וַיַּרְא

אֶת הָעֲגָלוֹת

 אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אתוֹ

 וַתְּחִי רוּחַ

יַעֲקב אֲבִיהֶם. (בראשית

מה, כז)

וַיַּרְא

אֶת הָעֲגָלוֹת – סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה

ערופה, זהו שנאמר: 'וירא את העגלות אשר שלח יוסף' ולא נאמר 'אשר שלח

פרעה'.

ותחי רוח יעקב – שרתה עליו שכינה

שפירשה ממנו.

(רש"י

שם, שם)

סימן מסר

להם. והא דכתיב "וירא את העגלות וכו'", לא בפירוש שלח

לו סימן הזה, אלא ברמז, שבענין הזה הייתי עוסק כשפירשתי ממך. ולא שלח לו בפירוש על

ידי אחיו סימן הזה, לפי שהיה משמע שאם לא היה מלוה את יוסף היה נהרג מאחיו, וזה

היה צער לאחיו, ויחשבו כי יוסף מחזיק אותם כרוצחים, לכך לא שלח לו דבר זה בפירוש,

אלא ברמז שלח על ידי עגלות. ומה שאמר 'סימן מסר להם' לא שהיה מגלה להם בפירוש, אלא

אמר להם בדבר זה למד עמי כשהייתי פירש ממנו, והם לא ידעו מה היה.

(גור אריה למהר"ל מפראג שם, שם)

לאן נעלמו הקרבנות?

שפר סטולמן

וַיִּסַּע

יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים

לֵאלהֵי אָבִיו יִצְחָק (בראשית מו:א)

נושא

הקרבנות מעסיק אותנו מתחילת ספר בראשית ועד סופו, החל מקין וכלה ביעקב. בעוד שקרבנו

של נוח זוכה לתאור מפורט, "וַיִּבֶן נחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכּל

הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכּל הָעוֹף הַטָּהר וַיַּעַל עלת בַּמִּזְבֵּחַ",

אין התורה מרבה לספר על הקרבת קרבנות על ידי האבות. לגבי האבות, רק על הקמת

המזבחות אנו שומעים, אבל לא על הקרבת קרבנות. אצל אברם כתוב: "וַיֵּרָא ה'

אֶל אַבְרָם וַיּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזּאת וַיִּבֶן שָׁם

מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית יב, ז), ואחר כך: "וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלנֵי

מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'" (בראשית

יג,יח). המזבח היחיד שאברהם בנה ועליו הקריב קרבן הוא

המזבח שהכין ליצחק בנו.

אין

אזכור להקרבת קרבנות על המזבחות שבנו יצחק ויעקב. לגבי יצחק נאמר: "וַיִּבֶן

שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'" (בראשית

כו, כה), ואף יעקב בנה מזבחות וגם הקים מצבות: "וַיַּשְׁכֵּם

יַעֲקב בַּבּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשׁתָיו וַיָּשֶׂם אתָהּ

מַצֵּבָה וַיִּצק שֶׁמֶן עַל ראשָׁהּ" (שם, כח:יח). וכאשר התורה מספרת לאחר בריחתו מלבן: "וַיִּזְבַּח יַעֲקב זֶבַח

בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם וַיּאכְלוּ לֶחֶם וַיָּלִינוּ בָּהָר"

(שם, לא, נד), מסבירים לנו המפרשים, שלא

מדובר בקרבן אלא "שחט בהמות למשתה" (רש"י,

בראשית לא, נד).

המפנה

מבניית מזבחות גרידא להקרבת קרבנות הלכה למעשה מתרחש בפרשתנו, טרם בואו של יעקב

למצרים: "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבא בְּאֵרָה שָּׁבַע

וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלהֵי אָבִיו יִצְחָק" (שם, מו,

א). המפרשים, ורש"י בראשם, התקשו להבין מדוע

יעקב בחר לזבוח "לֵאלהֵי אָבִיו יִצְחָק" ולא לאלהי אברהם. והרמב"ן

אף הוסיף: "ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק – חייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד

זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם, לשון רש"י. ואיננו מספיק, שהראוי

לומר לאלהי אבותיו בלי שייחד אדם, כמו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם

ויצחק (להלן מח טו), ובתפלתו אמר אלהי אבי

אברהם ואלהי אבי יצחק (לעיל לב י)…"

אולם לא רש"י ולא הרמב"ן מצאו לנכון להתייחס לעצם העובדה שכאן הוזכרה הקרבת

קרבנות בפעם הראשונה, מאז עקידת יצחק. מסתבר שהתעלמותם של המפרשים משאלה זו נובעת

מן התפיסה המניחה שכל פעם שהאבות בנו מזבחות הם גם הקריבו קרבנות.

אבל

כאמור, התורה לא הזכירה הקרבת קרבנות במזבחות שהאבות בנו, משום שאלו לא היו. נראה

לי כי האבות לא ראו ערך כלשהו בהקרבה של קרבן בהמה לאחר ה"קרבן", בה"א

הידיעה, שאברהם עמד להקריב בעקידת בנו יצחק. משום כך, הם הסתפקו בהקדשות המזבחות

שבנו לשם ה'. המזבחות סימנו להם את המקומות הקדושים כמו שארון הקודש הוא הנותן חשיבות

לבית הכנסת בימינו. מה, אם כך השתנה, כאשר יעקב היה בדרך לראות את יוסף ומדוע הוא

זבח "זבחים לאלהי יצחק"?

לדעתי,

העקידה באה בכדי להבטיח התערבותו של ה' למען זרעו של אברהם, מפני הסכנות האורבות לו מהאנשים הקרובים אליו ביותר. לרעיון הזה, יש חיזוק מדברי הרמב"ן

המפרש את הנאמר לאברהם בגמר ניסיון העקידה: "וַיּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי

נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלא חָשַׂכְתָּ אֶת

בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ

כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת

שַׁעַר איְבָיו" (שם, כב, טו-יז).

ואלו דברי הרמב"ן: "יען אשר עשית את הדבר הזה – גם מתחילה (לעיל

יג טז, טו ה) הבטיחו כי ירבה את זרעו ככוכבי השמים וכעפר

הארץ, אבל עתה הוסיף לו יען אשר עשית המעשה הגדול הזה, שנשבע בשמו

הגדול, ושיירש זרעו את שער אויביו: והנה הובטח שלא יגרום שום חטא שיכלה זרעו,

או שיפול ביד אויביו ולא יקום. והנה זו הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו"

(רמב"ן, בראשית כב, טז). ואף שהרמב"ן לא נקט בשמם של אותם אויבים, הרי לאורך כל ספר

בראשית הסכנה לקיום זרעו של אברהם באה מידי האחים של יצחק, יעקב ויוסף.

האיום

הראשון בא מצידו של ישמעאל כלפי יצחק. "מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת

עם בני אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ונוטל פי שנים,

ויוצאים בשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כדאת אמר (משלי כו

יח–יט)

כמתלהלה היורה זקים וגו' ואמר הלא משחק אני" (רש"י,

בראשית כא, י). האיום השני בא מצידו של עשיו כלפי יעקב

לאחר שמכר לו את בכורתו והפסיד את הברכות. "וַיִּשְׂטם עֵשָׂו אֶת יַעֲקב עַל

הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי

אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקב אָחִי" (שם, כז,

מא). והאיום השלישי בא מצידם של אחי יוסף.

"וַיִּרְאוּ אתוֹ מֵרָחק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אתוֹ

לַהֲמִיתוֹ" (שם לז, יח).

עד

העקידה היו הבנים מאובטחים על ידי האמהות. שרה אימנו שהבחינה לבדה בסכנה מצד

ישמעאל לבנה יצחק, פעלה מיוזמתה היא למען הרחקת ישמעאל מיצחק. כמוה עשתה רבקה בדור

הבא, בעת ששלחה את יעקב לבית לבן, ובכך הרחיקה אותו מידיו של עשיו שנשבע להורגו.

על שתי האימהות הללו מציין רש"י שהן פעלו מתוך רוח הקודש שהייתה להן.

לו היה תלוי הדבר באבות, לא היו מופרדים האחים: יצחק מישמעאל, יעקב מעשיו, ויוסף מאחיו. האמהות

הן אלו שהכתיבו הפרדה זו. אפשר שראייה גמורה לכך, היא העובדה שהבן היחיד שלא זכה למטריית הגנה מאמו, הוא יוסף שנשלח על

ידי אביו לפגוש את האחים שלו בשכם וכמעט הומת בידיהם. ומכיוון שרחל מתה בעת לידתו של בנימין, דווקא יוסף,

מכל צאצאיו של אברהם, בהווה ובעתיד, נזקק לסייעתא דשמיא יותר מכל אחד אחר, כדי

לשרוד ולהוביל את המהלכים של הירידה למצרים. וכאן אין צורך להוסיף מה היה קורה

אילו האחים היו מצליחים במזימתם.

והנה

יוסף הוא הנעלם הגדול ביותר. יעקב אבינו שראה את הכותונת מגואלת בדם, חשב שבנו מת.

מבחינת יעקב היה זה הקץ להבטחת ה' בעת עקידת יצחק. למרות שהוא עצמו ניצל מלבן ומעשיו,

תם בטחונו כי לא יאונה כל רע לזרע אברהם. מרוב ייאוש התנגד יעקב לכך שבנימין ירד

עם אחיו למצרים: "וַיּאמֶר לא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא

לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ

וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה" (שם, מב,

לח).

 והנה לאחר כל השנים הללו התבשר יעקב שבנו יוסף

חי: "וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ

מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לא הֶאֱמִין לָהֶם: ויְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל

דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח

יוֹסֵף לָשֵׂאת אתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקב אֲבִיהֶם" (שם מה,

כו-כז). באותו רגע, הבין יעקב שאכן התקיימה הבטחתו של ה'

בעקידת יצחק. עתה, בדרכו לראות את בנו במצרים, הוא בוחר לחדש את הקרבת הקרבנות,

שממנה נמנע כל אותן שנים. הקרבת הקרבנות היא "לא-להי אביו יצחק",

דבר שעורר תהיות בקרב מפרשי המקרא. אולם על פי הסברנו הדבר מבואר: אזכור שמו של יצחק

נועד להביע את ההודאה שאכן התקיימה ביוסף הבטחת ה' שניתנה בעקידת יצחק. מעתה נודע

הדבר שבזכות עקידת יצחק ניצלו האבות ובניהם, עד האחרון שבהם, וממילא ניתנה הרשות

לחדש את עבודת הקרבנות.

שפר סטולמן הוא מוסמך

לרבנות ובעל תואר MA

בחינוך.

וַיִּקְחוּ

יַעֲקֹב וְכָל זַרְעוֹ אִתּוֹ.

(בראשית מו , ו)

'אשר רכשו

בארץ כנען' – אבל מה שרכש בפדן ארם, נתן הכל לעֵשָֹו בשביל חלקו

במערת המכפלה, אמר: נכסי חוצה לארץ אינן כדאי לי, וזהו (להלן נ ה)

'אשר כריתי לי' – העמיד לו צבורין של זהב וכסף כמין כרי ואמר לו: 'טול

את אלו'.

(רש"י בראשית מו , ו)

…אני הוא שאמרתי לאביך

"אל תרד מצרימה", אני הוא שאומר אליך "אל תירא מרדה מצרימה"

עתה, וזה "כי לגוי גדול אשימך שם", כי אמנם אם היו בניו יושבים פה היו

מתחתנים בגויי הארץ ומתערבים עמהם, אבל במצרים לא יקרה זה, "כי לא יוכלון

המצרים לאכול את העברים לחם", ובכן יהיו לגוי נבדל, כאמרם ז"ל 'ויהי שם

לגוי'- מלמד שהיו מצויינים שם".

 (ספורנו שם, ג)

עשרה בטבת – יום הקדיש הכללי

הרב שמואל ריינר, ראש ישיבת מעלה הגלבוע, שלח

לנו את הרשימה הבאה

תעלומת הספר הגנוז

פעם, לפני

מעט שנים כתב מישהו ספר קטן אך חיוני ביותר למאמינים. קונטרס "לא אירא רע כי

אתה עמדי", וכותרת המשנה פירטה יותר: "שלושים ושלושה הסברים למאמין על

שנות הזעם באירופה".

סדר העניינים

של הקונטרס חשף טפח נוסף – ארבע עשר הסברים היכן היה הקב"ה בין השנים

ת"ש לתש"ה, שישה עשר הסברים לביאור הסבל של צדיקים ותינוקות של בית רבן

בעוה"ז. שלושה פרקים: האם יש סבל בעוה"ז. בסוף הספר הובאו מכתבים מגדולי

הדור על הנחיצות בחיזוק האמונה בזמננו.

לאחר שנשלם

מעשה הספר ואף המפתחות לפסוקים ולחז"ל ולשאר המקורות, וגם השער הותקן לדפוס,

נזכר המחבר שבהיותו תינוק של בית רבן איחר לבית הספר, וכששאל אותו המורה למה איחר

היום, השיב הילד בחיוך השמור למנצחים בלבד: "יש לי שני תירוצים…".

במבט נוקב מלא אמת ואימה השיב לו ר' אלימלך רבינוביץ' (זורקין): "מי שיש לו

שני תירוצים כנראה ששניהם לא נכונים".

ומאז שנזכר

במעשה זה, כל אימת שמשוחחים בבית המדרש מעניין המלחמה ההיא, הוא מתכנס בתוך עצמו,

שותק ושותק.

קוראים מגיבים

ברשימתו "הרהורים מענייני דיומא" (גיליון פ' וישלח) מזכיר פנחס לייזר שורה של

דברים המערערים את יסודות קיומנו כחברה דמוקרטית. הצדק אתו בדוגמאות שהביא. אך אני

שואל את עצמי למה לא הזכיר מעשים חמורים אחרים שערערו במידה מכרעת את האמון

של ציבור גדול בישראל בהתנהלות ה'דמוקרטית' של מדינת ישראל. אזכיר שלשה מהם:

העסקתו של יגאל רביב כסוכן ממלכתי שהיה

צריך להשחיר חוגי ימין ע"י פרובוקציות מזעזעות (כמו הלבשת דמות של רבין בבגדי

ס.ס בכיכר ציון)

'קנית' קולות של חברי כנסת מסיעת

'צומת' הימנית לקראת ההצבעה החשובה המכונה 'אוסלו ב' שעברה ברוב של קול אחד.

האם לכך אנו מתכוונים בשימוש הצירוף 'שלטון דמוקרטי'?!

ובצוע 'ההתנתקות' שהיה מלווה בכמה

חריגים חמורים מתהליכים דמוקרטיים מקובלים.

לכל אלה יש להוסיף את חוסר היכולת של

חוגים רחבים במדינתנו לבטא את עמדותיהם כראוי בגלל ההעדפה המוכחת והבלתי

נסבלת בכל כלי התקשורת הממלכתיים לנציגי השמאל הפוליטי ולדעותיהם.

אכן, את היסודות הדמוקרטיים של מדינת

ישראל חייבים לשמור כולנו אך מי שמזלזל בהם אל יטיף מוסר בנידון לאחרים.

בברכה

גבריאל ח' כהן

פנחס לייזר, עורך שבת שלום, מעיר:

אני מודה לדר' גבריאל כהן על תגובתו.

אני בהחלט מסכים שיש לא מעט דברים

שנעשו על ידי כל ממשלות ישראל שהיו פגומים במובנים שונים.

לא התייחסתי אליהם, כי מה שכתבתי בא

להתריע על מישור אחד של פגיעה חמורה בדמוקרטיה, שכמדומני

– ולא מפני שנרצח ראש ממשלה מה"שמאל", הייתי כותב את אותם הדברים לו היה

נרצח בעקבות חציית קווים אדומים של מחאה ראש ממשלה מה"ימין" – הוא

מאיכות אחרת: יש ברצח הזה ובאווירה של דלגיטימציה והסתה (כן, אולי יש לחקור את

מעורבתו של אבישי רביב ותפקידו) שקדמה לרצח, סכנה של ממש, מכיוון שיש כאן ערעור על

גבולות השיח והמחאה ולכן, יש כאן סיפור אחר לגמרי.

דומני שיש הבדל בין הדוגמאות שהביא

דר' כהן לבין הנושא שהתייחסתי אליו ברשימתי.