להיות לא-לוהים לעם (שמ' ו, ו) דרך ברית סיני ועל ידי זה
להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש (יט, ו).
מכיוון שיש כאן כעין קנין על תנאי, יתכן כי קריאת בני ישראל 'עם' עוד במצרים באה
מתוך ציפיה למעמד מכונן זה שהוא הוא המשלים את מעשה הקנין.

 ו. לאומיות וטריטוריה

מגילת
העצמאות פותחת ואומרת כי 'בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית,
הדתית והמדינית…'. פרנץ רוזנצווייג, בספרו נהריים (מוסד ביאליק, 1978, 64 והלאה), סובר אחרת: היווצרות העם וחלק ניכר מעיצוב דמותו הרוחנית
והדתית (מצרים, מתן תורה, הלכה ועוד) לא קרו בארץ. יותר מכך, העם היהודי מתייחד
בכך שהסיפור המכונן – והההיסטוריה הרשמית – שלו איננה ממקמת את 'ערש מולדתו'
בארצו!! לתובנה זו השלכות רבות, אך אין בה כדי לנתק את הקשר שבין הטריטוריה
וזהותנו הלאומית, אלא רק לשנותה.

 פרופ' חיים גנז מציע תפקיד אחר לטריטוריה בזהות הלאומית: התפקיד
אותה משחקת הטריטוריה בהיסטוריה של העם הוא ההופך את הטריטוריה לחלק מזהותו
ומעצמיותו. במובן זה, ארץ ישראל היא ללא ספק חלק מזהותנו הלאומית. לתפישות שונות
אלו של מרכיב הטריטוריה בזהות הלאומית משמעויות רבות, בין השאר לסוגיית טענת
הבעלות על הארץ ("זכויות
היסטוריות", משפטים כא, תשנ"ב).

ז. בין עם לאדם

תרבוית מאנישות עמים בדרכים
רבות. בתורה אנו מוצאים תיאורים שונים בצמוד למילה 'עם' – 'עם הארץ' (כג,ז – מושג חיובי במקורו, ההופך באופן מרתק לתיאור יחיד בור
ובזוי), 'עם קשה-עורף' (שמות לב,
ט: לג, ג), 'עם
ה" (במדבר יא, כט: יז, ו), 'גוי קדוש' (שמות יט, ו: דברים' ז, ו: כו, יט) ו- 'עם לבדד ישכון' (במדבר כג, ט). העם יכול לפעול ולהיות מושא פעולה.
העם יכול לקום כארי (במדבר כג,
כד) לחוות
התגלות אלוהית (שמות כ, טז) לחטוא ולהיטהר לפני ה' (ויקרא טז) ולהיגאל על ידי הא-ל.

 גם על האדם ניתן לשאול: איך ומתי נהיה אדם יישות עצמאית, ומה
מכונן אותה או אותו כאדם? תורשה או תרבות? מאיזה גיל יושבים 'שבעה' על ילד?

 נדמה שמכיוון שכבר נוצרנו, הן כבני ובנות אדם והן כעם, כדאי לשאול:
האם קיומנו תלוי בקטגוריות שמכוננות אותנו ומהותנו מוגבלת על ידן, או שמא קיומנו
מאפשר ואף דורש דיון מתמיד במי אנחנו ומה אנו רוצות ורוצים להיות.

1. ירושלים,
aisrael@idc.ac.il. תודה לשי לביא ולאסתר ישראל על ההערות. למותר לציין…

עמוס
ישראל-פליסהואור פעיל במחלקה החינוכית במרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות אונס ותקיפה
מינית בירושלים.

"שמעון ולוי
אחים…ארור אפם כי עז…אחלקם ביעקב אפיצם בישראל"

"יעקב": דמות עם ישראל בגלות, תוך
השפלה ורדיפות.

"ישראל": דמות עמם ישראל בנצחונו שזכה
בו מידי הא-ל.

הסכנה הנשקפת לכלל מעברת זעמם של
שמעון ולוי קיימת רק בזמן הפריחה של העם, בשעה שהוא מהווה ציבור חזק, העלול
בנקל להימשך אחרי השפעת שני שבטים מלוכדים, המלאים הכרת כוחם, ורגש הכלל בוער
בקרבם.

לפיכך: בישראל – אפיצם, במדינה
היהודית הפורחת יהיו מפוזרים. וכך היה: לוי לא נטל חלק בארץ, וקיומו היה
תלוי במעשר, ברצונו הטוב של כל יחיד. הן מעשרות ישראל – בניגוד למעשרות שניתנו
לאחר מכן וניתנים עד היום לכומר, להבדיל, ולבעל האחוזה – היו "ממון שאין לו
תובעים". בעל האדמה היה אמנם מחוייב להרימם, אך שום בן-לוי לא היתה עליהם
זכות ישירה…

נחלת שמעון היתה מובלעת בנחלת
יהודה, והוא היה תלוי כולו בשבט חזק זה. וכל היתה השפעתם המדינית של שמעון ולוי
משותקת כולה בשעת הפריחה.

אולם בגלות, כאשר לחץ
הגורל מדכא את הכל, והאומה עצמה מפוזרת, אז קרובה הסכנה, שכל הכרה עצמית תאבד,
והלחץ ימית כל כוח רוחני. לפיכך "אחלקם ביעקב" יוכל גם היהודי הנודד
כרוכל להביט בגאווה על הפרחח האירופי, ואילו הוא, שהושפל עד עפר וזורה בין הגויים,
ישמור על הכרתו העצמית ועל רגש הכלל. הפצת שמעון ולוי במדינה היהודית הביאה
בעקבותיה את חלוקתם בגלות, – צדקה עשה עמנו הקב"ה שבכל מקומות פיזורינו היו
בינינו גם בני שמעון ולוי.

(מתוך פירוש הרש"ר הירש
על בראשית מ"ט, ז)

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי
דָוִד לָמוּת – וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר; אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ
כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ. … וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ
אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי
צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם
וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם, וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ
אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ
וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל. (מתוך הפטרת ויחי – מלכים א ב)

דבר זה צריך להאמר לכל הרואים
במלכות ישראל את ההגשמה של היעודים האמוניים והמוסריים העילאים. מלכות ישראל ערך
גדול ויקר היא, שהרי פירושה שעם ישראל לא יהיה משועבד לעמים אחרים. אבל העלאת
העצמה השלטונית הגלומה במדינה לרמת ערך עילאי יש בה משום תקלה גדולה מאד. ויוכיח
העימות בין יעקב אבינו, שלא היתה לו שום סמכות שלטונית ושום עצמה, אבל בסוף ימיו
היה חוזה אחרית הימים, ובין דוד המלך, אשר זכה לשלטון ולעצמה, אבל בסוף ימיו מתגלה
כאדם אשר האינטרס השלטוני דוחה בשבילו את כל היעודים הגדולים. מזה מוסר השכל לכל
הדורות, וגם לדורנו.

(מתוך י. ליבוביץ: הערות
לפרשיות השבוע עמ' 38)