"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב .."

(בראשית מ"ו, ב)

שמע יעקב על יוסף שהוא חי והיה מהרהר בלבו ואומר: איך אעזוב ארץ אבותי וארץ מולדתי ואת ארץ ששכינתו של הקב"ה בקרבה ואלך אל ארץ טמאה לתוך העבדים בני חם בארץ שאין יראת שמים ביניהם? אמר לו הקב"ה: יעקב, אל תירא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך, ושמע יעקב את הדבר הזה ולקח את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ובנות בניו.

(פרקי דרבי אליעזר פרק לח)

… אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (צד ה), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק, שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו. ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפילה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן.

(רמב"ן בראשית מו, א)

בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו

גילי זיוון

בדבריי הבאים אני מבקשת לבחון את רגע חשיפת זהותו של יוסף נוכח אחיו, אותו רגע שהכתוב קורא לו: "בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו" (בראשית, מה, ב).  

קריאה מדוקדקת מעלה שלושה סיפורים שונים של גיבורי האירוע, שהם שלוש פרשנויות שונות למציאות. לאחי יוסף יש את הסיפור שלהם, ליעקב היה כל השנים סיפור משלו, דומה ושונה מזה שהחזיקו בו בניו, ועתה מציע יוסף קריאה שלישית של המציאות.

הבה נסתכל בראשונה על אחי יוסף. אנו, הקוראים, התרגלנו לכך שיוסף חי, ליווינו אותו מפרק לז' וברור לנו שמאחורי המשנה למלך  ניצב יוסף. הלוא הוא הנער שנזרק לבור ונמכר לעבדות, התגלגל עד לבית האסורים ועלה לגדולה בפתרון החלומות וגיבוש פרוגראמה כלכלית מחושבת להצלת האימפריה המצרית. אך מה חשבו האחים כל העת? אני מניחה שהם חשבו שיוסף מת. הם לא האמינו שהילד המפונק שרד יום אחד בממלכה הזרה שאינה מפורסמת בהטבת תנאי עבדיה.

ואכן, בפרק הקודם לרגע הגילוי, בנאומו הנרגש של יהודה ליוסף הוא אומר: "אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת-עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב  אוֹ אָח, וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן  וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ" (שם, מד, פס' יט-כ). כלומר הם לא האמינו שיוסף שבמו ידיהם מכרוהו, שרד את תלאות הדרך, ואח"כ את התעמרות אדונו. 'הוא בטח כבר איננו בחיים' חשבו האחים. ייתכן שהצעתו של יהודה ליד בורו של יוסף לפני שנים "מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ אֶת-דָּמוֹ.  לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא" (שם, לז, פס' כו-כז) רומזת לתפיסה ש"ְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ", 'אבל ידם של אחרים (ישמעאלים, מדיינים או מצרים) איננה באחריותנו … שיעשו הם את המלאכה המלוכלכת'.

ויעקב – במה הוא האמין? אם נדייק נראה שכאשר הם מצטטים את דברי האב הם אומרים בשמו: "וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף! וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה". כלומר האב מעולם לא אמר במפורש שיוסף מת. הוא 'יצא מאִתו' ולא שב. 'אמנם זעקתי נוכח הכותונת הטבולה בדם "טָרֹף טֹרָף" ' – חושב בליבו האב  –  'אך מי יודע?  לא ראיתי אותו מאז אותו יום מר ונמהר כששלחתי אותו לשאול בשלום אחיו הרועים. אולי, אולי, …'

נתעכב עוד רגע על מצבו של יעקב. בפרק לז, מתוארת תגובת יעקב למראה כְּתֹנֶת הַפַּסִּים של בנו האהוב המגואלת בדם: "וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף. וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו; וַיִּתְאַבֵּל עַל-בְּנוֹ, יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וַיֹּאמֶר, כִּי-אֵרֵד אֶל-בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה" (שם, פס' לג – לה).

מדוע מדגיש הכתוב כי יעקב מאן להתנחם?  מה מקור הסירוב האקטיבי לנחמה? מסביר רש"י בעקבות המדרש: "אין אדם יכול לקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזרה שישתכח מן הלב ולא על החי."

הרב יונתן זקס מסביר את דברי רש"י ואומר: "יעקב מסרב להתנחם כי לא איבד את תקוותו שעוד יוסף חי. מצבו של יעקב מזכיר את מצבם הנורא של הורי חיילים נעדרים. הם אינם יכולים לעבור את השלבים הנורמליים של האבל מפני שאינם יכולים לוותר על האפשרות שיקירם הנעדר עשוי להימצא. אבלם המתמשך הוא סוג של נאמנות; הוויתור, ההתנחמות, ההשלמה עם האובדן, הם בעיניהם בגידה. במקרים האלה, הסירוב להתנחם הוא סירוב לוותר על התקווה" (https://aish.co.il/501387721/). בימים אלו דומה שאין צורך בהסבר נוסף למציאות המורכבת הזו. הפסיכולוגית פאולין בוס (1999 1977 , (Boss טבעה את המושג "אובדן עמום", או אובדן מעורפל" על מצבים בהם האובדן קיים ולא קיים. במצב של אובדן עמום, אין אנו יודעים אם לאחוז במה שאבד או להרפות ממנו. להרפות ממנו פרושו לאבד אותו, וכשמדובר על אדם שאנו אוהבים  זו בחירה קשה ונוראית. לכן מצבם של הורי נעדרים וחטופים הוא מצב אמביוולנטי שאיננו נותן מנוחה, והוא מגלם בתוכו אובדן יחד עם תקווה מתמדת.

האחים, בניגוד לאב שתמיד החזיק בשביב תקווה בליבו, כבר מזה זמן מאשימים את עצמם במותו של יוסף. ולכן תגובתם כה קשה: "וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ". המקרא מסביר ששתיקתם נבעה מפחד ("כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו") וניתן להבין זאת בשתי צורות. הסיבה העמוקה והראשונית היא ההפתעה. הבהלה בראותם את המת חי. הם לא מצליחים לעכל את השינוי הגדול בסיפור שסיפרו לעצמם פעמים כה רבות בחלוף השנים. ואז – כשהאסימון נופל, קמה לה לפתע הבהלה מ'ההרוג החי' ותחושת האשמה שאין דרך להרגיעה פורסת כנפיה ומאפילה על כל המעמד המרגש.

ויוסף? יוסף בתובנה אנושית רגישה (בניגוד מוחלט לחוסר רגישותו שהכרנו בפרק לז') מבקש מהם לראות את הסיפור מכיוון חדש, כמו מטפל בשיטת הטיפול הנרטיבי הוא אומר להם: 'סיפור הניסיון לרצח והמכירה זה רק סיפור אחד אפשרי, יש גם סיפור אחר. סיפורו של מי שמושך בחוטים: "אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה.  כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם".

ברגע זה השינוי העמוק שעבר יוסף (מהבור ועד ארמון פרעה) נפגש עם השינוי שעברו האחים (במסעם לשבור אוכל) והוא מאפשר להם לאמץ קריאה חדשה, תרפויטית של העבר שאולי תכונן עתיד משותף טוב יותר. 

בספרה "לשם שינוי” שיצא בשנת 2017, מתארת רעיה יואלי ז"ל, את השיטה הייחודית שפיתחה להתמודדות עם אתגרים לשינוי הקריירה באמצע החיים, על-ידי התבוננות בנרטיב האישי. 

"הגישה הנרטיבית רואה את סיפור החיים כיצירה, שבאמצעותה ניתן לכנס את מכלול האירועים שהתרחשו בחיינו לכדי סיפור וכך להעניק להם משמעות" מסבירה רעיה יואלי. ומדגישה: "עיקרון מרכזי בגישה הנרטיבית של מייקל ווייט ודיוויד אפסטון (1999) הוא כי לאדם חופש בחירה באשר למשמעות שהוא מעניק לאירועים שבחייו. כך למשל, האדם יכול להעניק לסיפור חייו גוון אופטימי בה במידה שהוא יכול לספר סיפור של כישלון. באפשרותנו לחולל שינוי משמעותי בחיינו באמצעות שינוי האופן בו ניצור את סיפור חיינו. לפיכך, השפה אינה רק כלי לתיאור המציאות, אלא היא עצמה יוצרת מציאות. הסיפור הוא האמצעי שבעזרתו אנו בונים את זהותנו העצמית. הסיפור משתנה עם השנים ביחס להקשרי זמן ומרחב שבהם הוא מסופר וביחס לאינטראקציה שנבנית בעת יצירת הסיפור".

https://rayayoeli6.wixsite.com/raya/about-the-method

יוסף, הציע מִסגור חדש לסיפור הנורא של התעללות האחים בו, ואפשר להם להישיר מבט אליו ולהתפלל יחד לשיקום היחסים וריפוי המשפחה הכאובה.

מי ייתן וגם משפחות החטופים והחטופות תוכלנה להישיר מבט אל יקיריהם ולחבקם בקרוב!

ד"ר גילי זיוון (מבצרי) – חברת קיבוץ סעד, חברת סגל בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית ובמרכז מנדל בנגב.

פרשנות חדשה מאפשרת מקום חדש

בפרשת השבוע המרגשת מגיע סיפור יוסף לפתרון, וכמו בכל קתרזיס טוב, מופיע בכי שוב ושוב. רבות חשבתי על יוסף, שמצליח בפרשה הנוכחית לעשות ריפריימינג לסיפור חייו. לעבור מעמדת קורבן, כמו בסיום שירה של לאה גולדברג, "כתונת פסים":

עוֹלָמְךָ הַצָּלוּל יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים
עֵת יִגַּע בְּלִבּוֹ שֶׁל עוֹלָם מְאֻבָּן –
כִּי אָבִיךָ הִלְבִּישׁ אוֹתְךָ כְּתֹנֶת פַּסִּים,
יַקְרִיבוּךָ אַחֶיךָ קָרְבָּן.

 אל עמדה אמיצה ונועזת, שבוראת פרשנות חדשה:

וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃ וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכׇל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכׇל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

אני חושבת לעצמי כעת שאולי האפשרות של יוסף לנוע אל פרשנות מחודשת, כרוכה בהזדמנות לשמוע את סיפור חייו כעד, להאזין ליהודה שמגולל את סיפור המשפחה, ופתאום למצוא מקום חדש עבור עצמו.

זו כנראה המשימה המקודשת שממתינה לכל אחד ואחת מאיתנו. האפשרות להביט אחורה לא בזעם, לא כקורבן של נסיבות אומללות, לא בנקמה, אלא כמסע מכוון מלמעלה, שאפשר למצוא בו גם חיים חדשים. מחיה. מזון לנפש להתפרנס מתוכו ולהתמקם מחדש בסיפור חיינו אנו.

(אפרת ביגמן מהאתר 'אוכל נפש')

אשר ראינו צרת נפשו

…חשבו להם האכזריות לעונש גדול יותר מן המכירה, כי היה אחיהם בשרם מתחנן ומתנפל לפניהם ולא ירחמו, והכתוב לא סיפר זה שם, או מפני שהדבר ידוע בטבע כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממות, או שירצה הכתוב לקצר בסורחנם, או מדרך הכתובים שמקצרים במקום אחד ומאריכים בו במקום אחר.

והנה ראובן ענה להם שכבר אמרתי אליכם בשעת מעשה שלא תחטאו בו כי ילד הוא, ומפני נערותו חטא לכם, וראוי לכם להעביר על חטאות נעוריו, ועתה גם דמו, עם האכזריות אשר אתם אומרים, הנה נדרש. או יהיה פירוש גם דמו, אף על פי שלא הרגתם אותו ידרוש השם מכם דמו, ונחשב לכם כאילו שפכתם דמו בהיותו נמכר לעבד עולם, כי יתכן שמת בעבור היותו ילד שעשועים ולא ניסה לעבוד. ורבותינו דרשו (ב"ר צ"א ח') דמו ודם הזקן.

(פרוש רמב"ן לבראשית מב,כא)

גלוי ולא מוכר

כשאחיו של יוסף יורדים מצרימה ועומדים מולו, הם אינם מזהים את אחיהם. אולי משום שהתבגר, ואולי משום שאינם יכולים לראות אותו בתפקידו החדש: לא אחיהם הקטן ובעל החלומות, אלא המשנה למלך מצרים. התפישה המוקדמת  שיש להם על אודות אחיהם הקטן מונעת מהם לראות אותו כפי שהוא באמת, אף שהוא נמצא במקום הגלוי ביותר. הם אינם יכולים לראות את הבלתי אפשרי – האח הקטן הוא המשנה למלך מצרים.

(מוטי פוגל מתוך ספרו 'לא ממואר' בהוצאת אפרסמון)