מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו

כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף: שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם,

רְדָה אֵלַי, אַל תַּעֲמֹד… וְכִלְכַּלְתִּי

אֹתְךָ שָׁם.

(בראשית מה, ט, יא)

כיצד

התחייב יוסף לזון את אביו במשך חמש שנים, הא חשיב

כמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב?! וכדכתב הרמב״ם (פי״א

מהלכות מכירה, הט״ז) וזה לשונו: "חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר

הריני חייב לזון אותך או לכסותך חמש שנים, אע״פ שקנו

מידו לא נשתעבד, שזו כמו מתנה היא, ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה, וכן הורו

רבותי", עכ״ל, (ועיין בטור חו״מ סימן סי, ובנושאי

כליו שם) חזינן

דאין יכול לחייב עצמו לזון אחר למשך חמש שנים, ואם כן צריך

עיון כיצד התחייב על זה יוסף.

וכלכלתי

אתך שם. מה שאין כן כשתשב בארץ

ישראל אי אפשר שאכלכל אותך, שיאמרו שאני משלח מעות חוץ למדינה, ולא יהיה לך לבוז להתכלכל

ממני, כי עוד חמש שנים רעב פן תורש וההכרח לא יגונה.

(מלבים שם, שם)

בתחבולות תעשה שלום

יוסי הטב

צפנת פענח, ה"תת-פרעה",

ידע מי עומד מולו: אחיו הגדול ב-4 שנים, יהודה, הוא הכיר את תכונותיו ואף העריך

אותו. הוא ידע שיהודה, בדומה לאחיו האחרים "וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא

יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם… וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ,

עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו". הוא גם שמע אותו אז: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו:

מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ, כִּי

אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו" וכך הציל אותו. אבל הוא לא

ידע על סיפור יהודה ותמר, אלא אם כן היו לפרעה שירותי מודיעין. אז

ידע גם שאביו ואחיו בנימין חיים והוא יכול להמשיך במזימה שלו, בלי לסכן אף אחד.

צפנת פענח גם שמע את אחיו: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ

אֶל-אָחִיו: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת

נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינו הַצָּרָה

הַזֹּאת". בניגוד לראובן שהאשים את אחיו "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר:

אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָש"

וכך פסל את עצמו ממנהיגות כלשהי, כי הוא לא היה מוכן לקבל אחריות כוללת, לא טען

יהודה שרצה למנוע הירצחו של יוסף במוכרו לישמעאלים, דווקא!

הסוד שקושר את האחים

מחייב אותם להישאר מאוחדים. החטא הוא קולקטיבי, העונש הוא קולקטיבי. אף אחד לא

הלשין לאבא מי עשה מה ומי לא היה שותף, או לא רצה להיות שותף, בכל אופן אף אחד לא

הצליח למנוע את הפשע.

מרוב רגשות אשמה על

חיסול האח יוסף, הם מוכנים לסבול כל סבל שמפורש מיד כעונש שמגיע להם.

יהודה לא יודע ש"תת-הפרעה"

שמתעלל בו ובאחיו הוא אחיו החורג, והוא שומע ומבין את שיחתם. מה שכן גילה יהודה די

מהר הוא שאכזריותו של מצרי זה לא נופלת ממוזרותו. מה יש למשנה למלך להתעסק עם עשרה

רועי צאן כנעניים, מרודים, רעבים שבאו

לשבור שבר יחד עם עוד אלפי מסכנים אחרים. "הוּא הַמַּשְׁבִּיר

לְכָל-עַם הָאָרֶץ"; מה לו ולאבא שלהם? "הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם

הַזָּקֵן, אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי?".

ומה

לו ולאלוהים שלהם: "אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא". אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם". מה לו

ולמשפחה שלהם. למה לטרטר אותם ולביים כאילו גניבה ובו זמנית להזמין אותם לארוחת

צהריים? האם אז יהודה גילה או ידע "כִּי לֹא יוּכְלוּן

הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם, כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם"?

כל זה רק כדי לעצור את האח שמעון? גם הם וגם יוסף

ידעו ששמעון הסתבך יחד עם לוי ברצח שכם.

מאותו רגע הבין

יהודה שהוא במלחמה עם אותו איש מוזר. האיש המוזר הזה מתנכל לו ולאחיו, ככה, סתם – האנטישמי

הראשון! אבל אין מאזן כוחות. הוא יצטרך לעשות שלום איתו, כדי להציל את חיי

אביו, חיי ילדיו, חיי כל השבט. אין מקום למשא ומתן, רק שלום בתחבולות.

רק אנו כקוראים

יודעים שיוסף, גם צופן וגם מפענח. בהיעדרותו ובלי שהתכוון, יוסף מאחד את האחים,

דבר שלא מובן מאליו לאור ההבדלים הרבים ביניהם – גנטיים, מעמדיים או נפשיים. יוסף

כבר גיבש אותם בהתנגדותם אליו בעקבות חלומותיו. יוסף קיבל מאד ברצינות את מינויו

של אביו. יעקב הבין שלא כדי להותיר את נושא הבחירה וההמשכיות ללא פתרון ברור. לכן

מינה את יוסף מיד עם לידתו, כבכור אשתו האמיתית היחידה והאהובה. שלוש האחרות הן

נשותיו "בדיעבד". לכל האחים כותונת חדגונית וליוסף כתונת פסים, פסים של

צבעי הקשת, אות לשלום מימי נוח.

יוסף, בתומו ובתמימותו

האמין שתפקידו במשפחה לפתור את בעיית האחווה שהעסיקה כל כך את אביו, סבו וסבא רבא

שלו. לאחֵד את האחים סביבו – הוא איחד אותם נגדו עד כדי רצון להורגו, כי הם לא היו

מוכנים לקבל את העובדה שבנו של רחל מעל כולם. מרוב אהבה לאמהות שלהם הם שנאו את

רחל ובנה – סוג של אדיפוס.

עד למינויו כמשנה

למלך, יוסף היה מופעל ע"י חלומותיו, ועל ידי אביו ששולח אותו – הלא יעקב שלח

אותו לשאול בשלום אחיו. איפה טעו יעקב ויוסף? תמימים היו. מופעל ע"י אחיו

שזורקים אותו לבור, ע"י הישמעאלים, ע"י פוטיפר

ואשתו, ע"י שר בית הסוהר, ובפעם ראשונה שהוא סוף סוף

תופס פיקוד הוא כבר ת"פ. ואז הוא יודע שבמוקדם או במאוחר אחיו יבוא לשבור

אוכל אצלו, לאכול מידיו.

גם יוסף לא מעלה על

דעתו שחלומותיו יכולים לפגוע באחיו. לו צפנת פענח לא היה יוסף, הוא היה משתיק את

יהודה מייד, "לא מעניין אותי כל הקשקוש הזה".

אבל הוא נתן לו

להמשיך את נאומו הארוך, כי יהודה קלט שהתעניינותו באביו ובאחיו בפגישות הקודמות

אינה סתמית – יש מפרשים הטוענים שהוא העלה בדעתו שאכן יוסף עומד לפניו. בכל אופן,

הוא היה זקוק לשלום עם האיש הזה, כי כך הבטיח לאביו – לכן השתמש בתחבולה, והפעם בתחבולות

רגשיות, וזה עבד! עובדה!

יעקב האמין לעשיו

שמכר לו בכורתו, שאמו רוצה טובתו, שלבן ייתן לו את רחל, ושהאחים באופן טבעי אוהבים

אחד את השני- שיקבלו את עליונותו של יוסף.

גם יוסף לא מעלה בדעתו

שחלומותיו יכולים לפגוע באחיו.

עשיו נלחם ביעקב

אחיו להורגו. יעקב רצה שלום איתו או נאלץ להשלים איתו. רק תחבולה יכולה להצילו

ובני וביתו, וכך עשה בתחילת פרשת וישלח – והצליח.

אבותינו קיוו לשלום:

אברהם קיווה לשלום בין ישמעאל ליצחק והם נפרדו ללא שלום עד קבורת אביהם המשותף,

ושוב נפרדו. יצחק קיוה לשלום בין עשיו ליעקב, אך הם

נלחמו מבטן אמם והשלימו כשיעקב חזר לארץ, בתנאי שייפרדו. יעקב קיווה לשלום בין כל

בניו לבין עצמם. אחד רצה שלום בשליטתו, שמונה רצו להורגו במחיר כאב נורא לאביהם ואשמה

הרסנית לעצמם. ובזכות מנהיגותו המתוחכמת של יהודה נאלצו להשלים ולהישאר ביחד.

מעשה אבות סימן

לבנים – אנו אחים – שיהיה בתחבולות, אבל שיהיה שלום (בהיעדר מידע אמין, השערותיי טובות כאחרות).

דר' יוסי הטב הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי

"איזהו גיבור? העושה שונאו לאוהב"

אמר רבי שמעון: כל הרקיע של מים, והמלאכים של

אש,"ומשרתיו אש לוהט" ואין המים מכבין את

האש, ולא האש שורף את המים, יהודה ויוסף זה ארי וזה שור, אתמול מתנגחין זה עם זה ועכשיו הוא משלחו אצלו שנאמר: "ואת יהודה

שלח לפניו" הוי אומר: "עושה שלום במרומיו".

(מדרש תנחומא: ויגש, סימן ו)

…מכאן ואילך נתנמכה רוחו של של

רוח ובא בדרך ארץ. והואיל והוא נוהג עמי בדרך ארץ, נוהג אף אני עמו בדרך ארץ.

כשהוא בא, יוצא אני לקראתו ומבקש ממנו לישב עמי על ספסל שבגן שבין האלנות. והוא בא ויושב. וכשהוא בא מביא עמו ריח טוב מן ההרים

ומן העמקים ומניף לי כבמניפה. ומאחר שהוא נוהג כבעל תשובה גמור איני מזכיר לו

מעשיו הראשונים. וכשהוא פורש ממני והולך לו, אני מבקש ממנו שיחזור ויבוא, כדרך

שנוהגים עם שכן טוב. ובאמת שכנים טובים

אנחנו, ואני אוהב אותו אהבה גמורה. ואפשר שאף הוא אוהב אותי.

(ש"י עגנון: "מאויב לאוהב", עמ' תפב)

"ולא יכול יוסף להתאפק"; מרוב

רחמים או מסיבות אחרות?

'ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים' – לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים

עליו ושומעין שאחיו מתביישין

בהודעו להם.

(רש"י בראשית מה, א)

'ולא יכול" – כיוון שהזכיר כמה פעמים

רעת אביו שימצאנו, נכמרו רחמיו עליו ולא יחזיק עצמו מלבכות, ובעבור כל הנצבים קרא 'הוציאו כל איש מעלי'.

(רד"ק שם,

שם)

רצונו לומר כי רצה להתאפק ולהביא את

יעקב לקיים 'השמש והירח… משתחווים לי' ולא היה לו לרחם עליהם כאשר לא שמעו

בהתחננו אליהם, אך שלא היה נאות לפני האנשים הנצבים שלא

ידעו כל המאורע והיה נראה כאכזר וכלב בליעל בלתי חונן.

ולא היה יכול להתאפק בסיבת כל הנצבים עליו.

(משך חכמה שם, שם)

"ויפל על-צואריו,

מי בכה ולמה?

יוסף בכה, יעקב לא

בכה. יוסף בכה עוד, יעקב כבר כילה לבכות. יוסף בכה עוד בשעה שיעקב דיבר אתו

– בקווים קטנים אלה משתקפת האמת העובדתית; יעקב חי עד כה חיים חדגוניים, הוא בכה

את יוסף, האבל שלט בכל חיוו הנפשיים. אך בחיי יוסף רבו התמורות והחליפות, ולא היתה לו שהות לפנות את לבו לצער הפרידה; ההווה בכל עת מילא את

לבו. רק עתה, בשעה שנפל על צווארי אביו, הוא חש את כל צער הפרידה, וחי עוד פעם את

עשרים השנה שכבר עברו. יעקב כבר היה לישראל, ויוסף בכה עוד.

(רש"ר הירש מו, כט)

'ויבך על צואריו עוד' – מלבד הבכי שבכה על צוארי

אחיו כדכתיב 'ויבך עליהם'.

דבר אחר: עוד קאי א'ויפול'

והכי קאמר: 'נפל על צואריו',

ועוד עשה ענין אחר על צואריו,

הוא הבכי.

(חזקוני בראשית שם, שם)

ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה, אם האב הזקן

המוצא את בנו חי לאחר היאוש והאבל, או הבן הבכור המולך,

ואל תחוש בעבור אמרו 'ויאמר ישראל', כי ממנו ידבר ויחזור ויזכיר שמו, וכן (לעיל מא מח-נ) 'ויקבוץ את כל אוכל שבע שנים וגו' וליוסף יולד

שני בנים', וכן במקומות רבים תמיד בתורה ובמקרא.

(רמב"ן

בראשית שם, שם)

האם האדם אחראי לכוונת מעשיו או לתוצאותיהם?

"לא אתם שלחתם אותי הנה כי

האלוהים" – והלא הם מדעתם מכרוהו, להרע לו? ואם קרה מקרה, שהגיע טוב

מהמכירה – הנה חטאם במקומו עומד, ואין אדם נידון על המתחייב ממעשיו במקרה, כי אם

על המתחייב בעצם ובכוונה, כי מה שבמקרה לא יעלה ולא יוריד.

(אברבנאל מה, ח)

פשוט הוא מאד שכל דבר מתחדש יש לו סיבה קרובה

חידשה אותו, ולאותה הסיבה סיבה, וכך עד שיסתיים הדבר לסיבה הראשונה לכל דבר, כלומר

רצון ה' וחפצו. ולפיכך פעמים נשמטים בדבר הנביאים כל אותם הסיבות האמצעיות,

ומיחסים לה' אותה הפעולה הפרטית המתחדשת, ואומרים שהוא יתעלה עשאה…

דע שכל הסיבות הקרובות אשר מהם נתחדש, אין

הבדל בין שהיו אותן הסיבות עצמיות טבעיות או בחיריות או

מקריות על דרך האירוע, וכוונתי ב"בחיריות"

שתהא סיבת אותו המתחדש בחירת אדם, ואפילו היתה הסיבה

רצון בעל חי מכל בעלי החיים, הרי כל זה מתייחס לה' יתעלה בספרי הנביאים, ואומרים

בסתם בדברם על אותה הפעולה כי ה' עשאה, או צווה בה, או

אמרה…

(מורה נבוכים ב, מח)

"והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה

מעשיכם"

במדינה

כדוגמת מצרים, בה האדם נחשב רק על-פי מלאכתו, בה לא נולד אדם כאדם, אלא כבעל

מלאכה, חקלאי, חייל וכו' – שם השאלה על מלאכתם היתה כמובן השאלה הראשנה. אף הם

יבליטו ללא פחד את האמת הבלתי-נעימה; שכן בחילת המצרים מפני מלאכתם, ובדרך כלל

סלידת האומות מפני היהודים, הן הן אמצעי הקיום הראשון

במעלה של השבט הזה שנועד לעבור את הימים בדרך ההתבודדות. כל עוד לא האיר השחר

המוסרי על האומות, הרי המחיצות שהאומות הקימו על ישראל, שמרו עליו מפני כל הידבקות

בשחיתות האנשים שבקרבם יתהלך מאות בשנים.

(הרש"ר הירש מ"ו,

ל"ג)

גם במצב של מצוקה קשה, אין הצדקה לעבדות

"קנה

אותנו ואת אדמתנו".

(בראשית, מז, יט)

אולם,

יוסף שנא מאד את קנין העבדות להיות שליט אדם באדם לרע

לו. לכן אמר "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים

לפרעה", אבל לא אותם לעבדים, רק הארץ תהא קנויה לפרעה והם יהיו קנויים

לשעה להיות עובדים עבור לחמם, ולהיות שכירי ימים לעבודת שדה. ולכן אמר יוסף

"הן קניתי אתכם היום" – פירוש: לזמן, ואת אדמתכם לעולם

לפרעה, לכן העביר אותן בערים שבל יהיו כמחזיקים באדמתם ובמה יוכר שקנה את אדמתם אם

הם לא נמכרו ויושבים על אדמתם.

 (משך חכמה

בראשית מז, יט)

'ויהיו

עניים בני ביתך' – ולא יקנה עבדים לשמשו.

(רבי עובדיה מברטנורא

אבות פרק א, משנה ה)

'ויהיו

עניים בני ביתך'. לשון הטור (יורה דעה סימן רנ"א): "מצוה שיהיו בני

ביתו עניים ויתומים, ומוטב שיקח מהם להשתמש בהם, מהרבות

עבדים ותחשב לו לצדקה". אבל ידבר עמהם בנחת,

ובהגיע עת האוכל, ינהג בהם כבוד, להאכילם על שלחנו, ובסבר פנים יפות.

וכשלקחם להשתמש יחשוב בלבו: 'רבונו של עולם, אני לוקח אלו

ולא אחרים לקיים צוויך 'וחי אחיך עמך' (ויקרא כה, לו). וכן כל דבר שבעולם, אף שהאדם עושה בשביל עצמו, אם

יכול להעלות זה הדבר לכבוד שמו יתברך,ישים הדבר בלבו ויתעורר עליו ויעשנה בשמחה.

 (ספר השל"ה, מסכת מגילה כד)

צום עשרה בטבת: זכרון המעשה או זכרון הסיפור

(השמועה)?

'צום

העשירי' זה עשרה בטבת

שבו סמך מלך בבל על ירושלים, שנאמר: 'ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי

בי' לחודש לאמר; בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלם'

(יחזקאל

כ"ד) ואני אומר צום העשירי

הוא צום חמשה בטבת, אלא שביהודה מתענין על המעשה

ובגולה מתענין על השמועה, שנאמר 'ויהי בשתים

עשרה שנה בעשירי בחמשה לחודש לגלותנו בא אלי הפליט וגו' (שם ל"ג) ושמעו ועשו יום שמועה כיום שריפה,

ודברי אני רואה מדבריו.

 (סיפרי ואתחנן פיסקא

לא)