וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי

וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם

 וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ.

(בראשית מ"ה, י"ח)

זֹאת עֲשׂוּ, וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וגו' אֶת טוּב (בראשית מה, יז יח), זֶה גְּרִיס שֶׁל פּוֹל שֶׁהוּא עַל עִיקַת נֶפֶשׁ (בראשית מה, כב כג).

(בראשית רבה צ״ד:ב׳)

במדרש (ב"ר פצ"ד ב') ואתנה לכם את כל טוב וכו' (בראשית מה יח). זהו גריס של פול, שהן על עגמת נפש, עכ"ל. הוא מין ממיני הקטניות שמסירה את הדאגה של נפש. ונראה דדייק לה מריבוי א"ת, על כן פירשו דהכוונה על הנפש, כי טו"ב באלפא ביתא דא"ת ב"ש, נפ"ש. וז"ש "את "טוב שנחלף בא"ת. וכוונת פרעה היה באפשר שיהיו עוד ת"ל שנה במצרים מנין נפ"ש.

(אגרא דכלה, ויגש ל״ב)

משמעות המילה חֵלֶב – מובחר, משובח ושמן. וכמו שאמר פרעה ליוסף בעת שביקש שיביא את יעקב אביו ואת אחיו למצרים: "וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ" (בראשית מה, יח). וכמו שנאמר על הבל שהביא קרבן ממבחר צאנו: "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (שם ד, ד). וכן במתן תרומה לכהן, נצטווינו להפריש את החלק הטוב שבפירות, שנאמר (במדבר יח, ל): "בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ".

(פניני הלכה, כשרות כ״א:ב׳:ג׳)

"מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" (בראשית מז, ט)

נַחֵם אילן

בפרשת ויגש הגיע יעקב אל התחנה האחרונה בחייו. במילים ספורות כדרכו, בלשון דחוסה, רמז הכתוב לצומת החלטה אסטרטגי שחצה יעקב במהלך הפרשה ולארבע חוויות מעצבות שחווה. הבה נעיין בהן אחת לאחת.

א. כששבו בניו ממסעם השני למצרים התבשר בבשורה המרגשת ש"עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (מה, כו). הלשון הרזה של המקרא רק רומזת לסערה הנפשית שהתחוללה בו: "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם… וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (כו-כז) ומאתגרת את הקורא לעצור, לחשוב על מה שדחוס במילים הללו ועל מה שמשתמע מהן, ובתהליך איטי המותנה בקשב פנימי עמוק להשלים את שהשמיט הכתוב. אחרי שחזר ארצה מעשרים שנות גלות במרחק מאות קילומטרים מבית הוריו קיווה יעקב ששוב לא ייאלץ לעזוב את ארצו, והנה התברר לו שאין אלה פני הדברים. הוא נענה להזמנה של יוסף ויצא מיד בדרכו מצרימה.

ב. לקראת ערב הגיעו לבאר שבע. כששאר בני המשפחה נמו את שנתם בחניון הלילה טרדו המחשבות את יעקב. האומנם זה המהלך המתבקש? הראוי? האם הוא לרצון ה'? ומה יהיו מחיריו? האם ההיענות הספונטנית נבעה רק מהמיית הלב או שנשענה גם על אדני ההיגיון? והאמונה? יעקב התלבט, התייסר בשאלות הללו, התקשה להכריע, ולכן אז נגלה אליו אלוהיו "בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה" (מו, ב). כשם שאין צורך להעניק תרומה לעשיר, כך אין צורך לומר "אל תפחד" למי שממילא אינו פוחד; ואם ה' אמר לו בתחילת התגלותו "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (מו, ג), משמע שחששות כבדים ניקרו בליבו של יעקב. באותו מעמד התברר לו ששוב לא יחזור ארצה בעודו חי. הירידה למצרים כרוכה אפוא במפגש עם בנו אהובו ובה בעת בפרידה סופית ממולדתו ומן הנופים שהיו נוף ילדותו ובגרותו וזקנתו. לאמיתו של דבר זו עקירה, ואין לדעת כמה זמן תארך. ברור מה הם מחיריה, אך אין לדעת מה יהיו רווחיה המיידיים והמתמשכים, אם בכלל.

ג. המקרא כדרכו ממעט מאוד בהבעת רגשות, וכך נהג גם כשתיאר את המפגש בין האב לבנו: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה, וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד" (מו, כט). זה היה רגע שיא לשניהם, אולם רגע שיא, גם אם נמשך זמן מה, מגיע אל סופו, ואז התרחשה "נפילת מתח" מתבקשת אצל יעקב, שהכריז "אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" (מו, ל). יעקב הכיר באופן מפוכח ומעורר השתאות כי תמו יעדיו בחיים. לְמַה יחתור? פסגת חלומותיו התממשה, ומעתה לפניו ימים של חולין, אולי ימים של סתם.

ד. דווקא ימים שכאלה מאפשרים לערוך חשבון נפש לא רק בטווח הקצר, המיידי, אלא לסקור ממרום חייו את האירועים המרכזים שעיצבו אותו ושהתוו את מסלולי חייו. כך יכול היה לתת את הדעת על מעשה הרמייה שנהג באחיו בצעירותו, ועל יחסי האישות המורכבים והטעונים שהיו לו עם שתי נשותיו, לאה ורחל, שרק קולות קלושים ועמומים מעוצמת הכאב והתסכול שנספגו בהם מהדהדים משמות בניהן וממעט חילופי הדברים בינן לבינו בפרשת ויצא. לכל אלה יש להוסיף את הסיפור הנורא על מה שעשה שכם בדינה ועל מה שגמלו שמעון ולוי לכל בני שכם. ומה על השנאה והקנאה שפרצו בתחילת פרשת וישב? רק אנו יודעים עליהן? רק השונאים והשנוא? רק המקנאים וזה שקינאו בו? יעקב לא חש במאום? והאם הכיר בטעותו הקריטית כשהפגין את אהבתו היתירה ליוסף? ומה על כאב הלב וייסורי הנפש שבאו בעקבות היעלמותו משהלך במצוות אביו למעלה ממאה קילומטרים (מחברון דרך שכם אל עמק דותן) לראות מה שלום אחיו.

ה. אין פלא אפוא שכמענה לשאלת פרעה "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ?" (מז, ח) השיב יעקב תשובה מורכבת, שספק אם לה כיוון פרעה בשאלתו: "יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה; מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם" (מז, ט). התשובה הישירה הסתיימה בתום שש המילים הראשונות, שהן פחות משליש מכלל דברי יעקב. עיקרם היה השוואה כמותית ואיכותית לאבותיו, וממנה נבעה מסקנה כואבת ואמיצה – "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי". ההישגים האישיים – החומריים, הרוחניים והנפשיים – התגמדו לנוכח הסבל, התסכול, הכאב, ההחמצות והטעויות. וכיצד הגיב פרעה? לא היו מילים בפיו. בפסוק התוכף נאמר "וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה, וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה" (מז, י). לפחות מבחינת העיצוב הספרותי של המפגש בין פרעה ליעקב, היינו מן ההיבט הפסיכולוגי, השתררה דממה מעיקה, עכורה, מביכה, בין תשובת יעקב לברכתו.

ו. האומנם טעה יעקב בהערכתו? קריאה כנה ואמיצה בתורה מעוררת למחשבה שצדק בדבריו. אבני הדרך שציינתי לפני כן מסמנות חוויות, אירועים ותהליכים קשים, בעייתיים ומתסכלים. שמא דווקא המילים הכואבות הללו – "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי" – היו רגע מכונן בחיי יעקב ובהתלטשות תודעתו. מכוח שאלתו של פרעה ניסח לעצמו בשש מילים את תמצית הלקח שהפיק ממעשיו וממחדליו עד כה. יעקב הפגין ברגע ההוא חוסן נפשי נדיר באיכותו – צלול, מדויק, כן. יכולתו להעריך את תוכן חייו ואת איכותם בצורה כה נוקבת היא גילוי נעלה של מודעות עצמית, של שליטה עצמית, של ביקורתיות מזוככת, של יושר ושל אומץ. יעקב שרימה בצעירותו היה לאדם ישר בזקנתו.

פרופ' נחם אילן

"ולא יכול יוסף להתאפק"; מרוב רחמים או מסיבות אחרות?

'ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים' – לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין בהודעו להם.

(רש"י בראשית מה, א)

'ולא יכול" – כיוון שהזכיר כמה פעמים רעת אביו שימצאנו, נכמרו רחמיו עליו ולא יחזיק עצמו מלבכות, ובעבור כל הנצבים קרא 'הוציאו כל איש מעלי'.

(רד"ק שם, שם)

רצונו לומר כי רצה להתאפק ולהביא את יעקב לקיים 'השמש והירח… משתחווים לי' ולא היה לו לרחם עליהם כאשר לא שמעו בהתחננו אליהם, אך שלא היה נאות לפני האנשים הנצבים שלא ידעו כל המאורע והיה נראה כאכזר וכלב בליעל בלתי חונן. ולא היה יכול להתאפק בסיבת כל הנצבים עליו.

(משך חכמה שם, שם)

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?… מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף: שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם, רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד. וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ.

(בראשית מה)

הגלות כאילוץ נסיבתי או כגורם מעצב?

ואמר פן תורש אתה וביתך – דרך כבוד, כי לאחיו אמר 'כי למחיה שלחני אלהים לפניכם', 'ולשום לכם שארית', שהיו מתים ולא ישאר להם שארית, אבל לאביו לא רצה לאמר כן. ואמר שאם תתעכב בארץ כנען תוָרֵש, כי אני לא אוכל לשלוח לך לארץ כנען לחם רב מגנזי המלך, כי יחשדו אותי שאני מוכרו שם לעשות לי שם אוצרות כסף ולשוב אל ארצי ואל מולדתי, ובבואכם וידעו כי אתם אבי ואחי, יתן לי המלך רשות.

(רמב"ן בראשית מה, יא)

…על-ידי "משקל שני סלעים מילת" כביטוי חז"ל (שבת י, ע"ב) – שיעקב הוסיף על כתונת יוסף, התגשמה הברית בין הבתרים. בארץ כנען לא היתה משפחת יעקב נעשית לעם. תוך כדי גידולה, היתה נטמעת בסביבתה. כדי להיות לעם בלא להתבולל, היה עליה לבוא אל תוך אומה שמעצם טבעה התנגדה לתכונה היהודית, – וזו מצרים. כך, לאחר מכן, הקנאות שבנתה את הגיטאות, היא שהיתה כלי שרת בידי ה', כדי להרחיק אותנו מכל תרבות החטאים של ימי הביניים, ולמען נטפח בחוגנו הצר את אושר המשפחה ואת רוח המשפחה והקהילה…בסופו של דבר – הגלות הראשונה והגלות האחרונה, מקור שתיהן בקנאה ובשנאת חינם; כור המצרף של הגלות, דרך הייסורין של השעבוד, צירפה וזיקקה את כל חלקי העם, ופיתחה בהם את רגש השוויון והאחווה.

 (הרש"ר הירש מה, יא)

"ויפל על-צואריו, ויבך על צואריו עוד"- בכי של שמחה, של כאב, של חרטה?

יוסף בכה, יעקב לא בכה. יוסף עוד זלגו עיניו דמעות, יעקב יבש כבר מקור דמעותיו. יוסף התמיד עוד בבכי אפילו כשכבר נכנס יעקב בשיחה אתו – בקווים זעירים אלה משתקפת האמת לאמיתה; יעקב חי במשך כל השנים האלה גלמוד ומבכה את בנו – כל חיי רוחו נתונים היו לאבל ולמספד על יוסף. ויוסף – חליפות ותמורות עברו עליו. לא היה מופנה לטפח רגשות געגועיו, הדאגות החדשות מלאו את לבו. עכשיו, בהתרפקו על צוארי אביו, נתעוררו בו זכרונות כל עשרים שנות הפרידה, וההתרגשות הכבושה מתפרצת מתוכו בבת אחת. יעקב בתוך כך הפך כולו – ישראל; יוסף עודנו בוכה.

(הרש"ר הירש מו, כט)

גם במצב של מצוקה קשה, אין הצדקה לעבדות

"קנה אותנו ואת אדמתנו" (מז, יט) אולם, יוסף שנא מאד את קנין העבדות להיות שליט אדם באדם לרע לו. לכן אמר "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה", אבל לא אותם לעבדים, רק הארץ תהא קנויה לפרעה והם יהיו קנויים לשעה להיות עובדים עבור לחמם, ולהיות שכירי ימים לעבודת שדה. ולכן אמר יוסף "הן קניתי אתכם היום" – פירוש: לזמן, ואת אדמתכם לעולם לפרעה, לכן העביר אותן בערים שבל יהיו כמחזיקים באדמתם ובמה יוכר שקנה את אדמתם אם הם לא נמכרו ויושבים על אדמתם.

 (משך חכמה בראשית מז, יט)

'ויהיו עניים בני ביתך' – ולא יקנה עבדים לשמשו.

(רבי עובדיה מברטנורא אבות פרק א, משנה ה)

'ויהיו עניים בני ביתך'. לשון הטור (יורה דעה סימן רנ"א): "מצוה שיהיו בני ביתו עניים ויתומים, ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם, מהרבות עבדים ותחשב לו לצדקה". אבל ידבר עמהם בנחת, ובהגיע עת האוכל, ינהג בהם כבוד, להאכילם על שלחנו, ובסבר פנים יפות. וכשלקחם להשתמש יחשוב בלבו: ' רבונו של עולם, אני לוקח אלו ולא אחרים לקיים צוויך 'וחי אחיך עמך' (ויקרא כה, לו). וכן כל דבר שבעולם, אף שהאדם עושה בשביל עצמו, אם יכול להעלות זה הדבר לכבוד שמו יתברך,ישים הדבר בלבו ויתעורר עליו ויעשנה בשמחה.

 (ספר השל"ה, מסכת מגילה כד)

צום עשרה בטבת: זכרון המעשה או זכרון הסיפור (השמועה)?

'צום העשירי' זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר: 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בי' לחודש לאמר; בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם' (יחזקאל כ"ד) ואני אומר צום העשירי הוא צום חמשה בטבת, אלא שביהודה מתענין על המעשה ובגולה מתענין על השמועה, שנאמר 'ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותנו בא אלי הפליט וגו' (שם ל"ג) ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה, ודברי אני רואה מדבריו.

(סיפרי ואתחנן פיסקא לא)

"אני זוכר את היום הזה [עשרה בטבת, י.נ.] כעומד בבית הכנסת. שהיו מתפללים את תפילת "אל מלא רחמים" לנשמת הנספים בשואה והיו אומרים את "הקדיש", ואני בתור ילד הייתי מנסה לדמיין לעצמי בעיני רוחי את הסבים של שני ההורים שלי. ניסיתי לדמיין, כיוון שלנו לא היו תמונות. ההורים הגיעו בלי תמונות, מעפילים, לא נשאר כלום […] ניסיתי לדמיין אותם, איך הם היוו נראים, איך היו לבושים. ניסיתי להתפלל בשבילם […] אני כאדם דתי האמנתי ומאמין שהם בשמיים ומסתכלים על הנכד ודור ההמשך, שהם מסתכלים עלינו ובוחנים אותנו. ניסיתי מאוד בזמן ה"קדיש", להתקרב אליהם, ניסיתי מאוד […] אני בי' בטבת צם, בכ"ז בניסן אני לא צם […] מבחינתי "יום הקדיש הכללי" הוא יום השואה באופן פרטי ומשפחתי. כ"ז בניסן הוא יום לאומי – מין תקופה הרואית בלאום העברי (כמו יציאת מצרים, כ"ז בניסן, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות) ואז אני רואה את הפן הלאומי".

 (מתוך דבריו של ישראל, חבר קבצת יבנה, מובא במאמרה של יעל נובוגריצקי באתר יד ושם)