וַיָּקָם יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע

וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם

 בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה לָשֵׂאת אֹתוֹ.

(בראשית מו, ה)

 איור: הרי לנגבהיים

וישאו בני ישראל. שהיו צריכים מכאן ואילך להיותם עם בני ישראל להשתרר עם אלהים ועם אנשים. את יעקב אביהם. שבלכתו אל שמחתו זאת אשר אין אחריה התוגה, אחר שעברו עליו כל הצרות שעברו, הורה מה שיקרא לו בעקב ובאחרית הימים, כאמרו 'רנו ליעקב שמחה'.

 (ספורנו שם, שם) 

ויקם יעקב מבאר שבע. באשר היה קשה על יעקב הליכה זו שיודע היה שהולך לגלות, ע"כ כתיב 'ויקם' – נדרש להזדרז ולילך.

וישאו בני ישראל את יעקב אביהם. בהילוכו למצרים השפיל דעתו. וע"כ לא עצר כח לילך בעצמו.

בעגלות אשר שלח פרעה. אחר שהודיע יעקב לבניו דבר ה' לילך לשבת למצרים עד עת קץ, הודיעו בניו לו ג"כ כי כך כזר פרה על יוסף שלא ישלח תבואה לארץ ישראל, כי אם להביאם מצרימה. ולב מלך ביד ה'.

(העמק דבר שם, שם)

"וכרתי להם ברית שלום, ברית עולם יהיה אותם" (יחזקאל ל"ז, כ"ו)
גיליון זה מוקדש לזכרה של מרסיה קרצמר, שבכל דרכיה פעלה בנמרצות ובאמונה לקידום ברית שלום. 

החלקים האלוהיים של יהודה ויוסף נפגשים

מרדכי בק

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה.

השאלה הראשונה המתבקשת בקריאת פסוק זה, הפותח את פרשתינו, היא: למה מכל האחים דווקא יהודה הוא שנשלח לעמוד לפני יוסף? השאלה השניה היא: למה כתוב' אליו', ולא משהו יותר מתאים, כמו ל'משנה למלך' או ל'ראש הממשלה'? למה זה דווקא יהודה, שהוא לא הבכור, אלא הבן הרביעי, שניגש אל יוסף¹? ואם תאמרו שראובן – הבכור – איבד את מעמדו בעקבות המסופר על פילגש אביו, בלהה – אז מה עם יהודה ותמר? אדרבא, ראובן הציל את יוסף מהאחים שרצו להרוג אותו?!

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם, וַיֹּאמֶר: לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן: אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם  הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ, לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.

ואילו יהודה אמר:

מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא, וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו…

יכול להיות שהיתה ליהודה יותר השפעה מאשר לראובן וחשבו שיוסף (ה'מצרי' הזה) יוסף יקשיב לו. אבל יש אפשרות נוספת; האחים מנסים לשכנע את 'האדון המצרי' שהם לא יכולים לתת לו את אחיהם בנימין. יהודה אומר: "אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי. פֶּן אֶרְאֶה בָרָע, אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי". אבדן שני בניו, ער ואונן, הפך אותו רגיש יותר לשכול; הוא דואג שיעקב עומד לאבד את הבן השני – שניהם מאותה אמא, רחל. רק הוא, לכן, היה מתאים ביותר להיפגש עם יוסף. ואפשר להעריך שיוסף הבין את החרטה האמיתית שיהודה הביע.

ולמה 'ויגש אליו' ולא 'אל המשנה למלך' למשל? אולי בגלל "התפשטות הגשמיות" (זו הלשון שספרי חסידות משתמשים בה, כשהם קוראים את הסצינה הזאת) והשפה שהם מדברים בה מתייחסת לה', או לפחות ל'אל' שבתוך האחר שיהודה פונה אליו. יש משהוא דומה כשה' פונה לאברהם אחרי ברית המילה שלו "וירא אליו² ה'"' .אין שם' – יש קשר ישיר בין ה' ואברהם. לא צריך יותר מזה. גם כאן יהודה יודע שרק ה' יכול לפתור את הסיכסוך בינו ובין המושל של ארץ מצרים. הוא פונה ל'אישיות הנעלה שלו' – למרות שיהודה יודע שהוא מדבר ל'איש' "כי כמוך כפרעה'. הוא מבין שבלי אלוהים – אפילו האלוהות שבתוך כל אחד – הוא לא יוכל להצליח במשימה שלו. לכן יהודה הוא האח המתאים ביותר לגשת ליוסף. אפילו השם שלו רומז על זה. השם של י-ה-ו-ה הוא חלק משמו. וה'ד' הוא הדלת שיכולה להוביל לה'. בלי ה' יש רק התנגשות – ובלשון הנביא יחזקאל בהפטרה לפרשתנו: "וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד, לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". יחזקאל מנסה לאחֵד את יהודה ויוסף (המחופש למצרי).

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם, בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם… וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים; וְהֵמָּה, יִהְיוּ לִי לְעָם… וְיָדְעוּ, הַגּוֹיִם (אפילו אלו שהתחפש כגוים) כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם.

יהודה ויוסף הם שניהם בדרך הנכונה, אז למה הם התנגשו זה בזה? מכל האחים הם בעצם 'בעלי-תשובה'; יהודה בגלל הפרשה עם תמר שבסופה הודה לפני עדים "ויכר יהודה, ויאמר: צדקה ממני" (בראשית לח, כו( ואילו יוסף הודה לפני פרעה שביקש פתרון לחלומות שלו" :ויען יוסף את פרעה לאמר: בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה "(בראשית מא, טז): הוא לא חשב עוד שהעולם מסתובב סביבו.

שניהם התרחקו אחד מהשני ושניהם מצאו את עצמם במצבים מאד שונים ובחרו דרכים שונות לצאת מהם; יהודה מצא את עצמו במצב של אי-נוחות לגבי תמר ובחר ללכת ישר לנקודה הנמוכה ממנה הוא יכול היה רק לעלות. אך, הוא נשאר בכל זאת 'למטה' בנפשו, כמו שמתבטא גם בוידוי שהוא עושה לפני יוסף; הוא מתחנן , הוא מבקש – הוא בשפל המדרגה.

בניגוד ליהודה, יוסף מצא שהתודדותו לפני פרעה גרמה לו רק טוב – הוא הפך להיות האיש החזק ביותר בעולם, אך בכל זאת, הוא לא יכל להתאפק, וחייב היה להתוודות בפני אחיו ולמרות שהוא, יוסף האח הקטן שלהם, הוא הבין את יהודה ואת יתר האחים שלו – הוא ראה בהם את האלוהות שלהם והוא יכול להגיד להם בפה מלא: "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים.'

1. הגאון מוילנא (בספר קול אליהו על בראשית פרק מד פסוק יח) מוצא רמז לשאלה זו בטעמי המקרא: וזאת היא מרומז בהנגינות האלה, 'קדמא ואזלא רביעי' ר"ל: למה קדם ואזל ליוסף הרביעי לבנים, שהוא יהודה (דסדר תולדתן הי' ראובן שמעון לוי יהודה)? ולכאורה הו"ל לראובן ליכנס בעובי הקורה עבור בנימין דהוא הי' הבכור. ולא יהודה שהוא רביעי לבנים. ומפרש משום ד'זרקא מונח סגול', ר"ל דזרק את עצמו מלהונח בתוך עם סגולה שפסק את עצמו מעוה"ב, אם לא יביאהו אל אביו כנז"ל, לכן נכנס הוא בעובי הקורה ולא אחר. (קהלת יצחק עה"ת)
2. רבי מאיר מפאפריש כותב על המונח "ויגש" – להיכן ניגש? והלא עמד לפניו ודיבר אתו? אלא 'ויגש אליו" היינו להקב"ה כדאמרינן הגשה לתפילה. וכן נאמר לעיל: האלוהים מצא את עון עבדיך" נגש לתפילה ואמר '"בי אדני". (טל אורות עמ' 85)

מרדבי בק הוא אמן, מוזיקאי וסופר המתגורר בירושלים

"ויפג לבו… ותחי רוח יעקב אביהם": קשר בין גוף לנפש

'ויפג לבו' שנתבטל לבו ופסקה נשימתו, כי פסקה תנועת הלב והיה כמת, וזה הענין ידוע בבוא השמחה פתאום, והוזכר בספרי הרפואות כי לא יסבלו זה הזקנים וחלושי הכח, שיתעלפו רבים מהם בבוא להם שמחה בפתע פתאום, כי יהיה הלב נרחב ונפתח פתאום, והחום התולדי יוצא ומתפזר בחיצוני הגוף ויאפס הלב בהתקררו. והנה נפל הזקן כמת, ואמר כי לא האמין להם, להגיד שעמד זמן גדול מן היום והוא שוכב דומם בעבור שלא האמין להם, כי הידוע בעלוף הזה שיצעקו לו וירגילו אותו בשמחה ההיא עד שתקבע בו בנחת רוח, וזה טעם 'וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אליהם וירא את העגלות' – כי היו צועקים באזניו דברי יוסף ומביאים לפניו העגלות, אז שבה רוחו אליו וחזרה נשימתו וחיה, וזהו 'ותחי רוח יעקב אביהם'.

(רמב"ן בראשית פרק מה פסוק כו)

"והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם"

במדינה כדוגמת מצרים, בה האדם נחשב רק על-פי מלאכתו, בה לא נולד אדם כאדם, אלא כבעל מלאכה, חקלאי, חייל וכו' – שם השאלה על מלאכתם היתה כמובן השאלה הראשנה. אף הם יבליטו ללא פחד את האמת הבלתי נעימה; שכן בחילת המצרים מפני מלאכתם, ובדרך כלל סלידת האומות מפני היהודים, הן הן אמצעי הקיום הראשון במעלה של השבט הזה שנועד לעבור את הימים בדרך ההתבודדות. כל עוד לא האיר השחר המוסרי על האומות, הרי המחיצות שהאומות הקימו על ישראל, שמרו עליו מפני כל הידבקות בשחיתות האנשים שבקרבם יתהלך מאות בשנים.

(הרש"ר הירש מ"ו, ל"ג)

גם במצב של מצוקה קשה, אין הצדקה לעבדות

"קנה אותנו ואת אדמתנו" (מז, יט). אולם, יוסף שנא מאד את קנין העבדות להיות שליט אדם באדם לרע לו. לכן אמר "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה", אבל לא אותם לעבדים, רק הארץ תהא קנויה לפרעה והם יהיו קנויים לשעה להיות עובדים עבור לחמם, ולהיות שכירי ימים לעבודת שדה. ולכן אמר יוסף "הן קניתי אתכם היום" – פירוש: לזמן, ואת אדמתכם לעולם לפרעה, לכן העביר אותן בערים שבל יהיו כמחזיקים באדמתם ובמה יוכר שקנה את אדמתם אם הם לא נמכרו ויושבים על אדמתם.

 (משך חכמה בראשית מז, יט)

'ויהיו עניים בני ביתך' – ולא יקנה עבדים לשמשו.

(רבי עובדיה מברטנורא אבות פרק א, משנה ה)

'ויהיו עניים בני ביתך'. לשון הטור (יורה דעה סימן רנ"א): "מצוה שיהיו בני ביתו עניים ויתומים, ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם, מהרבות עבדים ותחשב לו לצדקה". אבל ידבר עמהם בנחת, ובהגיע עת האוכל, ינהג בהם כבוד, להאכילם על שלחנו, ובסבר פנים יפות. וכשלקחם להשתמש יחשוב בלבו: 'רבונו של עולם, אני לוקח אלו ולא אחרים לקיים צוויך 'וחי אחיך עמך' (ויקרא כה, לו). וכן כל דבר שבעולם, אף שהאדם עושה בשביל עצמו, אם יכול להעלות זה הדבר לכבוד שמו יתברך,ישים הדבר בלבו ויתעורר עליו ויעשנה בשמחה.

 (ספר השל"ה, מסכת מגילה כד)

"על הנבואה"

ההפטרה הצמודה לסדרת "ויגש" היא נבואה לעתיד-לבוא: איחוד של יהודה ויוסף ושיקום מדיני ורוחני של העם המאוחד לאחר שהיה לשני עמים מפורדים. נבואה זו לא התקיימה. מכאן יש לעיין ולדון במשמעות של נבואות העתיד, של מה שנראה בדברי הנביאים כהגדת מה שיקרה. יחזקאל אמר את דבריו לאחר שכבר גלו גם עשרת השבטים וגם יהודה… גם הושע ועמוס, אשר ניבאו על חורבן ממלכת ישראל, מסמיכים לזה נבואה לעתיד שישראל יחזור. זה לא אירע. ובמקרה זה, גם אי-אפשר לקבל את התפיסה המדרשית של נבואות שלא נתקיימו עד היום – שהן נבואות לאחרית הימים ועתידות להתקיים. עשרת השבטים, ובהם בני יוסף, נמחקו מעל פני האדמה, כנראה לא בהשמדה פיסית אלא בהשמדה רוחנית מהותית; הם התבוללו כליל בין העמים אשר הוגלו ביניהם, ולא נשאר מהם זכר במציאות ההיסטורית. כבר בתקופה התלמודית אומר רבי עקיבא, שכמונו הכיר את הנבואות על שיבת עשרת השבטים: "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור". הוא ידע שהם אבודים.

לא נתערערה בגלל זה אמונתו בנביאי האמת והצדק, משום שאנחנו מבינים שדבריהם אינם הגדת דברים אשר יקרו, אלא הם הצגת תכלית ומגמה למה שיקרה ולמה שראוי שיקרה, אשר אליו יש לצפות ואליו יש לחתור, גם אם לא ניתנה ערובה שהוא יתגשם… נאמר בתוספות: "אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות, אם לא יהיה חטא". נביאי השקר בכל הדורות מטיפים לאמונה בוודאות של גאולה שאיננה מותנית בשום דבר; של גאולה – גם אם אין האדם גואל את עצמו מן החטא.

(ישעיהו ליבוביץ: הערות לפרשיות השבוע , עמ' 35-36)